"יש מפלצת כזאת שקשורה לאגו, וזה גם משהו שמניע אותי, ה'מה עכשיו', 'אני צריך עוד לכבוש ועוד להשיג', 'זה לא מספיק', אז אני יכול לבלות את חיי בתחושה שהכל זה לא מספיק. אני חושב לפעמים 'מה אם היית מת מחר', אז אני אומר 'חייתי, חייתי יפה מאוד'. אבל יש גם תקופות שאתה מסתכל על האין, ומה חסר לי, ואני לא מדבר על תקופות רחוקות, בחצי השנה אחרונה נתקלתי בקושי, והקולות הרעים מתחילים לדבר. אז היום אני יכול להסתכל אחורה ולהגיד 'עשיתי דברים מעניינים', 'עשיתי דרך מעניינת, מגוונת. אני משחק, אני עובד ברדיו, אני מלמד, אני עושה אימפרוביזציות, יש לי משפחה, ילדות ובת זוג'".
נראה שאת הגישה הבוגרת והמאוזנת לחיים מאמץ נוימן גם לקריירה, ואת מרוץ ההישגים שלו, שהחל בתיאטרון צה"ל ובבית הספר למשחק של NYU שבניו יורק, המשיך בעשרות תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה ("עספור", "שנות ה־80", "גאליס" ועוד) עד התוצר הטרי ביותר בארסנל שלו, סרטו של הבמאי נמרוד אלדר, "היום שאחרי לכתי" שעולה היום לאקרנים.
"אני משחק את אריה, הדוד של הילדה, והוא מסמל איזה מקום של חוסר גמישות, סוג של 'רד־נק' ישראלי שיש לו דעה סגורה על הכל: 'ככה מטפלים בבעיות' ו'ככה מתנהלים'. יש לו פצע, הוא עובר משבר בעצמו, משהו שהוא חולם עליו ומגשים אותו, עבודה ופרנסה ומפעל ומשפחה וילדים, ופתאום המציאות מכה בו בלי רחמים – המציאות של הטבע והמציאות הביטחונית בארץ. לאריה אין כלים לעכל ולעבד את הדברים האלו, הוא לא יעיד על עצמו שיש לו בעיות. הוא מייצג איזה צד יותר נוקשה, הוא כועס על הילדה שניסתה להתאבד, בגלל ההתנהגות שלה, וכאילו אומר לה 'את מפונקת, צאי מזה'. הוא לא מדווח לעצמו שהוא מתרסק, רק אשתו (שרית וינו אלעד) יכולה להעיד שהוא בעצם אבוד".
"במלחמת וייטנאם היו חיילים שחזרו מהקרב ויצאו בגלוי נגד המלחמה. אנשי ניקסון קראו להם 'בוגדים'. אחד החיילים סיפר בראיון שבשבילו להיות פטריוט זה להילחם על המדינה שאתה חי בה, ברמה של איזו מדינה זו תהיה. מלחמת וייטנאם התרחשה בשם המאבק על חופש נגד הקומוניסטים, ואדם חוזר הביתה וקוראים לו בוגד? אז מי פטריוט, זה שאומר שיש בעיה או מי שאומר 'משורה משחרר רק המוות'. כשיש שיח של ביטול, או 'אליטות', אז המפסיד העיקרי הוא כולנו. אתה שואל: 'אם אנחנו כל כך חזקים, מה הפחד הגדול להשמיע דעה'".
"אתה שואל 'כמה זמן אתה יכול להשתיק אנשים'. אם אתה מסתכל על מדינות שמצליחות להשתיק את תושביהן ואתה שואל: אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם, למה אנחנו נוהגים כך? זה כמו משבר האקלים, אנשים יודעים שהאסון מגיע, אבל לא עושים את ההשלכה של מה זה אומר על החיים שלהם, על החברה שבה הם חיים, אתה לא יכול לדמיין שיהיו מלחמות על מקורות מים. אתה יכול להבין כשאני רואה דוב קוטב רעב ואומר 'איזה מסכן'. אנשים לא יכולים להשליך על עצמם מה זה אומר, ואני לא מעל זה. זה שפתאום מבחינה פוליטית ידך על העליונה לא אומר שצריך לשכוח שהכל יכול להתהפך בשנייה. זה חלק מהטבע וההיסטוריה".
התרעות פיקוד העורף