בדברי ההקדמה ל"המורה לאנגלית", מעיד יפתח רייכר־עתיר על ספרו: “אין זה מדע דמיוני. זה סיפור אמיתי שלא קרה באמת; שלא קרה באמת, אך היה יכול לקרות". “מגבלות הצנזורה", מוסיף המחבר, “אינן מאפשרות לי לנקוב בשמה של מקור השראתי ושל העורכת הראשונה שלי, ושל כל האנשים הנפלאים שהכרתי במרוצת שנותי בחיל המודיעין".
מסתבר שרייכר־עתיר, תא"ל במילואים ששימש במשך שנים כמפקד מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין, התקשה עם סיום כתיבת “המורה לאנגלית" להשיג את אישור הצנזורה הצבאית לפרסומו ברבים של הספר. רק לאחר התדיינות ארוכה עם חברי ועדת השרים למתן היתר לפרסומים, אושר כתב היד של רייכר־עתיר, וזאת על פי עדותו רק “אחרי חודשים רבים וחילוקי דעות קשים, שגרמו לכמה השמטות ושינויים מהותיים".
בסופו של דבר, “המורה לאנגלית" ראה אור ב־2013 בהוצאת כתר, ושש שנים מאוחר יותר הוקרנה גרסתו הקולנועית בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין, תחת השם הלועזי “הסוכנת" (או ליתר דיוק “המופעלת"). שינוי ברור אחד קופץ מיד לעין כשמשווים בין הספר המצונזר ובין עיבודו הפילמאי. זירת ההתרחשות הספרותית היא במדינה ערבית, מן הסתם סוריה, ואילו הסרט מעתיק את מרכז פעילותו לטהרן בירת איראן. והרי מן הסתם, אזור הפעולה של גיבורת הסיפור היה אחד מאותם נושאי המחלוקת הקשה שנפערה בין אנשי הצנזורה לבין הסופר בעל העבר הביטחוני האולטרה־עשיר.
אישה אירופית שמוצאה מעורב מגויסת למוסד. לאחר תקופת הכשרה מורכבת היא מושתלת בטהרן תחת חזות של מורה לאנגלית וצרפתית. שם, בלב אימפריית הרשע הזוממת רעות לעתידה של הציונות, מבצעת הסוכנת, רייצ'ל הוא שם הכיסוי שלה, פעולות כאלה ואחרות, שמרביתן אינן מפורטות בעלילה, המאפשרות לגורמים עלומים מישראל לחדור אל לב תוכנית האטום האיראנית, ולשבשה לגמרי. משום מה, כנראה בשל העתקת זירת האירועים מסוריה (הספרותית) לטהרן (הפילמאית), מקבל לפתע סיפור המעשה פרופיל עלילתי המזכיר במשהו את עלילותיהם של נחום מנבר, שהורשע בבגידה ונידון לשנות כליאה רבות, ושל אשתו החידתית פרנסין פונטין. האם זה ניחוש נכון? לא ברור. מצד שני, אולי באמת כבר הגיעה העת להפיק סרט ישיר, לא מוצפן, על פרשת מנבר הסתומה.
“המורה לאנגלית" אמור לשלב סיפור אקשן נועז ביחד עם מבט פסיכולוגי אינטימי על אודות בדידותה של אישה מערבית השתולה במרכז הכוכד של דיקטטורת האייתוללות של איראן. הפערים העצומים בין שתי תפיסות החיים - הפתיחות המערבית לעומת ההתכנסות הפרנואידית משהו של החוגים השיעיים השולטים בטהרן - אמורה ליצור מצע נפשי מורכב, שעליו צריכה הייתה להלך, כמו על גבי קליפות ביצים פריכות, מי שמייצגת את היפוכו המוחלט של האסלאם הקיצוני. בפועל, על הבד, לא דובים ולא זבובים. ובעיקר, לא אקשן ולא מתח, ובוודאי שלא פסיכולוגיה מורכבת וסוחפת.
“המורה לאנגלית", כך נראה, צולם ללא תסריט בעל היגיון כלשהו. בוודאי שלא בעל היגיון בריא ומוצק, כנדרש מסרט ריגול. “המורה לאנגלית", וכל סצינה בסרט צורחת זאת מחדש, בוים באופן חובבני, וכך גם עולה הרושם מביצועי המשחק מול המצלמה. כמה עילג וכמה לא סביר יכול להיות סרט ריגול עכשווי? מסתבר שעד בלי די.
יובל אדלר, החתום על רכיב הבימוי של הסרט, דווקא זכה לפרסום חיובי לפני שש או שבע שנים, כשנחשף לאור מקרנה סרט הביכורים שלו, “בית לחם", שהתמקד בפעילותה של יחידת מסתערבים צה"לית. למרות העמדה המוסרית והפוליטית המפוקפקת שהוטמעה בסרט ההוא, ניכר היה שהבמאי הטירון, כלומר אדלר, שולט היטב בניואנסים של בניית אקשן על הבד. מי יודע, אולי השנים שחלפו מאז הפקת “בית לחם" הרדימו אצלו את הרפלקסים הדרושים לבמאי. ואולי דווקא התסריט העלוב, שאדלר ורייכר־עתיר חתומים עליו ביחד, הוא שגימד עד מבע אולטרה־חובבני את התוצאה הנראית על הבד: בפאזה הנוכחית היא אינה אלא הזמנה לסיור תיירותי באיזו טהרן משוערת ומדומיינת.
ההפקה לא חסכה בתקציב לשכירת שחקנים, ולתפקידי המפתח לוהקו פיגורות בינלאומיות. הכוכבת דיאן קרוגר, כאן עלבון מהלך למקצוע שלה, היא בדמות המורה לאנגלית; מרטין פרימן המוכר (“ההוביט", “פנתר שחור") הוא המפעיל הישראלי המבולבל שלה. קאס אנוואר, שחקן קנדי מיומן, התנדב לגלם את הפראייר הפרסי שאנשי המוסד עושים ממנו צחוק. ומהצופים.