בנובמבר 1993 כ־70 אלף איש חלקו כבוד אחרון לגדול במאי איטליה בטקס האשכבה שהתקיים בסטודיו 5 האהוב עליו באולפני צ'ינצ'יטה. יותר מ־15 אלף איש נכחו בהלוויה הממלכתית המפוארת שלו בבזיליקת סנטה מריה דלי אנג'לי דיי מרטירי ברומא, לאחריה גופתו הוטסה לעיירת הולדתו, רימיני. פדריקו פליני מת בגיל 73, יום אחרי חתונת היובל שלו. "אור גדול כבה, וכעת כולנו בחשיכה", אמרה סופיה לורן עם מותו של האייקון הגדול ביותר של הקולנוע האיטלקי. אבל עתה אנו לא מציינים את מותו, אלא חוגגים את יום הולדתו.
ביום שני הקרוב, 20 בינואר, יחגוג העולם 100 שנה להולדתו של פליני, אבל ברימיני, שעל חוף הים האדריאטי בצפון איטליה, תוקדש כל שנת 2020 לחגיגות. בדצמבר נפתחה בארמון סיסמונדו בעיירה תערוכת "פליני 100: גאון נצחי", שם היא תוצג עד אמצע חודש מרץ, ולאחר מכן תנדוד לרומא, לוס אנג'לס, מוסקבה וברלין. החגיגות ברימיני, שהן חלק מאירועי פליני נרחבים יותר באיטליה, יגיעו לשיא בדצמבר עם פתיחת "מוזיאון פדריקו פליני הבינלאומי" בעיר.
באנגליה יצוין יום הולדתו בין היתר ברטרוספקטיבה בת חודשיים ב־BFI Southbank בלונדון, ובהקרנה מחודשת של "לה דולצ'ה ויטה" ברחבי המדינה, שכמו עוד אירועים שיתקיימו לזכרו של פליני ברחבי העולם, מופקים בשיתוף מכון לוצ'ה־צ'ינצ'יטה, מכון הקולנוע שפועל תחת משרד התרבות האיטלקי. גם בסינמטקים בישראל צפויים לציין את יום הולדתו של הגאון במסגרת הפסטיבל האיטלקי בחודש אפריל הקרוב.
אחד האנשים שבוודאי יציינו את יום הולדתו ה־100 של פליני הוא מרטין סקורסזה, אחד ממעריציו הגדולים. סקורסזה ראה את "לה סטרדה" לראשונה בגיל 12 בקולנוע באמריקה מדובב לאנגלית, ומאז שב ואמר ש"שמונה וחצי" הוא אבן בוחן עבורו והוא מקפיד לצפות בו מחדש מדי שנה.
"במובן של עשיית קולנוע, אנחנו יכולים להשתמש במילים כמו ענק, מאסטר, מאור גדול", אמר סקורסזה אחרי מותו של פליני. "ישנם ענקים כמו קורוסאווה, ג'ון פורד, אורסון וולס... אבל לפליני היה משהו מאוד מיוחד, וזאת ראייה ייחודית של העולם... יותר מכל אחד אחר, הוא יצר עולם משל עצמו בעזרת המוזיקה של נינו רוטה, בעזרת המראה של האנשים ואיך שהם מסתובבים וזזים, בעזרת תנועות המצלמה. הוא יצר עולם משל עצמו בסרטים כמו 'לה דולצ'ה ויטה', 'שמונה וחצי', 'ג'ולייטה של הרוחות', 'זיכרונות', 'קזנובה' ו'סטיריקון', שהוא ככל הנראה הקיצוני ביותר בדוגמה הזאת. המילה Felliniesque הפכה למושג שכיח על מנת לתאר משהו שעל פני השטח הוא ביזארי או מוזר, אך למעשה הוא כמו צייר העובד על סרט קולנוע. הקולנוע שלו עוסק גם ברוח האנושית, הסרטים שלו כל כך מרגשים".
פליני עצמו אומנם נהג לומר שהוא לא מבין מה בדיוק זה אומר, אך הביטוי Felliniesque באנגלית - א־לה פליני או בסגנון פליני - הפך לכל כך שגור, עד שגם מי שמעולם לא ראה סרט שלו, מבין את משמעותו, וכשהוא שומע אותו, הוא מיד רואה לנגד עיניו גלריית טיפוסים גרוטסקית וקסומה של זונות וליצנים. ההיסטוריון ברנרד אי. קוק הגדיר זאת כך: "Felliniesque משמעו תחכום איטלקי מסוים שהוא גם ארצי, משיכה אל הביזארי אך עם אהבה לפשטות, הכל עטוף בגישה ים־תיכונית ראוותנית לחיים ולאומנות".
לאהוב את האבסטרקטי
חמשת פרסי האוסקר שפליני קיבל - ארבע זכיות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר על "לה סטרדה", "לילות כביריה", "שמונה וחצי" ו"זיכרונות" ופרס מפעל חיים אחד - רחוקים מלסכם את גדולתו או את חשיבותו של הקולנוען האינטרוספקטיבי והאומנותי ביותר שאיטליה ידעה מעודה. גם העובדה שארבעה מסרטיו מופיעים ברשימת "100 הסרטים הזרים הגדולים של כל הזמנים" של ה־BBC, לא עושה עמו חסד.
פליני, הידוע בתואר "המאסטרו", היה אחרון האוטרים הגדולים של הקולנוע האיטלקי שאחרי מלחמת העולם השנייה. רוברטו רוסליני, לוקינו ויסקונטי, ויטוריו דה סיקה ופייר פאולו פאזוליני כולם מתו בשנות ה־70, ומיכלאנג'לו אנטוניוני לקה בשבץ בשנות ה־80 והפך למוגבל מאוד. לכן עם לכתו של פליני חובבי הקולנוע קוננו לא רק על מותו של במאי גדול, אלא גם על מות הקולנוע האיטלקי בכללותו.
הקולנוע של פליני הביא לעולם את הנשמה של איטליה, אך גם נגע באיזושהי רגישות אוניברסלית, מה שהפך אותו לאחד הבמאים האהובים והנערצים ביותר גם בעולם דובר האנגלית, שאיטליה עבורו היא לא יותר מאשר משולש פיצה.
השפעתו של פליני על הקולנוע גם היא לא תסולא בפז. הוא לימד דורות של קולנוענים צעירים כיצד לקחת סיכונים ולא לחשוש מהביזארי, הפנטסטי, הסוריאליסטי והאבסטרקטי. ועדיין, מבקרי הקולנוע לא היו תמימי דעים לגביו. פולין קייל, מבקרת הקולנוע האמריקאית האגדית, למשל קטלה את סרטו הגדול של פליני כשהוא יצא. היא ראתה ב"שמונה וחצי" סרט חלול, יומרני וקשקוש פרוידיאני. "חיי הפנטזיה של מישהו הם חומר ראוי לסרט אם הם מלאי דמיון ומרתקים כשלעצמם או אם הם מאירים את החיים האמיתיים שלו בדרך מעניינת כלשהי", היא כתבה, "אך 'שמונה וחצי' הוא לא אף אחד מהם". כמובן שעל כל מבקר קולנוע חשוב שזלזל בפליני, נמצאו אין ספור אחרים שנשבעו בשמו.
החיים המתוקים ורגשות האשם
אומן גדול לא יכול לעבוד בלי מוזה, ולפליני היו (לפחות) שתי מוזות: העיר רומא וג'ולייטה מסינה. פליני ומסינה הכירו ברומא ב־1942. הוא כתב לרדיו, היא עבדה שם כשחקנית. השניים התחתנו אחרי כמה חודשי היכרות. בנם היחיד מת כמה שבועות אחרי לידתו ולא היו להם ילדים נוספים.
מסינה כיכבה בכמה מסרטיו של פליני, וזכתה לכינוי "צ'רלי צ'פלין הנשית". הראשון היה "לה סטרדה" הניאו־ריאליסטי (1954), שבו הפכה למוקיון המושפל של השרירן, שאותו גילם כוכב הקולנוע האמריקאי-מקסיקני אנתוני קווין. "לה סטרדה" חשף לעולם את כישורי המשחק של מסינה, שפניה הביעו אנושיות כובשת ותמימות ילדותית שוברת לב.
ליצנים היו חלק מתמה קרקסית שחזרה על עצמה בקולנוע של פליני, שאותה נהוג לקשור לשמועה שהוא בעצמו הפיץ, שלפיה בילדותו ברח מבית הספר על מנת להצטרף לקרקס. אחר כך כיכבה מסינה ב"לילות כביריה" (1957), שם שיחקה זונה תמימה ואופטימית בפרבר של רומא, וב"ג'ולייטה של הרוחות" הסוריאליסטי (1965).
מסינה דווקא לא שיחקה בשני המאסטרפיסים הגדולים של בעלה: "לה דולצ'ה ויטה" (1960) ו"שמונה וחצי" (1963). המפיק של פליני רצה שפול ניומן יככב ב"לה דולצ'ה ויטה", אך פליני התעקש על שחקן שעוד לא היה מוכר אז מחוץ לאיטליה: מרצ'לו מסטרויאני. פליני כמובן צדק, וכיום אי אפשר לדמיין את "לה דולצ'ה ויטה" ללא מסטרויאני.
מסטרויאני גילם כתב רכילות שמסתובב ברחובות רומא, פוגש אנשים, מתחכך בחברה הגבוהה ונכנס אחרי הפצצה השוודית אניטה אקברג לפונטנה די טרווי בסצינה האיקונית. "'לה דולצ'ה ויטה', שיצא ב־1960, היה כמו נבואה לעשור שיבוא", כתבה ברברה סטיל, שחקנית אנגלייה שהשתתפה ב"שמונה וחצי", לפני כמה שנים בספר “Fellini: The Sixties". "במבט ראשון הוא יפהפה ומפתה, פגע בול באנרגיה ובאווירה של אותו רגע. אך עלילת המשנה הייתה של שנאה עצמית, דקדנטיות ומוות". רגשות האשם הקתוליים המפורסמים של פליני חדרו אל הסרט הזה, כמו אל עוד רבים מסרטיו.
"לה דולצ'ה ויטה" היה להיט קופתי מטורף, בין היתר כי הוא נחשב בזמנו למלוכלך ולא מוסרי. הימין השמרן שנא אותו, אך הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. הסרט סימן את תחילת המעבר של פליני מניאו־ריאליזם לסוריאליזם של סרטיו המאוחרים יותר - מעבר שהושפע מאוד מגילויו את הפסיכולוגיה היונגיאנית - וגם את הפריצה הבינלאומית שלו. הסרט הפך לאחד הסרטים האירופיים המכוננים של שנות ה־60. הוא היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, מתוכם זכה על עיצוב התלבושות בשחור־לבן. ואם המילה Felliniesque נולדה על שם פליני, הרי שדמותו של צלם העיתונות פפראצו בסרט הולידה את המושג "פפראצי".
"שמונה וחצי", שבו גילם מסטרויאני במאי קולנוע במשבר יצירתי - האלטר־אגו של פליני עצמו - היה סרטו השלישי של הבמאי שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובאוסקר על עיצוב התלבושות בשחור־לבן. מסטרויאני הפך לכוכב בינלאומי ענק ששבר את לבה של פיי דאנאוויי בסוף שנות ה־60 כשלא היה מוכן להתגרש בשבילה. בתחילת שנות ה־70 נולדה לו בת עם קתרין דנב. השמועות אומרות שהוא ניהל רומנים גם עם אנוק איימה, לורן האטון, אורסולה אנדרס וכמעט כל יפהפייה אחרת שכיכב לצדה.
רבות נכתב במשך השנים על מערכת היחסים בין פליני למסטרויאני. "זאת הייתה היכרות מאוד חשובה בשבילי, כי מעולם לא הכרתי מישהו או היה לי חבר שאיתו יכולתי לדבר בחופשיות", סיפר מסטרויאני על חברותו עם פליני להיסטוריון הקולנוע גדעון בכמן ב־1963. "מעולם לא חשפתי את נפשי לאף אחד. לדבר עם פליני היה כמו לדבר עם כומר בווידוי. הוא היה מוצא את התשובה הנכונה ואת העצה הנכונה לכל דבר. הוא עזר לי להכיר את עצמי, שזאת הנקודה החשובה. ההיכרות עם פליני הייתה הרבה יותר חשובה עבורי כאדם מאשר כשחקן, כי הוא עזר לי להכיר את עצמי כאדם. הייתי מאוד מבולבל בפנים, והוא עזר".
מסטרויאני ליווה את פליני עד הסוף. הוא השתתף בתפקיד עצמו בסרטו הלפני אחרון של פליני, "אינטרוויסטה" (1987), שהוא מעין מוקומנטרי. השחקן מת ב־1996, שלוש שנים אחרי מורו ורבו.
נולד מחדש ברומא
בגיל 19 עזב פליני את רימיני לטובת רומא כדי להיכנס לעסקי הקולנוע. "לא נולדתי ברומא, אבל אני מחשיב אותה בתור העיר שלי משום ששם נולדתי בעבודתי", הוא אמר.
הוא לא נולד בעבודתו בחלל ריק. הקולנוע האיטלקי שגשג והוליד תנועות אוונגרדיות משפיעות עוד מאז תחילת המאה ה־20. ב־1937 יסד מוסוליני את אולפני צ'ינצ'יטה ברומא - אולפני הקולנוע הגדולים ביותר באירופה, בהם פליני צילם רבים מסרטיו. אחרי מלחמת העולם השנייה הוליד הקולנוע האיטלקי את הניאו־ריאליזם של במאים כמו ויסקונטי, רוסליני ודה סיקה. בשנות ה־50 צמח ז'אנר הקומדיה החברתית האיטלקית, סופיה לורן וג'ינה לולובריג'ידה הפכו לכוכבות בינלאומיות וצמחו גם שניים מהבמאים האיטלקים המשפיעים ביותר של זמנם: אנטוניוני ופליני. מאוחר יותר יוליד הקולנוע האיטלקי את מערבוני הספגטי ואת סרטי הג'יאלו (מותחני אימה ארוטיים), אבל זה כבר סיפור אחר.
את הקריירה שלו החל פליני כקריקטוריסט, כותב בדיחות ותסריטאי. הוא עבד בתיאטרון עוד לפני מלחמת העולם השנייה והצליח לחמוק משירות צבאי בזמן המלחמה. אחרי ששככו הדי הקרבות החל לעבוד עם הבמאי האיטלקי הגדול, רוברטו רוסליני. פליני חתום כאחד התסריטאים ביצירת המופת הניאו־ריאליסטית של רוסליני, "רומא עיר פרזות" (1945), מה שהביא לו את המועמדות הראשונה לאוסקר.
פליני החל לביים בתחילת שנות ה־50. בהשראת המנטור שלו, שורשיו נטועים בניאו־ריאליזם האיטלקי. "לה סטרדה" (1954) קיבל ביקורת מטהרני הז'אנר על כך שלא שמר על נאמנות לניאו־ריאליזם הקלאסי, אלא התרחק לכיוון של ריאליזם פואטי. "לה דולצ'ה ויטה" כבר סימן את תחילת החלק השני של הקריירה של פליני: החלק הפנטסטי והסוריאליסטי. "שמונה וחצי" שילב ריאליזם עם קטעי פנטזיה נרחבים, כולל סצינת חלום אלמותית שבה הסרט נפתח.
"סטיריקון" (1969), "רומא" (1972) ו"קזנובה של פליני" (1976) כבר לא נחשבו לטובים כמו קודמיהם, אך "זיכרונות" (1974) המוערך, שבו חזר פליני לאיטליה הפאשיסטית של ילדותו, נכנס לרשימת היצירות הגדולות שלו וגם זיכה אותו באוסקר הרביעי.
בשנותיו האחרונות בריאותו הפיזית והנפשית של הבמאי הגדול הידרדרה. כבר בזמן צילומי "לה סטרדה" התגלו אצלו סימנים של דיכאון קליני והוא טופל בפסיכואנליזה. פליני המשיך ליצור סרטים עד שלוש שנים לפני מותו. ב־1986 יצא "ג'ינג'ר ופרד" המרגש, שבו ציוות יחדיו את מסינה ומסטרויאני, בתור צמד חקייני ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר המתאחדים לתוכנית טלוויזיה טראשית 30 שנה אחרי שפרשו. ב־1990 יצא סרטו האחרון, "קולו של הירח", בכיכובו של רוברטו בניני, שבו חזר פליני לתמות מתחילת הקריירה שלו.
האישה המינית השופעת
אחד הנושאים הבולטים בסרטיו של פליני הוא נשים. לצד מסינה קטנת הקומה, שמשדרת קסם ילדי, מילא פליני את סרטיו בכוכבות סקסיות ושופעות כמו אניטה אקברג וסנדרה מילו. הוא הביא את הארכיטיפ של האישה המינית הגדולה והשופעת לקיצון עם דמותה של הזונה השמנה והגרוטסקית סרגינה, שרוקדת רומבה על חוף הים ב"שמונה וחצי", שאותה גילמה אדרה גייל האמריקאית.
בסרטיו של פליני בלט לא פעם הניגוד בין האישה החוקית, החסודה, לבין נשות הפנטזיה, המאהבות או הזונות, שהן דדניות, מקושטות ושופעות מיניות. פליני לא חדל לפנטז על נשים מיניות - ולממש את הפנטזיות הללו תדיר בקולנוע ובחיים - אך בתור מי שגדל כקתולי, לא יכול היה שלא להתייסר על כך.
כמו הגברים ברבים מסרטיו, גם פליני עצמו בגד באשתו ללא הרף. הוא ליהק את סנדרה מילו ל"שמונה וחצי" כדי לגלם תפקיד המבוסס על מי שהייתה המאהבת שלו במשך שנים ארוכות, רוקחת בשם אנה ג'ובאני - ואז החל לשכב גם עם מילו. כעבור שנתיים הוא ליהק את מילו שוב ל"ג'ולייטה של הרוחות" - הסרט הראשון שלו בצבע - בתור השכנה המינית והראוותנית של אישה קטנה חסודה ונבגדת, שאותה גילמה האישה הקטנה החסודה והנבגדת שלו בחיים האמיתיים, ג'ולייטה מסינה.
"אני ראיתי את 'ג'ולייטה של הרוחות' בתור התנצלות והודאה באשמה על הרומן הארוך שלו עם סנדרה מילו", כתבה ברברה סטיל. "ואז הוא גרם לעלבון שלא ייאמן בכך שליהק את מילו לסרט. אם תסתכלו בסרט מקרוב, תוכלו לראות את פניה של ג'ולייטה מביעות אומללות ועצב... בעיניי זה היה סרט מאוד מטריד".
רבים עשו לפליני הנחות בטענה שהוא בסך הכל גבר איטלקי טיפוסי: "ילד מגודל של אמא", שתמיד מנהל רומנים מהצד, אך גם תמיד חוזר הביתה לאשתו, בלעדיה הוא לא יכול לחיות. "כשמתחתנים בשנות ה־20 המוקדמות לחיים, גדלים ביחד", פליני אמר פעם על מערכת היחסים שלו ושל מסינה, שהחלה כששניהם היו בני 20 וקצת. "אתם לא רק מאהבים או בעל ואישה... לפעמים אני הייתי אב עבור ג'ולייטה, ולפעמים היא הייתה אם עבורי".
ג'ובאני ומילו לא היו המאהבות היחידות של פליני. לפני כעשור סיפרה הסופרת והוגת הדעות הפמיניסטית המכוננת ג'רמיין גריר, ששכבה עם פליני בשנות ה־70. העניין של פליני בפמיניסטיות לא הסתיים ברומן עם גריר, והוא יצא לחקור את הנושא בצורה הומוריסטית, בסרט "עיר הנשים" (1980).
מסטרויאני גילם בסרט רודף שמלות שנקלע לכנס של פמיניסטיות. בעקבות הסרט ראיינה העיתונאית והסופרת האמריקאית מארי קנטוול את פליני ל"ניו יורק טיימס". "ב'שמונה וחצי' במאי קולנוע בשם גווידו, שאותו גילם מסטרויאני, מפנטז על בית מלא בנשים מעריצות שבו הוא המלך", היא כתבה. "יותר ממלך: הוא המאהב שלהן, הוא הבעלים שלהן והילד שלהן. ב'עיר הנשים', הגיבור, גם הוא מסטרויאני, עוקב אחר אישה מושכת וחמקמקה למלון המשמש כמפקדה של כנס פמיניסטי. שם נוהמים עליו: החיות קמו על המאלף שלהן".
יש הרואים ב"עיר הנשים" את הביקורת העצמית או לפחות את המבט המשועשע של פליני על גישתו לנשים. "כל גבר, בכל מקום בעולם, לא רק הגבר האיטלקי, רואה באישה את מה שהוא לא יודע על עצמו", אמר פליני בראיון לקנטוול. "הוא מותנה - לנצח נצחים - לקוות שעם האישה יש לו אפשרות לגלות את צדו השני. הצד החבוי, כמו השמש והירח. זהו מיתוס שיש לו השפעה רבה על הנפש. גבר שיש לו אישה נמצא תמיד במצב של משיכה ושל פחד. הוא מרגיש שהיא חזקה ממנו. אז עכשיו עשיתי סרט שמוסיף לפחד הקמאי הזה פחד חדש - מפני הזעם הפמיניסטי. זהו ההבדל בין 'שמונה וחצי' ל'עיר הנשים'... אבל זה תמיד חסר תועלת להסביר באופן רציונלי את מה שעשית. אני מרגיש קצת מטופש. כי לא עשיתי את הסרט הזה מהסיבה הזו. עשיתי את הסרט בגלל שאני בן 61 ואני חושב שאני צריך לעשות סרט כזה. אני נהנה, אני משתעשע. אני עושה סרטים סתם כי אני רוצה. ובגלל שאני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות. זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות".
ואת הדבר הזה פליני ידע לעשות היטב. בטקס האוסקר שנערך במרץ 1993 הזמינו סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני במבטא איטלקי שובה לב את ידידם היקר לבמה והעניקו לו פרס אוסקר לשם כבוד. הקהל עמד על רגליו במשך דקות ארוכות, והבמאי התקבל במחיאות כפיים סוערות ונרגשות. "באמת שלא ציפיתי לזה", אמר פליני בנאום התודה המשעשע ומלא הכריזמה האיטלקית שלו, "או שאולי כן, אבל רק בעוד 25 שנה". פליני קיווה שהאוסקר יביא לו מימון לסרטים נוספים - מימון שהתקשה באותה תקופה להשיג, אך זה היה מאוחר מדי, הוא נפטר כעבור כמה חודשים.
בנאומו הודה פליני לכל מי שעבד איתו, אך אמר שיזכיר רק שם אחד: "תודה לך, ג'ולייטה", אמר לאשתו שישבה בקהל, "ובבקשה - תפסיקי לבכות!". המצלמה התמקדה במסינה המייבבת. מסינה מתה בגיל 73, בדיוק כמו פדריקו שלה, פחות מחצי שנה אחריו. סיבת המוות הייתה סרטן, אך היו שאמרו שהיא מתה משיברון לב. כיום השניים שוכבים זה לצד זו למנוחת עולמים בבית הקברות ברימיני, ביחד עם בנם התינוק.