תארו לעצמכם שאתם הולכים להנאתכם ברחוב דיזנגוף בתל אביב ביום קיץ יפהפה ואוכלים תפוח, כשפתאום ניגש אליכם שוטר ורושם לכם דוח על אכילה בפומבי. איך תגיבו? סביר להניח שתשלפו את הטלפון הסלולרי, תתעדו את המאורע ותעלו לרשתות החברתיות, כולל שיימינג לשוטר ותיוג של משטרת ישראל. כנראה הפוסט הזה היה עושה באזז ברשתות ומגיע גם לאמצעי התקשורת המסורתיים.

אבל אילו האירוע היה מתרחש בשנות ה־80, לא רק שהייתם מקבלים את הדוח בהכנעה, גם הייתם מתנצלים בפני השוטר על העבירה לכאורה. כזו הייתה רוח התקופה בעידן התמימות, ועל המנטליות הזו התבסס ז'אנר סרטי המתיחות ששטף את ישראל באותו עשור.

הרעיון של מתיחות בכלל ומצלמה נסתרת בפרט החל בארצות הברית בסוף שנות ה־40, תחילה במתכונת של מתיחות ברדיו ובהמשך במתכונת טלוויזיונית. בהמשך הגיע הז'אנר למדינות נוספות כמו בריטניה ואפריקה. לארץ הוא עשה עלייה ב־1966, לתוכניתו של מושיק טימור "זהירות, מיקרופון", ששודרה ברדיו קול ישראל ושנחשבת לתוכנית המתיחות הראשונה בארץ. יחד עם טימור השתתף בתוכנית העיתונאי ואיש הרדיו והטלוויזיה המנוח מיכאל (מייק) הולר. "התוכנית הייתה בת חצי שעה ושודרה פעם בשבוע, עד שפרצה מלחמת ששת הימים", מספר טימור. "היא הייתה שוס גדול, אבל כשפרצה המלחמה מישהו מהמנהלים חשב שזה לא מתאים לצחוק כשהאומה במצב מלחמה, אז היא הורדה מלוח השידורים".

בשנת 1971 היה ניסיון נוסף לחדש את ז'אנר המתיחות בארץ. זה קרה בתוכניתו של עורך ומגיש הרדיו גדי ליבנה בגלי צה"ל. "הייתה לי תוכנית מאוד מצליחה ומואזנת בגלי צה"ל בשם 'חמים וטעים', ששודרה מדי שישי בצהריים. במשך שלוש שנים שודרה במסגרתה פינת 'המתיחה הקטנה'", משחזר ליבנה. "המותח העיקרי בפינה היה יהודה ברקן, כשלעתים החליפו אותו מושיק טימור ושלמה בראבא".

איך הפינה התקבלה?
"היא הייתה כל כך פופולרית, עד שבשלב מסוים יהודה הוציא תקליט ויניל בשם 'אכלת אותה', שכלל לקט מהמתיחות שהוקלטו בתוכנית כטיזר לסרט המתיחות הראשון שלו. את רוב הרעיונות למתיחות אני הבאתי, אבל גם יהודה הביא לא מעט רעיונות טובים. אני בעצם הייתי ה'סייד קיק' שלו במתיחות לעת הצורך. בתוכנית הזו יהודה התחיל לעסוק במתיחות באופן מקצועי, והפינה היוותה את הבסיס לסרטי המתיחות שלו".

גדי ליבנה (צילום: רענן כהן)גדי ליבנה (צילום: רענן כהן)

תן דוגמה למתיחה שתפסה חזק.
"יהודה היה משגע את הנמתחים. למשל, הוא היה מצלצל לבנאדם ואומר לו שזכה בכרטיס 'הלוך ושוב'. הבנאדם היה אומר 'תודה' ושואל: 'לאיפה?', אז יהודה היה עונה: 'נו, להלוך ושוב'. הוא היה מוציא את הבנאדם מהכלים".

"קיבלתי חצי שעת אולפן כדי להקליט רבע שעה של פינת המתיחות לתוכנית של גדי", משחזר יהודה ברקן. "הפינה תפסה כאש בשדה קוצים, ובסוף קיבלתי ארבע שעות אולפן כדי להוציא רבע שעה של פינת מתיחות, כי למי שלא צלצלתי, כבר זיהו את הקול שלי ועלו על המתיחה עוד לפני שהתחלתי. לקח זמן עד שמצאתי מישהו שלא זיהה אותי. הפסקתי עם הפינה ברדיו כשאמרתי לעצמי: 'אוקיי, אני שרוף'. החלטתי לעשות את המעבר מהרדיו לקולנוע, ולעשות מעין טייק אוף לפינה ברדיו".

תמיד אהבת למתוח אנשים?
"כבר מילדות בערה בי התשוקה למתיחות. להוריי הייתה חנות ארנקים בנתניה. בגיל 15 התחזיתי לסוחר ארנקים. צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'שלום גברת ברקוביץ' (שם ילדותו של ברקן - ד"פ), שמי אדון דוידוביץ', ואני יצרן ארנקים מעורות של זבובים. זה מעניין אותך?', והיא אמרה לי: 'כן, תבוא ונראה את הסחורה'. באותו הרגע הבנתי שאם הצלחתי לעבוד עליה, אצליח לעבוד גם על כל עם ישראל". 

אנשים מצחיקים

ברקן הפך את המתיחות לפופולריות ברדיו, אך את המעבר הראשון של הז'אנר הזה לקולנוע עשו הקולגות שלו: הבמאי, המפיק והתסריטאי בועז דוידזון, והשחקן, הבמאי והמפיק צבי שיסל, שלימים השתתפו בסרטיו.

ב־1978 יצא לאקרנים סרט המתיחות הראשון בישראל, פרי עטם של השניים, שנקרא "ישראלים מצחיקים". מי שהקליט את שיר הנושא היה לא אחר מאשר אריאל זילבר.

"באמצע שנות ה־70 הפיצו יורם גלובוס ומנחם גולן בחברתם סרטי נוח סרט מתיחות שנקרא 'אנשים מצחיקים', שהראה מתיחות על בעלי חיים מדרום אפריקה", מספר שיסל. "עד אז לא היו סרטי מתיחות בארץ. זה לא היה ז'אנר ידוע בארץ ולא חשבנו שזה בכלל מעניין מישהו בישראל. אבל ראינו שהסרט הדרום אפריקאי מקרין שבועות וחודשים, ואנשים באים לקולנוע ומתגלגלים מצחוק. יורם גלובוס ומנחם גולן ראו פוטנציאל כלכלי ואמרו לעצמם: 'למה שאנחנו לא נעשה סרט כזה?'. אז הם פנו לבועז ואליי".

ישראלים מצחיקים (צילום: באדיבות צבי שיסל)ישראלים מצחיקים (צילום: באדיבות צבי שיסל)

"מאז ומתמיד אהבתי מתיחות", מגלה דוידזון. "הייתי מותח את החבר'ה בשכונה, הייתי מותח את ההורים שלי, וכמו בני דורי הושפעתי מאוד מסרטי ה־Candid Camera האמריקאיים. מאחר שצבי ואני עבדנו יחד, בילינו יחד, גרנו יחד והיינו חברים טובים ונהגנו למתוח אנשים בשעות הפנאי שלנו בשביל הכיף - החלטנו לעשות את סרט המתיחות ביחד".

"בועז כתב כמה רעיונות וביחד פיתחנו אותם ויצרנו תסריט שאני ביימתי", מוסיף שיסל. "הבאנו מירושלים כתגבורת את התפאורן של הטלוויזיה איציק אלבלק, שהיה לו פוקר פייס וידע למתוח יפה. שלושתנו היינו המותחים העיקריים".

שחקנים נוספים שהשתתפו בצוות המתיחות היו אשף הפאות והאיפור אורי גרוס ואופליה שטראל, שבאותה שנה כיכבה בסרטו של דוידזון "אסקימו לימון" בתפקיד סטלה המגמרת. "בגלל שמתוקף תפקידי הייתי אחראי על האיפור בסרטים, נוצר לי קשר אישי עם במאים ושחקנים", מספר גרוס. "לאט־לאט החלה להתגבש חבורה שכללה את בועז דוידזון וצבי שיסל, והם הציעו בספונטניות שאתחזה לשוטר ואמתח אנשים על נסיעה לא תקנית. נוצר ניצוץ כזה והשתתפתי בעוד כמה תפקידים בסרט. בהמשך הצטרפו לחבורה הזו גם יהודה ברקן ויגאל שילון, שהשתתפתי גם בסרטיהם".

הסרט "ישראלים מצחיקים" היה שלאגר אדיר והצליח להביא 751 אלף איש לבתי הקולנוע, הישג עצום יחסית לאותה תקופה. אך הוא גרר גם לא מעט בעיות ששיסל ודוידזון לא ציפו להן. "זה היה הסרט הישראלי עם הכי הרבה תביעות משפטיות בבית המשפט", מציין שיסל. "המפיקים מנחם גולן ויורם גלובוס שילמו הרבה כסף לתובעים. הייתה איזו מתיחה שבה הצבנו חיילת בבית הקולנוע שבדקה את האנשים ווידאה שאין להם נשק. ובמקום לשמור על סולידריות, היא הייתה תופסת בביצים של אלה שנכנסו. אחד הנמתחים היה רופא שהגיש תביעה נגדנו וסיפר שהוא מתבייש ללכת לבית החולים כי אנשים צחקו עליו שם".

אוכלים לוקשים (צילום: באדיבות צבי שיסל)אוכלים לוקשים (צילום: באדיבות צבי שיסל)

הוא לא היה צריך לאשר את הקרנת המתיחה?
"בוודאי שהיה צריך. אני לא הייתי מעורב בעניין האישורים, אבל אז לא כל כך הקפידו על זה".

מתיחה נוספת הכניסה את השניים למעצר. "באחת המתיחות הכנסנו בחורה לבגאז' של מכונית שחנתה בתחנת דלק. כשאדם אקראי נכנס לתדלק, הבחורה צעקה מהמכונית 'הצילו!'. כשהנמתח פתח את הבגאז', הוא היה מוצא את הבחורה עירומה", אומר שיסל. "ניידת הגיעה לתחנת הדלק והשוטר עצר את בועז ואותי. בילינו שעות בתחנת המשטרה עד ששחררו אותנו בערבות".

"הייתי הולך ברחוב, פונה לאנשים זרים ואומר להם 'שלום, מה נשמע?', כאילו אני מכיר אותם. הם לא ידעו מה אני רוצה, זה היה מאוד מצחיק", מוסיף דוידזון. "בזמן הצילומים, הצלמים שהיו איתנו היו חייבים להכניס סמרטוטים לפה שלהם כדי שלא ישמעו אותם צוחקים".

אכלת אותה!

כשהוא רואה את הצלחת "ישראלים מצחיקים" ומבשל במוחו רעיונות למתיחות, החל ברקן לגבש את הקאסט לסרט המתיחות הראשון שלו. "לסרט גייסתי אנשים שהכרתי ואהבתי, חברים שהצחיקו אותי", הוא מספר. "אריה מוסקונה היה חבר שתמיד הצחיק אותי, דבורה בקון הייתה טיפוס כזה שכשרק ראית אותה, היית עובר לדום. אורי גרוס היה חבר טוב, גם מושיק טימור. קרוליין לנגפורד עשתה עבודה נהדרת, היא נולדה להיות מתחנית. היא ספונטנית ועשתה דברים מדהימים".

איך נולדו הרעיונות למתיחות?
"רוב הרעיונות היו שלי, אבל לא הייתי לבד. מי שעזר לי ברעיונות והיה יד ימיני היה יגאל שילון. כשעלה לנו רעיון בסיסי, זרקנו אותו לשטח כדי לראות איך הוא מתפתח. לא היה תסריט כתוב. נתנו למותחים ולנמתחים להוליך את המתיחה ולראות מה קורה. אז היינו משתפרים ממתיחה למתיחה לפי התגובות של הנמתחים. ז'אנר המתיחות היה תוכנית הריאליטי הראשונה בארץ".
"מלבד מתיחות טלפוניות בגלי צה"ל פה ושם לא היה לי ניסיון רב בז'אנר", אומר מוסקונה. "אני לא אוהב למתוח אנשים וזה לא מענג אותי, אבל כשיהודה מבקש - אתה מציית. הוא חבר טוב".

יש מתיחה שזכורה לך במיוחד מהסרט? 
"אחד הדברים שלא אשכח בחיים ושנורא הצחיקו אותי הוא המתיחה שבה לבשתי מדי אסיר ויצאתי לעצור טרמפים. 'יהודה', אמרתי לו, 'אני קצת מפחד. מה יהיה אם יבוא איזה מטורף שיחשוב שיעשה טובה לאנושות ויירה בי?', אז מה החרא הזה אמר לי? 'נו, מה אכפת לך? תקבל יותר פרסום מאשר היום'. במתיחה אחרת שיחקתי את בעלה של דבורה בקון, היינו רבים ובסוף משלימים והיא הייתה לוקחת אותי על הגב הביתה. במתיחה אחרת יהודה ואני עשינו את עצמנו כאילו אנחנו נושאים ביחד פלטת זכוכית, כשבעצם לא החזקנו כלום. כשעברנו ליד אנשים שמנו סאונד של זכוכית נשברת והם היו נבהלים. היה אחד שראה אותנו ואמר: 'מה, אין זכוכית?', ואז היה סאונד של זכוכית נשברת, והוא נפל על הרצפה מרוב פחד".

קרוליין לנגפורד, שהקריירה הקולנועית שלה בארץ החלה בסרט זה, מספרת: "הייתי זמרת, והיה לי אמרגן שהיה שולח אותי להופיע בפני חיילים בבסיסים צבאיים. הוא אמר לי שיש לו חבר שעושה אודישנים לתפקיד קטן בסרט חדש, ושאל אם אני רוצה ללכת. הלכתי. לא חשבתי על זה יותר מדי, לא ידעתי מי זה יהודה ברקן. רק ידעתי שהאודישן היה לסרט מתיחות, מצלמה נסתרת. מיד התאהבתי בזה, עד כדי כך שאמרתי ליהודה באודישן: 'היי, יש לי רעיון: אולי אלך ואגיד שקר לי ואני רוצה שמישהו יחבק אותי?'. היו כמה בנות באודישן, אבל יהודה שלח את כולן הביתה ותפר במיוחד בשבילי תפקיד בסרטי המתיחות שלו. הוא אמר לי שנולדתי לעשות מצלמה נסתרת ואני חושבת שהוא צדק. נכנסתי לזה בלי בושה ובלי כלום, פשוט אהבתי את זה". 

"לא הכל היה מתוסרט והיו הרבה דברים ספונטניים, זה היה סוד הקסם של המתיחות האלו", מסביר גרוס. "יהודה היה יותר ספונטני, ויגאל שילון, שבא מרקע של עריכה, היה כותב ומתסרט את הכל בצורה מסודרת. הניגודיות בשיטת העבודה שלהם הייתה אחת הסיבות לקסם הזה. ב'חייך אכלת אותה' עשינו מתיחה בצבא, בסיוע קצין התרבות של השריון. יהודה, דבורה ואני התחפשנו לאורחים ממדינה אפריקאית, ומתחנו את החיילים. היה איזה סגן אלוף שהתרגז שעבדנו עליו".

בסרטיו ברקן לא שכח לחלוק כבוד גם לחלוץ ז'אנר המתיחות בארץ, מושיק טימור, חברו עוד מאמצע שנות ה־60. "כשיהודה קיבל עליו את סרט המתיחות הראשון, הוא קרא לי להשתתף", מספר טימור. "מאז השתתפתי בכל סרטי המתיחות שלו, חוץ מאלה שהוא צילם בדרום אפריקה".

איך הייתה החוויה?
"נחנקנו מצחוק לא פעם. באחד הסרטים איזה עיראקי הזמין פלדלת, ויהודה סידר עם מפעל הפלדלת את המתיחה. לקחנו את מושון אלבוחר והלבשנו אותו בחליפת שריון, כמו לוחם רומאי. שאלנו את העיראקי: 'איפה אתה רוצה שנתקין את הפלדלת?'. הוא ענה לנו, ואז באנו עם קרטון ובתוכו פלטה של עץ, שעליה שכב מושון. פתחנו את הקרטון והעיראקי הסתכל על מושון ושאל: 'מה זה?' ואמרנו לו: 'זו הפלדלת!'. הראינו לו שאם הוא לוחץ על הכפתור שליד החזה של מושון, מושון מרים את הידיים לצדדים. אמרנו לו שכשזה קורה, אף בנאדם לא יכול להיכנס לבית. העיראקי השתגע ואנחנו נחנקנו מצחוק. בסוף הלכנו והשארנו אותו עם מושון. הקטע היה שפתאום מושון אמר לו: 'סלח לי, יש פה שירותים?', אז העיראקי בכלל השתגע, 'וואי, פסל מדבר'. בסוף הוא קיבל פלדלת אמיתית ללא תשלום". 

דנוטה משגעת את המדינה

"חייך, אכלת אותה", בבימוי של ברקן ושילון, יצא לאקרנים ב־1980. 600 אלף צופים הגיעו לבתי הקולנוע. "שם הסרט, 'חייך אכלת אותה', הפך לסלוגן של כל סרטי המתיחות", אומר גרוס.

הסרט הזה היה הסִפתח שהחל את סדרת סרטי המתיחות של ברקן, ששטפה את הארץ לאורך שנות ה־80 וה־90: "המתיחה הגדולה" (1984), "ניפגש בסיבוב" (1986), "ניפגש בחוף" (1987), "מצלמה בלי בושה" (1988), "ניפגש בספארי" (1989) ו"גברת, תפתחי, זה אני" (1992).

נוסף לקרוליין לנגפורד ולדבורה בקון, שהתפרסמו הודות לסרטים אלו, המתיחות של ברקן גילו כישרונות נוספים. למשל מושון אלבוחר, שבאחת המתיחות יצא מתוך פח זבל והבהיל אנשים; איגור בוריסוב גדול הממדים, שהיה שובר אבטיחים בחנות בתואנה שהם מתים; ודנוטה לאטו, שחקנית תוצרת פולין, שחשפה לא פעם את שדיה בפרהסיה כחלק מהמתיחות.

"את מושון גיליתי באיזו נופשיאדה באילת, הוא היה אחראי על הבידור והצליח להצחיק ולהקסים אנשים", מספר ברקן. "את דנוטה, הדוגמנית, השחקנית והזמרת הפולנייה הבאתי מגרמניה. היא שיגעה את המדינה בזמנו, לא היה בסיס בצה"ל שהתמונות שלה לא תפסו מקום של כבוד בו".

"זה היה טירוף", משחזר אלבוחר, "זיהו אותי ברחוב. הייתי מה שנקרא 'סלב'. אומנם במתיחות הייתי מתחפש, אבל אנשים זיהו אותי לפי הקול. הפרסום לא עניין אותי כמו העובדה שזו הייתה עבודה בשבילי".

אלבוחר זוכר במיוחד מתיחה אחת מהסרט "ניפגש בסיבוב": "שכבתי בתוך ארון מתים, וכשמישהו פתח את הארון ושאל: 'מה אתה עושה פה?', עניתי לו שאני רוצה סיגריה אחרונה. האיש האמין לי שאני מת ומדבר, זו הייתה סיטואציה מאוד מיוחדת".
"ב'ניפגש בסיבוב' הייתה סצינה שלא אשכח לעולם, כמעט הרגו אותי", מוסיף שיסל, "שיחקתי בעל דוכן של מפעל הפיס ברחוב גרוזנברג בתל אביב. יהודה הגיע לדוכן מחופש והראה לי כרטיס לוטו. 'זכית בפרס הגדול', אמרתי לו ולקחתי את הכרטיס. יצאתי מהפתח של הבוטקה והתחלתי לברוח עם הכרטיס ביד. אנשים התאספו שם והתחילו לצעוק עליי ולרדוף אחריי. אחד האנשים שהיו שם הוציא אקדח וכיוון עליי. 'תתחבא מתחת למכונית', צעקו לי. 'יורים עליך'. מזל שמישהו תפס את האיש הזה, כמעט קיבלתי ירייה בגב ומתּי על אמת".

איגור בוריסוב, שפרש בעשורים האחרונים מעולם המשחק ומתגורר כיום בתל אביב, סיפר: "הסרטים האלו היו עבודה נטו בשבילי, פרנסה. מכל תעשיית הקולנוע שהייתה מלאה באנשים זבל, יהודה ברקן היה אחד היחידים שהיו חברי אמת, בנאדם טוב. החוויה בסרטים שלו הייתה בלתי נשכחת, היו הרבה צחוקים".

דנוטה לאטו, שמתגוררת כיום בפולין, סירבה להתראיין לכתבה למרות הפצרותיי. "אני לא מדברת על דברים שקשורים לעבר שלי", אמרה. 

ההצלחה של "חייך, אכלת אותה" הביאה עוד במאים ושחקנים לנסות לקחת חלק מהעוגה. מאיר סויסה, דורי בן זאב וגילת אנקורי למשל שיחקו ב"עובדים על העולם" (1983), שצולם ברומא, פריז וניו יורק. בועז דוידזון וצבי שיסל צילמו בדרום אפריקה את הסרט "אוכלים לוקשים" (1989). יגאל שילון, שביים יחד עם ברקן את רוב סרטיו, ביים לבדו את הסרט "עבודה בעיניים" (1989) בכיכובם של "צמד הבטלנים" אבי קושניר ונתן דטנר. ציפי שביט וספי ריבלין כיכבו ב"אחד באפריל" (1989), וצמד הסטנדאפיסטיות דבי ונולי כיכבו בסרט "על הפנים" (1989).

עם דעיכת סרטי המתיחות בקולנוע בשנות ה־90, השכילו ברקן ושילון לעשות את המעבר לטלוויזיה. ברקן הנחה את תוכנית הטלוויזיה "לא דופקים חשבון" (1994) בערוץ 2, ושילון החל להגיש פינת מתיחות בתוכניתו של גבי גזית בערוץ הראשון ("סופסופ") ובהמשך עבר לערוץ השני, הנחה תוכניות מתיחות וייסד את המצליחה שבהן "פספוסים", ששודרה במשך 15 שנה וגילתה לעולם בין היתר את כישוריו ההומוריסטיים הרבים של אלי יצפאן. 

מצחיק שזה נגמר

אף שמרבית הנמתחים נפלו בפח, היו כאלה שהבינו מיד שמדובר במתיחה ועשו לברקן ולחבריו חיים קשים. אחת מהם היא ד"ר ורדה מושקוביץ מרחובות, שמשחזרת: "נכנסתי עם האוטו לתחנת דלק, והמתדלק אמר לי שאצטרך לשלם עוד כמה שקלים נוסף למחיר הדלק, כי לבעל הבית של התחנה אין כסף לשלם דמי מזונות. חשדתי מיד וכמובן שלא הסכמתי לשלם. אחרי שהתעקשתי ועמדתי על שלי, יהודה ברקן בכבודו ובעצמו יצא ואמר לי שזו מתיחה. בהתחלה לא רציתי שישדרו את הקטע, כי חשבתי שזו פדיחה, אבל בסוף הסכמתי והיא שודרה".

"לא כל המתיחות התקבלו בצורה טובה", מדגיש גרוס, "היו אנשים שסירבו בתוקף לאשר לשדר את המתיחה, וכאלה שממש נעלבו וכעסו ואיימו בתביעה. בדיעבד זה לא היה יפה לדחוף אנשים למתיחה בכוח, בייחוד את המבוגרים. אני זוכר מתיחה אחת שבה מתחנו את אהוד מנור, והוא נעלב עד עמקי נשמתו. זה לא היה נעים".

אהוד מנור (צילום: אריק סולטן)אהוד מנור (צילום: אריק סולטן)

"באופן משעשע, בשנות ה־70 וה־80 היינו במצב הפוך מאשר היום - הטלוויזיה הייתה גבוהת מצח, והקולנוע הציע שחרור ובידור, כך שהוא שימש ככר פורה לאסקפיזם ולבריחה מהטלוויזיה השמרנית ששלטה אז ברוממה, עם ערוץ אחד בלבד", אומר יונתן גת, מגיש ברדיו כאן תרבות של תאגיד השידור הציבורי ומרצה בענייני תרבות. "סרטי המתיחות הציעו שילוב שהיה קשה לעמוד בפניו: בידור ודאחקות שהטלוויזיה לא הציגה, גסויות שהטלוויזיה אסרה, שמחה לאיד שהטלוויזיה לא דגלה בו ועירום שהטלוויזיה צנזרה. לא פלא שהקהל נהר בהמוניו".

ואכן, אחד המאפיינים העיקריים של סרטי המתיחות בתור הזהב שלהם היו סצינות העירום, בהן כיכבו בחורות ללא חלק עליון, וחלקן גבלו בהטרדה מינית. "הייתה בסרט 'המתיחה הגדולה' צעירה סטטיסטית שהיה לה חזה ענק", מספרת השחקנית ג'ודי פאר. "כשהייתי צריכה לראיין אותה, הייתי המומה מהגודל של החזה שלה. באופן בלתי צפוי הרמתי את החולצה שלי ואמרתי משהו שלא קשור לתסריט. זה היה מלא תעוזה לימים ההם. כמובן שמיד אמרתי ליהודה להוריד את הקטע בעריכה, שזה היה בצחוק. יהודה אמר: 'טוב, נראה'. אני התעקשתי שיוריד, אבל בחדר העריכה יגאל שילון לא הסכים להוריד. אחר כך לאן שלא הלכתי, גברים הזכירו לי את עניין ה'פומלות' שלי, לדבריהם".

משכך נשאלת השאלה אם כיום לסרטים הללו היה ביקוש. אין ספק שגם היום הם היו זוכים לקיתונות של ביקורת, והשאלה האם בכלל גופי הפקה או הפצה היו מוכנים להיות מעורבים בהם. "המצב השתנה", אומר דוידזון. "מה שנחשב לפוליטיקלי קורקט השתנה". 

"היום לא רק שלא היו מעבירים את עניין הבחורות העירומות", אומר שיסל, "היו עוצרים אותנו ונותנים לנו לשבת כמה ימים בבית סוהר". 

"מה שהיה טוב לזמנו היה טוב לזמנו", מוסיף מוסקונה. "היום זה היה רלוונטי, בעיקר בגלל עידן ה־#MeToo".

"בגיל שבו הייתי אז ובתקופה ההיא, לא הרגשתי אי־נעימות מסצינות העירום", מציינת לנגפורד. "בראש ובגיל של היום הייתי מרגישה לא נוח. לא הייתה לי בעיה עם זה אז, כי לא עשיתי סקס עם אף אחד וגם לא הייתי עירומה לגמרי. היו לי מדבקות על הציצים כמו ביקיני, אז לא הראיתי שום דבר. אבל בשנת 1980 זה נחשב נועז ועשה ממש רעש. קרוב לוודאי שכיום הסרטים האלו לא היו תופסים בארצות הברית, אבל אולי בקרב הקהל הישראלי הם היו מצליחים, אם כי אני לא בטוחה".

פספוסים של דן שילון מתיחה בסוריה (צילום: חיים אזולאי)פספוסים של דן שילון מתיחה בסוריה (צילום: חיים אזולאי)

"למה לא היו מאשרים שימוש בסצינות כאלה, בגלל שיש לבחורה ציצקעס?", תוהה טימור. "מה, בסרטים היום אין נשים שמתפשטות? אני לא חושב שהיו עושים בעיות. פעם לא היו גסויות ודברים לא אסתטיים, הכל היה בטעם ובמידה". 

היו לכם בכלל קווים אדומים? 
ברקן: "ברור. לא מתחנו אנשים עם קשיים, מוגבלים ומסכנים. היו גם מתיחות שהשתבשו ולא כל דבר יצא כמו שרצינו. לפעמים עמדנו בפני בעיה יותר גדולה, וזה קרה כשנמתח סירב שנשדר את המתיחה בהשתתפותו. פעם צילמנו מתיחה בבית קפה בלובי של מלון 'דן' מול הים. צילמנו זוג רומנטי ובכל פעם שהגבר התקרב לאישה ורצה לתת לה נשיקה, מושון נכנס והפריע להם לאינטימיות. בסוף הקטע, כשבאנו להחתים אותם על האישור, הגבר לקח אותי הצדה ולחש לי, 'ברקן, שלא תעז לשדר את הקטע. זו לא אשתי'".

דוידזון: "האמת היא שלא היה קו אדום מובהק, היינו צעירים וטיפשים. עשינו הרבה דברים שהיום לא היינו עושים, גם כי לא נעים, וגם כי האנשים היו מסוכנים. הייתה מתיחה אחת שהיא עבורי עניין רגשי ואישי. לבשתי מדי שוטר ונתתי מזוודה קטנה לבת שלי, שהייתה אז בת 4. הלכנו יחד ברחוב ועצרתי אנשים. אמרתי להם שמצאתי את הילדה הזו ושאני צריך שמישהו ייקח אותה לבית שלו וישמור עליה לכמה ימים. הבת שלי הייתה גיבורה ועשתה את זה, אבל ברגע מסוים היא התחילה לבכות, כי חשבה שבאמת אתן אותה למישהו. היום לא היה לי את הלב לעשות איתה את המתיחה הזו".

אלבוחר: "לא היו לי מחשבות על מוסר או ערכיות כשמתחתי אנשים, רק אם היינו מותחים אנשים חלשים, כמו למשל זקנים או ילדים. אז אם לא הייתי עושה מתיחות זה בעיקר כי לא הרגשתי בנוח, אבל זו לא חוכמה".

מוסקונה: "אני לא בעד מתיחות אכזריות או הפחדה בצורה רעה. אני בעד מתיחות נחמדות, שבהן עובדים על אנשים בחינניות".

יגעל שילון (צילום: ראובן קסטרו)יגעל שילון (צילום: ראובן קסטרו)

מה סוד הקסם של הסרטים הללו?
דוידזון: "אתה רואה בהם את עצמך, אתה רואה מולך את עם ישראל. אם הלכנו לחנות ירקות או למכולת או לנהג טקסי, כל אחד ראה בהם את עצמו. הסרטים האלו היו הראי של החברה הישראלית. התקופה ההיא כאילו נשמרה בתוך בועת הסרטים האלה. חוץ מזה שהם היו מצחיקים. אין כמו הקהל הישראלי במתיחות. התגובות שלהם הכי מעניינות. לעומת האירופים, למשל, הישראלים נדלקים מהר. רגע אחד הבנאדם מחייך אליך ותוך רבע שנייה הוא רוצה להרוג אותך".

לנגפורד: "אנשים אוהבים לראות מישהו נופל, זה עושה להם יותר טוב. בארץ לא ידעו מה זו מצלמה נסתרת, אז כשתיירת באה אליהם, הם רק רצו לעזור ולא חשבו שרוצים לעבוד עליהם. שלא לדבר על החרמנים שמאוד רצו לעזור לבחורה צעירה מחו"ל".

ברקן: "סוד הקסם הוא הסוד שמוליך את עם ישראל - השמחה לאיד. זו השמחה הכי גדולה שיכולה להיות". 

שיסל: "כשאדם מחליק על בננה, אנשים צוחקים למרות שהוא יכול היה לשבור את הרגל. אנשים אוהבים לשמוח לאיד". 
מוסקונה: "כל מה שמצחיק הוא קסום. מצחיק לראות מישהו אוכל אותה".

היה הבדל בין הסרטים שצילמתם בארץ לאלו שצילמתם בחו"ל?
ברקן: "כשהקרנו בארץ סרטים שצילמנו בדרום אפריקה, הם הצליחו פחות מאשר הסרטים שצילמנו בארץ. כי זה לא היה השכן שלך, אלא מישהו מחו"ל. כשאתה רואה את השכן שלך מחליק, אתה יותר צוחק. הישראלי הוא האדם המושלם למתיחות, כי יש לו פתיל קצר. בדרום אפריקה אם אתה דורך למישהו על הרגל, הוא מבקש ממך סליחה. בישראל הוא יצעק ויתנפל עליך. במתיחה אתה רוצה תגובה ולא נימוסים".

שיסל: "בועז ואני צילמנו גם בדרום אפריקה את הסרט 'אוכלים לוקשים'. האפריקאים היו קהל דביל ונאיבי, הם מאמינים שם לדברים שאתה לא מעלה בדעתך שיאמינו לך".

לאלו ביקורות זכו הסרטים? 
ברקן: "דרכו, רמסו, ירקו והקיאו עליי. את כל הרוע המצטבר שהיה למבקרים בבית הם הוציאו עליי, אבל זה לא עזר, כי הקהל הצביע ברגליים וזה מה שקובע. לא המבקרים שחיים לפרנסתם מלקטול מישהו, אלא אנשים שקונים כרטיסים ובאים ליהנות".

שיסל: "אני לא מאמין שכתבו ביקורות שהיללו אותנו מבחינה אומנותית, אלו היו סרטים מסחריים ומלכתחילה יצרנו אותם נטו בשביל זה. זה לא הפריע לי, כי לא תכננתי שזו תהיה יצירת אומנות". 

מוסקונה: "לא כולם צריכים לאהוב את זה, כל ביקורת היא לגיטימית. מעולם לא כעסתי על הביקורות כלפי הסרטים".
בימים אלו הרשתות החברתיות מלאות בסרטוני מתיחות, מה שמעלה את התהייה אם יש מקום לעוד סרט מהז'אנר הזה.

טימור: "אני נהנה מהסרטונים האלה גם כיום. כמה פעמים אמרנו כל החבר'ה ליהודה שירים את הכפפה לעוד סרט. אבל היום אין לו האמצעים של אז, והוא גם חזר לנו בתשובה. אבל אני מאמין שאם הוא היה רוצה, הוא היה יכול לעשות אחלה סרט מתיחות".

ברקן: "אני מאמין שסרטי מתיחות יתפסו פחות כיום. ישראל הייתה נאיבית פעם, היית יכול לעשות מה שאתה רוצה. היום אם תשאל מישהו מה השעה, הוא ישר יחשוד - 'מה פתאום אתה שואל, אין לך שעון?'".

אלבוחר: "כבר אין תמימות, ואנשים פחות ניתנים להימתח. יש לאנשים מודעות לבדוק כל סיטואציה אבסורדית, מה שלא היה אז. כיום יותר קשה להפיל אנשים".

מוסקונה: "אני חושב שמיצו את העניין הזה מכל הכיוונים".

גת: "על פניו יהיה לז'אנר קשה להתעלות על אינסוף המתיחות שאנשים הוגים ויוצרים לבד בסטורי שלהם. יחד עם זאת, שמחה לאיד היא חוצת ז'אנרים ועל־זמנית. אם יהיה מתכון לתוכנית יצירתית, שנונה ומרושעת במידה כמו 'אמבוש', ששילבה מתיחות וריאליטי - זה עוד יכול לחזור. סרטי המתיחות היו תחתית החבית של הקולנוע הישראלי. ז'אנר נחות בכל קנה מידה. הם הזכירו מופעי בידור זולים לוועדי עובדים והגיעו לשפל המדרגה עם בדיחות גזעניות, שוביניסטיות, הומופוביות ושאר ירקות רקובים. הם התאימו לשנות בצורת, כשלא היו הרבה אלטרנטיבות בידוריות ופורנוגרפיות. היום לא נראה לי שיש מי שיסכים לשלם כרטיס בשביל לראות את 'מושון שלנו' בתוך פח זבל, יורק מים מהפה".