הדיבור שרץ היום בהוליווד הוא שאינך יכול לדפוק אוסקר, אם אתה לא עושה סרט של אנתוני מק'קארטן. אדי רדמיין עשה את זה ב"התיאוריה של הכל" (2014), שעסק בסטיבן הוקינג; גרי אולדמן ב"שעה אפלה" (2017), שהרחיב על אודות וינסטון צ'רצ'יל; רמי מאלק, שחזר על הטריק ב"רפסודיה בוהמית" (2018), בסך הכל רצה להרביץ הופעה כאילו הוא פרדי מרקיורי. אם זה אוסקר לגבר-שחקן, אז זה חייב להיות תסריט של מק'קארטן.
הנימה הקלה של זלזול, שבוקעת מבין שורותיה של הפסקה הקודמת, נובעת בעיקר מהתחושה שאותם תסריטים המבוססים על מעשים ואישים שחרתו שריטה משלהם בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות, מכילים יותר מדי כוונות מניפולטיביות, ומשתדלים יתר על המידה לדגדג את בלוטות הטעם הטוב, כאילו, של קהל צרכנים בורגני, המחפש בעיקר נושאים נכבדים לשוחח עליהם בארוחת ליל שבת, ופחות מפנים אנרגיה לעיצוב אתגרים עבור האומנות השביעית.
בתסריט האחרון שלו עד כה, “האפיפיורים" (שרץ כעת הן בבתי הקולנוע והן בנטפליקס), שב מק'קארטן ונסמך על אישים מוכרים לכל מההיסטוריה הקרובה. הפעם אלה הם שני האפיפיורים העכשוויים - זה שפרש וזה שהחליף אותו. מצד אחד, בנדיקטוס ה־16 יליד גרמניה, ומהעבר האחר, פרנסיסקוס הארגנטינאי. “האפיפיורים" מתאר פגישה היפותטית ביניהם, שאירעה כביכול ב־2013, זמן קצר לפני המהלך הסנסציוני של הגרמני, שהחליט להתפטר מכהונת הפאפא של הקתולים כולם, ובכך חזר על מעשה נדיר, שאירע לאחרונה בוותיקן ב־1415. אז אולץ גרגוריוס ה־12 איש ונציה לפרוש מהכס הקדוש על מנת למנוע פילוג בכנסייה. הפעם הסתייע בנדיקטוס בנימוק “אינני יכול עוד", שכזכור שירת היטב גם את מנחם בגין המנוח.
על פי האירועים שלא־היו, שאותם מתאר תסריטו של מק'קארטן, מגיע חורחה ברגוליו, הקרדינל של בואנוס איירס, לפגישה עם האפיפיור, על מנת להתחנן בפניו שיאפשר לו לעזוב את כהונתו שלו. תקנון הכנסייה קובע אומנם שקרדינלים מחויבים לפרוש בגיל 75, אבל מדגיש כי כל פרישה מוקדמת מגיל יעד זה חייבת באישורו של האפיפיור.
ברגוליו, כמה פתטי, בכלל לא יודע שהוא מתגלגל עד רומא עם בקשת הפרישה הפרטית שלו, בדיוק כשהבוס הישיר שלו מתלבט מתי הוא זה שיפרוש לפנסיה. המפגש ביניהם מניב הישג נכבד לכנסייה הקתולית כולה, שכן אלה הם (כביכול) רגעים של אודישן, שבהם משתכנע בנדיקטוס הגרמני כי דווקא בן שיחו הארגנטינאי הוא המתאים ביותר להתיישב על כיסאו המקודש של פטרוס, שליחו של ישו.
אין שום דבר רע במה שפרייס והופקינס מבצעים על הבד. ההופעה הגדולה מהחיים שהשניים מרביצים פה דומה לדברים שבריטים אחרים מרבים לעשות בקולנוע. ג'ודי דנץ' למשל, או איאן מקלין. אומנם אין לזה שום קשר של ממש עם אמירה קולנועית, אבל זוהי וירטואוזיות (מעט ריקנית), שמדגימה היטב מהו מקצוען אמיתי בשדה הפעולה הקרוי משחק.
מרוב דיבורים על אודות התסריטאי מק'קארטן, כמו נשכח חלקו בדיל של פרננדו מיירלס, הבמאי ממוצא ברזילאי שבסרטיו הקודמים כמו הכשיר את מסלול ההמראה לאמירות וירטואוזיות שאינן אומרות הרבה. היו אלה “עיר האלוהים" החברתי, “הגנן המסור" הפוליטי ו"על העיוורון" הספיריטואלי, שהתיישבו בול על המטרה הבורגנית שסימנו לעצמם, והניבו, כל אחד בתורו, שיחות סלון מה זה מהוגנות.
כתבה זו, אללי, לא תזכה בפרס פוליצר. לא משום שחלילה היא אינה ראויה, אלא משום שהיא מתפרסמת בעיתון ישראלי ולא אמריקאי. הפוליצר, הנכסף שבאותות ההצטיינות המחולקים לתקשורת האמריקאית, קרוי על שמו של ג'וזף פוליצר, מו"ל מהפכן ששינה לגמרי את כללי המשחק בתחום הקומוניקציה, והיה לחלוץ המוציאים לאור בעידן תקשורת ההמונים.
פוליצר, שנולד בהונגריה ב־1847 למשפחה יהודית, התגלגל לארצות הברית כשהוא בן 17, והספיק להשתתף כחייל במלחמת האזרחים האמריקאית. עם סיומה של אותה המלחמה התיישב בסנט לואיס, בקרב קהילה של דוברי גרמנית, ושם החל לפתח את מיומנויותיו בתחום התקשורת. מובן שאם פוליצר היה נתקע בעיר שדה זו, שמו לא היה נוסק אל מרכז מילון המושגים המגדירים את העידן המודרני. לכן אפשר לקבוע כי שנת 1883, המועד שבו עקר לחוף המזרחי ורכש את “ניו יורק וורלד", עיתון יומי שראה אור בכרך הגדול, היא רגע כינונה של העיתונות הצהובה.
עם תכונות מולדות כרגזן ודעתן שאינו סובל ביקורת, השכיל פוליצר לעצב פנים חדשות למושג הניוז, כפי שהיה מקובל עד שלהי המאה ה־19. הוא הגדיל כותרות, תיבל אותן באלימות ובסנסציה, הוסיף מדורי פנאי, שיתף את קוראי עיתונו באופן אקטיבי באמצעות מפעלי הגרלות ופרסים, וידע לרדד באופן מבוקר את אוצר המילים שכתבי העיתון הסתייעו בהן, עד לגובה האופקים של מהגרים טריים שעדיין לא השתלטו על השפה האמריקאית.
למעשה, בחיבור שבין תקשורת המונים לבין הרצון הנחוש להרחיב את מעגלי הקוראים גם אל אזורי הדמדומים של האנאלפביתיות, נולדה העיתונות הצהובה. והרי באותו האופן ניתן גם לתאר את ימי בראשית של המצאת הקולנוע, שהתחוללו ממש במקביל, שנועדו מלכתחילה לקהל צרכנים מאוד לא מתוחכם.
פוליצר הנמרץ הוא גיבור הסרט “קול העם", שמשולב ברפרטואר הפסטיבל היהודי שנפתח אמש בסינמטק ירושלים. פסטיבל זה, שנערך זו הפעם ה־21, מתרכז, מטבע הגדרתו, באישים ובנושאים הנגזרים מדתן ולאומיותן הייחודית של הדמויות המרכזיות המוצגות בעשרות סרטי העלילה והתעודה שיוקרנו בו במרוצת השבוע הקרוב.
התרעות פיקוד העורף