הסיפור, בקיצור נמרץ, הוא שבשנת 1894 גילה השירות החשאי הצרפתי מסמך צבאי סודי שנשלח בידי קצין צרפתי לשגרירות גרמניה בצרפת. היחסים בין המדינות היו מתוחים מאוד, והיה צורך ללכוד במהירות את המרגל לכאורה ששיגר את המסמך. השעיר לעזאזל היה אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, והוא הורשע במשפט צבאי, שבמהלכו השופטים קיבלו ראיות סודיות שלא הובאו לידיעת ההגנה. ראיות שבדיעבד היו מפוברקות בחלקן, וקלושות מאוד. דרייפוס נידון למאסר עולם והוגלה לאי השדים המרוחק.
כאשר אותו פיקאר התמנה לראש מחלק המודיעין של הצבא הצרפתי, הוא החל לגלות חוסר התאמות שעוררו את חשדו וגרמו לו לחקור את הפרשה, בניגוד מוחלט לאינטרס האישי שלו ולעובדה שהוא עצמו היה, כפי שהוא מצוטט בספר לפחות, רחוק מלהיות "אוהב יהודים". הוא אף נטר לדרייפוס על כך שמרבית משפחתו בחרה להישאר בחבל אלזס, שבו שניהם גדלו, גם אחרי שהגרמנים כבשו אותו. "הם משנים כיוון עם הרוח, לפי מי שהכוח בידיו", אמר לו חברו, בן אלזס, על היהודים, "ככה הגזע שלהם שרד אלפיים שנה".
אבל ככל שהחקירה של פיקאר התמשכה, כך הוא הבין את גודל העוול שנגרם לדרייפוס, וגם את עומק האנטישמיות שהביאה לכך. כך, למשל, מסביר לו קולונל סנדר, ראש מדור המודיעין, את התנהגותו של דרייפוס בטקס הסרת הדרגות, שבו טען לחפותו אך שיתף פעולה ולא התקומם. "זו תכונה יהודית", אומר סנדר. "זה גזע חסר כל פטריוטיות, או כבוד, או גאווה. החל בישו משיחנו, כל מה שהם עשו היה לבגוד בעם שבתוכו הם יושבים".
גם אחרי שפיקאר, ששילם מחיר אישי כבד בגלל מאבקו ואף נשלח למאסר, הצליח להוכיח את גרסתו, שנאת היהודים בקרב ההמונים לא נרגעה. להפך. כשדרייפוס שוחרר מכלאו ונשלח לצרפת, לצורך משפט חוזר, בובות בדמותו הועלו באש בלב פריז ומגזין אנטישמי הציע לקוראיו כרטיסי נסיעה במחיר מוזל לעיר רן, שם יתקיים המשפט, כדי שישברו שם ראשים של "דרייפוסארים". כלומר, תומכי דרייפוס ואוהבי יהודים. במשפט עצמו טען גנרל מרסייה, שהיה שר ההגנה במשפט הראשון, ש"35 מיליון פרנקים נתרמו באנגליה ובגרמניה לשחרור דרייפוס". בידי הרשת היהודית העולמית, כמובן. וכך עוד ועוד.
מה שקורע לב יותר מכל בסיפור הזה הוא סופו. אחרי ששמו של דרייפוס טוהר, הוא התנדב שוב לצבא והשתתף במלחמת העולם הראשונה. בנו פייר הפך לקצין תותחנים וזכה בעיטור על שירותו. הם לא ויתרו על רצונם העז להיות צרפתים אמיתיים. אירופים אמיתיים. אלא שנכדתו, מדלן לוי, נלכדה בידי הנאצים ונרצחה באושוויץ. בימים האלה, שבהם האנטישמיות משתוללת שוב בצרפת, ובחלקים נוספים במערב, צריך להיזכר - ולהפנים - שמדובר בנגע ממאיר, שמסרב לעבור מהעולם. גם בצדו ה"נאור".
1. אני מתקשה להבין כיצד שילוב של בנות בחיל השריון הפך למופת של שוויון. אם יתברר שלנשים קשה יותר לסחוב את פגזי הטנק, כפי שטוענים חלק מהמומחים, ולכן התפקוד המבצעי שלהן נפגע, האם הדרתן מהחיל תיחשב לאפליה? שוויון הוא ערך מהותי. הוא לא חייב להתקיים בכל סיטואציה, ודאי לא בכזו שיש בה הבדלים פיזיים.
2. הוא גאון. הוא פסנתרן. הוא מפרק שעונים ומרכיב מפלגות. אז איך זה שאהוד ברק הוא כישלון פוליטי כבר שנים? ואיך זה שהתחזיות שלו - כמו זו שטראמפ יפתח במשא ומתן עם איראן, או שמשטר אסד יתרסק - מכזיבות בכל פעם? והאיך הגדול ביותר, איך זה שכל כך הרבה אנשים - אינטליגנטיים ומנוסים - עדיין רואים בו סוג של משיח, שיגאל את השמאל?
3. "איך להפוך לאלוהים" (סלקוםTV) היא דרמה אמריקאית חדשה ומעולה, שמספרת על אמא עקשנית שבעלה נסחף לתרמית פירמידה, ומחליטה להיות שקרנית טובה במיוחד כדי להתקדם במנגנון המעוות. קירסטן דנסט מצוינת בתפקיד האם, וכל הסדרה מעניקה שיקוף גרוטסקי ומקומם ממש של הקפיטליזם האמריקאי.
התרעות פיקוד העורף