איה הבטיחה למאשה לשמור טוב טוב על פאשקה הקטן. ההבטחה הכנה לא עלתה בטוב, ולמרבה האסון הילד בן ה־6 הצטרף לסטטיסטיקת האימה והרעב של 750 אלף הקורבנות שמצאו את מותם במהלך המצור הגרמני על העיר לנינגראד. והנה תמה המלחמה, מאשה שבה משדה הקרב כשהיא פצועה, ובתוך כך היא פורשת בפני חברתה הקרובה את עסקת החליפין הבאה: תמורת הילד האומלל שמצא את מותו כשהיה תחת המשמורת של איה, תביא זו לעולם ילד אחר שיוענק למאשה השכולה. ואפילו תורם זרע לביצוע המשימה הזו איתרה כבר מאשה. זה יהיה ניקולאי, הרופא מוכה הדיכאון, שאחראי על בית החולים שבו מועסקות שתי החברות.

זמן התרחשות הסיפור הוא בשלהי שנת 1945, מספר חודשים לאחר שהוסר מעל לנינגראד המצור בן השנתיים וחצי, שנרשם בתולדות העמים כקשה והקטלני אי־פעם. הכרך הסובייטי הגדול נראה בסרט כמקום עזוב, כבוי, המתקשה להצית מחדש את להבת הקיום. אבל בשביל זה הרי נמצאת פה איה, הקרויה “ג'ירפה" בפי כל. היא תניב מרחמה ילד חדש, שיהווה סימן ברור להתרחשותו של תהליך השיקום.

קאנטיר בלאגוב, שעשה סרט זה, מעיד שהשם "ג'ירפה", או ברוסית “דילדה" (או באנגלית “מקל שעועית") הינו כינוי שרווח פעם לאישה גבוהה, מסורבלת בתנועותיה ובעלת גינונים מגושמים. מפיצי הסרט בישראל מצאו שימוש מחודש לכינוי “ג'ירפה", שהיה נפוץ כאן בשנות ה־50 והתאים אז, בעידן שלפני הפוליטיקלי קורקט, לתיאורן של נשים גבוהות בהרבה מהממוצע.

איה היא אכן גבוהה במיוחד. מתנשאת מעל הגברים והנשים שבסביבתה. מדובר בסביבה המשרה דיכאון ועוד פעם דיכאון: בית חולים שבו משתדלים השלטונות הסובייטיים לשקם את הריסות הגוף של חיילים שנפצעו קשה במהלך שנות המצור. על שיקום חורבות הנפש אף אחד לא מדבר כאן. זאת, אף על פי שאיה/ג'ירפה עצמה התגלגלה אל בית החולים הזה, לתפקיד של אחות רחמנייה, כתוצאה משחרורה המוקדם מהשירות הצבאי, בשל הלם קרב שבו לקתה. היא שוחררה, מאשה נותרה ליד סוללת הנ"מ שבה שירתו השתיים, ואז גם הפקידה אצלה את פאשקה, שעל גורלו המר התעכבה כבר פסקת הפתיחה של סקירה זו.

המוות מושל מסביב, וגם איה, שכאילו חיה ומתפקדת, נתקפת מעת לעת במין מוות קטן, כאשר היא, על מלוא אורך הגוף הג'ירפי שלה, קופאת לפתע באמצע תנועה או תוך כדי הליכה, או אפילו במהלך דיבור. תוצאות הלם הקרב שבו לקתה ניכרות גם בהתנהלות הכאילו יומיומית שלה, שאותה ניתן להגדיר כמין שיטוט חצי חלומי בתוך המציאות הפוסט־מלחמתית הקשה.

“ג'ירפה", שמתמקד בעיקר בתיאור מערכת היחסים התלותית, אם לא ההזויה, שבין איה למאשה, נשען בעיקר על המבעים השונים של הקורבניות הנשית, כפי שזו תוארה עוד אצל דוסטוייבסקי ב"החטא ועונשו". אותו קורבן שמקריבה הדמות הספרותית המכונה סוניה מרמלדוב - זוגתו של גיבור הסיפור רסקולניקוב. בספר היא עוסקת בזנות אך ורק משום שעליה לכלכל את משפחתה, שנזנחה על ידי אב בוגדני ואלכוהוליסט. הגאולה הדתית שבאה דרך הקורבן האנושי הובלטה עוד יותר על ידי אותו סופר נערץ, בנובלה שלו “נפש כנועה", שאווירתה מזכירה מאוד את “ג'ירפה".

ג'ירפה (צילום: באדיבות קולנוע לב)ג'ירפה (צילום: באדיבות קולנוע לב)

בלאגוב, שהיה בן 27 כאשר הופק “ג'ירפה", הוא חלוץ של דור קולנוענים טרי, החוצב כעת את דרכו קדימה ברוסיה החדשה. לפני שנתיים הפתיע בלאגוב את באי פסטיבל קאן בסרטו הראשון “קירבה" (הוקרן גם בפסטיבל חיפה), שעלילתו מתחוללת בקרב בני קהילה יהודית בהרי הקווקז. ב"קירבה", כמו גם ב"ג'ירפה", מתבלטת זיקתו של בלאגוב לקולנוע הטרנסצנדנטי, שמצא לו אחיזה איתנה ברוסיה מאז שאנדריי טרקובסקי (“אנדריי רובלייב", “הקורבן") החל לעשות סרטים שהעזו להציץ אל מעבר לכתפי הסוציאליזם המהפכני, תוך הבלטת הקשר ההדוק שבין הנפש הרוסית הרחבה לציוויים של הנצרות הפרובוסלבית. יוצרים כמו אלם קלימוב, אלכסיי גרמן ואנדריי זוויאגינצב, שעקבו את טרקובסקי, העמיקו את סוג הקולנוע הזה, שמנסה לתאר את מה שמעבר לגשמי ולנראה לעין.

מובן שאם מדברים על טרנסצנדנטיות בקולנוע הרוסי, אי אפשר להתעלם מפועלו הפילמאי רב־ההיקף של אלכסנדר סוקורוב, שהשכיל להטמיע ולזכך את האמירה הזו בסרטים כמו “אם ובנה", “אב ובן", “ימי האפלה" או “אלכסנדרה". שמו של סוקורוב אינו נזרק כאן במקרה. שכן הוא האיש שבמשך שלוש שנים לימד קולנוע את בלאגוב הצעיר, והלה בהחלט מצטייר כעת כתלמיד נאמן שעדיין צריך למצוא לעצמו את הקול הייחודי על מנת להינתק ממורשת המורה, ולסלול נתיב ברור משלו.

לשם טוויית התסריט של “ג'ירפה" נשען בלאגוב על “הפנים הלא נשיות של המלחמה", ספרה של סווטלנה אלכסייביץ', שלפני חמש שנים הוכתרה ככלת פרס נובל. אלכסייביץ' הבלארוסית העניקה בספר זה קול לאותו המון נשים של ברית המועצות שנזעקו בשנות ה־40 לבלום את הפלישה הגרמנית, ופועלן לא נצרב כהלכה בזיכרון הקולקטיבי של אירופה.

ואכן, הגברים ב"ג'ירפה" הם אפסים, לא קיימים כשלעצמם, אלא רק תוך הישענות על מסעד נשי. הם פצועים, קרועי אברים, בוהים בחלל כחסרי קשר עם המציאות, או לחלופין מתעקשים לסגת אל גיל הילדות שלהם. כך קורה שאפילו איה/ג'ירפה, שלכל הדעות אינה מצויה במצב נפשי יציב, מהווה מעין מגדל עוז של שיקול דעת לעומת הזכרים האינוואלידיים שסובבים אותה.

ג'ירפה (צילום: באדיבות קולנוע לב)ג'ירפה (צילום: באדיבות קולנוע לב)

כאמור, “ג'ירפה" ממקם את הסיפור בלנינגראד של סתיו 45'. מה שמפתיע בקשר לכך הוא העובדה שבלאגוב חומק לגמרי, באופן הצהרתי, מכל התמודדות עם הקשרים פוליטיים ישירים. נעדרות מהסרט אותן כרזות ענק שעליהן מרוחים דיוקנאות אבות המהפכה - לנין וסטלין. אפילו צילום של אנדריי ז'דאנוב, לימים מראשי המדינה הסובייטית, שהיה באותה העת הממונה מטעם סטלין על ניהול החיים בלנינגרד שתחת המצור, אינו מופיע לאורך 137 דקותיו של הסרט. זאת ועוד: פעמיים חודרת אל הבד אישיות מטעם המפלגה הקומוניסטית השלטת - בשני המקרים מדובר באישה אסרטיבית - ואפילו עליה לא מעיד הסרט כי היא בתמונה מטעם המפלגה הקומוניסטית.

כמקובל בסרטי המורה סוקורוב, גם התלמיד בלאגוב גודש את פסקול הסרט במלמולי רקע לא ברורים מספיק, שכמו משקפים את ההיסוס של הקיום בצל המוות. גם טכניקת הצילום מהמרת על גוונים דהויים. כאילו התמונות המוקרנות על הבד לוקות במעין תסמונות של ארעיות לא יציבה. ויקטוריה מירושניצ'נקו, המגלמת את הג'ירפה, ווסיליסה פרליגינה, שעושה את דמות חברתה מאשה, לא הופיעו קודם לכן בסרטים. מה שלא מונע מהן לבצע באופן מרשים את תפקידיהן.

“אהבה פשוטה"

אם נגזר על הסרט הזה להיעשות, אז טוב שהוא נעשה כפי שהוא נעשה. מאופק, מסודר, ובעיקר בריטי למשעי. כלומר, לא אמריקאי בעליל. רק זה עוד היה חסר ל"אהבה פשוטה" - להיות מוצר אמריקאי מלודרמטי, היסטרי, בנאלי. והוא לא.

הסיטואציה שהסרט מכניס אליה את הצופים די במהירות היא ברורה: אישה מגלה גוש חשוד בשד השמאלי שלה, ובממוגרפיה מן השורה עולה כי מדובר בגידול סרטני המצריך התערבות כירורגית מיידית, וכן טיפולי כימותרפיה מכאיבים.

משום שכיום זהו מעגל מוכר היטב בעולם כולו, שואפים יוצרי הסרט הזה - בני הזוג ליסה בארוס ד'סה וגלן לייברן - לשוות לו מצד אחד אופי תיעודי, אך בה בעת להתרחק מסגנון הצילום הדוקומנטרי. כל זאת, כדי לתת לרוכשי הכרטיסים מענה אסתטי משוכלל למסלול הסיפור המוכר, שעוסק בבנאליות של ההישרדות.

ג'ירפה (צילום: באדיבות קולנוע לב)ג'ירפה (צילום: באדיבות קולנוע לב)

לכן, מבחינות רבות, האיש החשוב בהפקה הוא דווקא צלם הסרט פירס מקגרייל, שמציג על הבד סגנון הגשה אחיד, בלתי משתנה, של תאורות פנים שטוחות ונקיות, כאילו אנחנו צופים בסרט יפני מסוגנן, ולא בסיפור המערב כאבים, פחדים וקשיי התמודדות עם אתגרי המחלה הממארת.

“אהבה פשוטה" הוא הסרט העלילתי השלישי שמביימים יחד ד'סה ולייברן, זוג קולנוענים מצפון אירלנד. אל הפרויקט הישיר והבלתי מתחכם הזה הם גייסו כוכב הוליוודי מהמעלה הראשונה - ליאם ניסן, שזונח פה את סרטי האקשן המביכים שבהם מדשדשת הקריירה שלו בעשור האחרון. מול ניסן, העושה את דמות הבעל זרוע החרדות של המטופלת בסרטן, לוהקה לזלי מנוויל הוותיקה, שמזוהה בדרך כלל כחלק בלתי נפרד מאנסמבל השחקנים הקבוע בסרטיו החברתיים של מייק לי. עבודתה הקורקטית, ששוללת פרשנות צעקנית לסיפור, מכתיבה גם לניסן סגנון מאופק. אם כי במקרה שלו, התסריט, במיוחד הדיאלוגים, עולים מעת לעת על שרטון של אי־אמינות.

מה שרואים, זה מה שיש ל"אהבה פשוטה" להציע. אין תת־רבדים לסיפור, ואין גם קומות דרמה הנבנות על גבו. מעין הזמנה לדיון רגוע בנושא כאוב, בצירוף הדגמות.