ממש ברגע זה, כשאף אחד בעולם עדיין לא יודע עד לאן יגיע הוירוס קורונה, כמה יידבקו, כמה ימותו, וכמה זמן זה ייקח, הזדרזו כמה קולנוענים באוסטרליה להפיק סרט דוקומנטרי ראשון, "וירוס הקורונה" (HOT8 ו־HOTVOD), שסוגר פוקוס על שורשי המגיפה שסופה מי ישורנו.

יש תפיסה בפסיכולוגיה שטוענת שאחת הדרכים לטפל בטראומה, היא לחזור אליה, להתעמת איתה, להביט לה בלבן של העיניים ולפרק ממנה את יסודות האימה. זה בדיוק מה שעושה "וירוס הקורונה". והתמונות - ראו הוזהרתם - קשות ומפחידות מתמיד.

לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים. את זה אתם ממילא מקבלים על בסיס יומי בשידור ישיר. אצטט רק כמה משפטי מפתח עוכרי שלווה מהסרט המרתק, שעוקב אחרי התפרצות הקורונה בתחילת דצמבר 2019 עד הלום: "אם היו רוצים לבחור את המקום הגרוע ביותר להתפרצות הווירוס, היו בוחרים אותו בווהאן"; "בתחילת ינואר נוסעים מיליוני סינים לווהאן, כדי לחגוג את ראש השנה הסיני ופסטיבל האביב. אם היו צריכים לבחור את הזמן הכי מסוכן והכי גרוע שבו יתפרץ הווירוס ברחבי סין, ואפילו ברחבי העולם, זה בדיוק הזמן"; "ארגון הבריאות העולמי מזהיר שמחלת הקורונה עלולה להיות איום עולמי גדול יותר מטרור. העולם צריך להתעורר ולהבין שהווירוס הזה הוא אויב הציבור הראשי"; ותיאור מזעזע של עד ראייה אוסטרלי שנלכד בווהאן, בקטע שנראה כמו מסרט אימה אפוקליפטי: "זה כמו סצינה מסוף העולם, רחובות ריקים, בתי חולים מלאים עד אפס מקום, ותחושת פחד בלתי ניתנת לשליטה בעיר של 11 מיליון אנשים שנמצאים במצור".

רק לחשוב שכל הסיפור התחיל מעטלף מזן הפנגולין בשוק פירות הים וחיות הבר בווהאן, והיום מאיים על כל המטריקס האנושי. אללה יסתור.

בסוף מתרגלים להכל

"אפשר לחיות חיים שלמים על יד", שר את זה יפה דודו טסה ב"מגיע לי יותר", ומזכיר שבאמת אפשר לחיות חיים שלמים בלי לחוות חוויה כמו מגיפת הקורונה, שמעמידה אותך לפתע בישורת האחרונה של החיים, מול שאלות קיומיות־יקומיות חסרות תשובה.

אלבום ההופעה האקוסטי של דודו טסה הוא האלבום המושלם לוורטיגו שהכניסה הקורונה. רק לשמוע את הקול הזועק ממעמקים, הבוקע מהטסה הזה, מספיק כדי לפרוט על כל מיתרי החרדה והכאב, המשתחררים ללא הרף ממעבה התת־מודע, ולהרגיש שאתה לא לבד במערכה.

האלבום מתעד סיבוב הופעות אקוסטי של טסה, הבסט של הבסט של מיטב שירי טסה. זה מתחיל עם "זנב זאב", השיר הפותח, אליו מלווה קליפ מהופעה מפוצצת של טסה בבארבי, שבו נראה הקהל במרחק של פחות מסנטימטר אחד מהשני, ומזכיר שפעם, לפני לא כל כך הרבה זמן, הכל היה אחרת.

אבל עכשיו זה המצב, וצלילה לתוך צליליו המהפנטים, המכשפים, המטלטלים של טסה, הקודחים בשורשי הכאב האנושי, ומפיחים נחמה פורתא מבעד לעלטה העמומה. כל שיר יותר חזק מהשני: "איזה יום" ("אין פתרון כאן"), "הגולה" ("הפיתוי הקטן שהפך לענק"), "בדיוק בזמן" ("רגליי נצרבו בחול, נפשי עייפה מזחול"), "עיר ובהלות" ("כמו מעליות ריקות"), "עם חלומות כאלה" ("חלון בלי בית, חבלים וסולמות"), "יש בינינו בית", "מעליות" ("עולות יורדות ומתרסקות"), "לולה" ("אני סתם בחור שכונה שמאוהב במלכה"), "פוג אל נאחל", "לא מרגיש טוב", "בסוף מתרגלים להכל" ("עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"), "נעמוד בזה", "הלילה לא" ("אכאב אותך לשיגעון"), "אני רץ" ("בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור") ו"אני גיטרה" הקלאסי, במקור של נעמי שמר, שבביצוע של טסה הופך אשכרה לשיר שלו.

בשורה תחתונה: האלבום האקוסטי של דודו טסה מצליח לשכך ולנחם, במקום שבו כל הפוליטיקאים, הפרשנים, המדענים, הכלכלנים וחוזי העתידות - נכשלים מדי יום. 


משהו להתמכר אליו

 אחרי שהתמכרתי עד כלות לשלושת העונות של "נרקוס" (נטפליקס), המגוללות את סיפור עלייתו ונפילתו של איל הסמים פבלו אסקובר הקולומביאני, הגיעה תורה של "נרקוס מקסיקו" – שתוכננה במקור להיות העונה הרביעית של "נרקוס" - והפכה אותי סופית לנרקומן של הקסם הטלוויזיוני הנרקוסי הזה, שמורכב מכל החומרים הממסטלים שהמדיה הנטפליקסית מספקת בסיטונות. אחרי שהזרקתי את שתי העונות של "נרקוס מקסיקו" - כמעט במכה - חזרתי לעונה הראשונה, יען כי הלכתי לאיבוד בין ים השמות, הדמויות והאירועים הצפופים והבלתי צפויים.

הגזירות החדשות שנגזרו בעקבות מגיפת הקורונה, כולל כל נגזרותיה המאיימות, המפחידות, תפסו אותי בדיוק בקטע העינויים שעובר קיקי קמרנה (מייקל פניה), סוכן הדי.אי.איי האמריקאי, שנשתל בתוך קרטל הסמים של גוודלחרה, הנשלט ביד ברזל על ידי איל הסמים המקסיקני מיגל אנחל פליקס גאייארדו (דייגו לונה).

העניין הוא שאפילו הקטע הכי מבעית ומצמרר ב"נרקוס מקסיקו" (ויש ים כאלה), מצליח להיות נתיב מילוט יעיל ביותר מכל מה שקורה כרגע על סיפון הטיטניק, הטובעת לאטה אל מול הקרחון הקורוני. כי "נרקוס מקסיקו" היא, דבר ראשון, סדרה מצוינת, מרתקת, מרגשת, שחושפת פנורמה מדהימה בעוצמתה של נופים אקזוטיים שהנפש יוצאת אליהם, דמויות סופר מגניבות (רפא, דון נטו), קללות עסיסיות (פוטה מדרה), מוזיקה לטינית ממיסה, יפהפיות עוצרות נשימה, וכמובן, השפה הספרדית המתנגנת בעונג, שעושה דה ז'ה וו לספניולית שהתנגנה באוזניים מגיל אפס.

שורה תחתונה: "נרקוס מקסיקו" היא כרגע הסם הטוב ביותר שישכיח מכם את כל תחלואי הקורונה.