"אני נמצאת בבית החולים על תקן סנשו פנשה", היא אומרת בצניעות. "אני עוזרת לאחים ולאחיות, משמשת כמלצרית, מזכירה, מנקה, עושה כל מה שמבקשים. עזרתי גם לעשות קתטר ואפילו לפנות גופה של חולה שנפטר, כשהתכריכים הם שונים מהרגיל מכיוון שהנגיף מדבק. אבל לרוב אני נמצאת שם בשביל כל הדברים הקטנים שנופלים בין הכיסאות: למיין ולהדביק מדבקות, להביא מברשת שיניים לחולה שביקש, להיות ליד החולים ולדבר איתם, לעזור למבוגרים לקום לשירותים. אלו המעשים הקטנים שנותנים לחולה את התחושה שלמישהו אכפת ממנו. כל אדם רוצה מינימום של יחס וכבוד, זה הדבר היחיד שנשאר להם כשהם לבד, בלי בני המשפחה שלהם. ברגע שהודיעו להם שיש להם קורונה, אנשים מתרחקים, והם מרגישים כמו מצורעים. זה כמו שהיו מתייחסים פעם לאנשים עם איידס".
בתוך העשייה האינטנסיבית, אטיאס מוצאת זמן לפתח קשרים עם החולים. "אני נקשרת מאוד", היא אומרת, "הייתה אישה מבוגרת מקסימה, שוחחנו וגילינו שאנחנו גרות לא רחוק זו מזו. הבטחנו שכשהיא תשתחרר מהמחלקה ותבריא, נצא לטיול רגלי משותף. כשחזרתי למחרת ראיתי שמישהו אחר תפס את המיטה שלה. שאלתי איפה היא וסיפרו לי שהיא בסך הכל עברה למחלקה אחרת".
לפני כעשור, בפברואר 2010 הצטרפה אטיאס למשלחת לסיוע לנפגעי רעש האדמה בהאיטי, לצד כוכבים בינלאומיים כמו השחקן שון פן. "התנאים הפיזיים שם היו קשים באמת, נחשפתי לזיהומים. המראות היו קשים כפליים ממה שאני חווה עכשיו", משחזרת אטיאס, "האיטי היא המקום הכי מסוכן שהייתי בו. אני לא מזלזלת בסיכון, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה. ביום הראשון תפקדתי שם על תקן נערת מים, נהגת ומזכירה. עברתי מחדר לחדר ושאלתי מי רוצה מים או משהו לאכול. אני זוכרת את הריחות של הדם, את תחושת הייאוש וחוסר האונים. אחרי שראיתי איך הרופאים נאלצים לכרות לנפגעים איברים ללא מורפיום, חטפתי התקף חרדה לראשונה בחיי. הייתי מקבלת פרטים על החולים שלא ישרדו את הלילה. מפני שחלקם נפגעו קשות בעמוד השדרה, ובבית החולים שבו היינו לא היו חדרי ניתוח כמו במערב או אפילו את התנאים המינימליים לטפל בהם, הרופאה הסבירה שרבים מהם לא ישרדו".
"כששאלתי איך אפשר להציל אותם, נאמר לי שהדרך היחידה היא לפנות אותם לבתי חולים באמריקה. החלטתי לא לוותר. גייסתי את כל כישורי הלוגיסטיקה שיש לי וניהלתי מבצע חילוץ. גייסתי כלי רכב וכוח אדם, טיפלתי בביורוקרטיה, ארגנתי את הניירת הנדרשת ומצאתי את החולים שהיו כשירים לעלות לטיסה. כל אחד שם שהוספתי לרשימה היה הישג מבחינתי. הצלתי עשרות אנשים. אומנם זו טיפה בים, אבל הרגשתי שאני מועילה במשהו, שאנחנו באמת עוזרים להם. זאת הייתה החוויה הכי חשובה בחיים שלי. אין דבר יותר מספק מלהציל חיים".
אטיאס מתנדבת גם בארגון גישה לחיים, שבראשו עומד פרופ' בן קורן, מנהל המחלקה האונקולוגית בשערי צדק. בימים כתיקונם מסייע הארגון לחולים ולבני משפחותיהם להתמודד מבחינה רגשית עם מחלות סופניות. "מרביתם חווים פחד, חרדה, דיכאון וזקוקים לאוזן קשבת", מסבירה אטיאס, "מלווים רוחניים של העמותה מעבירים סדנאות תקווה, כי הוכח מדעית שתקווה משפרת את המערכת החיסונית. מיד כשהצטרפתי לעמותה, ביקשתי מהמנכ"לית גלית גלעד להנגיש את שיחות התקווה גם לאנשים שנמצאים בבידוד בתקופת הקורונה".
המיזם "שיחות של תקווה" מאפשר לאנשים השוהים בבית וחווים מצוקה או חרדה לתקשר עם מתנדבי העמותה בשיחות טלפון או זום. "השיחות לא עוסקות רק בנושא הבריאות, אלא גם בעסקים או בפחדים הכלכליים שהם חווים. כל שיחה כזו מרוממת את רוחם", אומרת אטיאס, "חשוב כעת שכל הארגונים יתאגדו יחד בלי אגו ויספקו עבודה נרחבת יותר".
יש לה כעת זמן מועט יחסית להקדיש לשיחות הטלפון, אבל אטיאס לא מוותרת עליהן ומשתדלת לערוך שיחות בהפסקות. "היום, בזמן ההפסקה שוחחתי עם גמלאי מקסים בן 67, שדאג לעובדים שלו בעסק, בעוד הוא משתעמם בבית", היא מספרת, "מדובר באדם שהיה פעיל מבחינה תעסוקתית וחברתית. שאלתי אותו מה הוא חלם לעשות בעבר, והוא סיפר שרצה ללמוד יוונית ואפילו נרשם לקורס, אבל לא הספיק ללכת אליו. מכיוון שלמדתי איטלקית בעצמי, נתתי לו טיפים כיצד אפשר ללמוד שפה, וסיימנו את השיחה בשלוש מילים היחידות שאני יודעת ביוונית".
הקורונה קטעה תקופת מגורים ארוכה בארצות הברית. “חזרתי כי רציתי להיות בארץ בתקופה הזאת", היא מסבירה, "זה הבית שלי, פה הלב שלי. אם כבר לעבור כזה משבר, אז רק בישראל. אני גאה להיות חלק מהמדינה שלנו, ומרגישה פה בטוחה. לפני שחזרתי לארץ הייתה לי תקופה עמוסה בארצות הברית, ובכל יום התקשרתי לאל על כדי לוודא מתי תינתן ההוראה לסגירת השמיים. משכתי את החזרה כמה שיכולתי, כדי לעבוד עד הרגע האחרון. חזרתי לארץ לפני שהכריחו את השבים ארצה להיכנס לבידוד לשבועיים. שכרתי דירה עם מרפסת יפה. הבעיה היא שלא נערכתי לכך שניאלץ להיות כל כך הרבה שעות בפיג'מה. הבאתי איתי המון בגדים ליציאה, אבל לא מספיק פיג'מות”.
למרות האופטימיות שלה, לבה נסדק כשהיא צופה במראות הקשים המגיעים מאיטליה, שם נמנו כ־20 אלף מתים. "ראיתי בערוץ החדשות האיטלקי איך מסמנים ארונות מתים, והמחזה ממש הציף אותי", היא אומרת, "הרגשתי כאב ובעיקר חוסר אונים. איטליה היא הבית השני שלי. רציתי לעלות על מטוס ולהגיע לשם, אבל אין טיסות ליעד. אני מדברת עם חברים שלי מאיטליה שמזועזעים מהמצב. הם בדיכאון, הלב שלהם נשבר. הם מרוחקים מבני המשפחה ומספרים שהמגיפה לא פוקדת רק מבוגרים, שיש להם חברים בני גילי שהפכו לקורבנות. הם מביעים חשש לתיירות באיטליה, אחת המדינות האהובות בעולם, שהפכה למדינת שדים ורפאים. מי יבוא לבקר שם אחרי אירוע כזה? שבר אותי שרוח החיים המדהימה שהייתה להם איננה, הם כבר לא שרים במרפסות. לפני כמה ימים שוחחתי עם ניקולטה, הסוכנת הראשונה שלי, שליוותה אותי בכל הקריירה שלי באיטליה. היא ממש גידלה אותי, דאגה לי כמו אמא. היא שיתפה אותי בתחושות שלה. הזדהיתי איתה".
האירועים הקשים שפוקדים את איטליה מחזירים את אטיאס לעבר, לתחילת הקריירה הבינלאומית המצליחה שלה. "הגעתי לשבוע האופנה במילאנו, ילדה בת 19 מחיפה עם ג'ינס קרוע ונעלי אולסטאר משופשפות. שלושה חודשים אחרי זה כבר הייתי עם נעלי מעצבים. עשיתי בוק והייתי בטוחה שאצליח להשיג בקלות עבודה וסוכנות, כי הגעתי מתצוגות אופנה מדהימות בקניון חיפה", היא צוחקת. "עשיתי סבב בסוכנויות דוגמנות ותיארתי לעצמי שאחת מהן תייצג אותי. כולן סירבו. הייתי כמו ילד תמים ששואל שאלות בלי פילטרים ולא מבין למה הוא לא מקבל מה שהוא רוצה. אמרתי לעצמי לא להתייאש ושבטח אוכל לקבל עבודות שהאחרים לא רוצים לקחת. וכן, הסכמתי לעבודות פחות נחשבות. אחת מהן הייתה תצוגת קניינים של ורסצ'ה. זה נשמע יוקרתי, אבל בפועל במשך חודשיים מדדתי בגדים מול קניינים כל היום. אבל זאת הייתה העבודה הראשונה שלי, שהובילה בסופו של דבר לעבודות נוספות".
הפריצה הגדולה הגיעה אחרי חודש וחצי, כשקיבלה פנייה מסוכנות נקסט. "לא הבנתי", משחזרת אטיאס, "כבר הייתי אצלם והם דחו אותי. עברנו בין המחלקות עד שפגשתי את ניקולטה בוצ'י, שפתחה בסוכנות שלה אגף לדוגמניות שיכולות להשתלב בעולם הבידור באיטליה. כשפגשתי אותה היא אמרה לי 'את תהיי כוכבת גדולה. את יהודייה, אז תלמדי את השפה בתוך שלושה חודשים'. וכך היה, היא הפכה לאחת הסוכנות המובילות באיטליה, ואני הפכתי למיוצגת מרכזית שלה. בהתחלה הייתי שואו גירל, אבל תפקיד הוביל לתפקיד, עד שקיבלתי את הנחיית תוכנית הכישרונות של הסלבס 'המומלצים', שמיקמה אותי בפריים־טיים של הטלוויזיה האיטלקית, ומכאן כל איטליה הכירה אותי. באיטליה היחס לכדורגלנים ולאנשי טלוויזיה מכבד מאוד, מחבק ומתגמל. פרחתי שם. הייתי רק בת 21 וקיבלתי להנחות תוכנית רדיו שהגשתי לבד, אפילו שזאת לא שפת האם שלי".
היא הפכה לפופולרית במדינת המגף, ובמשך שנתיים וחצי שימשה כדוברת של העיר מילאנו. כשאטיאס והסוכנת שלה הרגישו שהכוכבת ביססה את עצמה בטלוויזיה, הן החליטו שזה הזמן לעבור למשחק. "הייתי בארוחה עם המעצבים הכי גדולים כמו דולצ'ה וגבאנה, ודומניקו דולצ'ה מדולצ'ה וגבאנה אמר לי: 'די כבר עם הטלוויזיה'", היא משחזרת, "הוא רצה להכיר לי במאי ידוע, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה להיפגש עם במאים לפני שאני לומדת משחק. נרשמתי לסדנת משחק עם מורה, שלצערי לא היה האדם להיפגש איתו בתחילת הקריירה, כי הוא היה סוג של סוטה ואין טעם להרחיב עליו את השיחה. בהמשך הכרתי את מייקל נרגוטה, אחד מאבות תורת המשחק באיטליה. אין ספק שיש משמעות גדולה מאוד לזהות של המנטורים שלך. נחשפתי לעולם חדש שלא רציתי לצאת ממנו. בחדרי מקלט מוזנחים נפגשנו עשרות שחקנים ועבדנו יומם ולילה. נהניתי מכל רגע. הגעתי לרובד של עומק בפסיכולוגיה של דמויות, נגעתי בעולמות של אנשים שהכי מעניינים אותי".
"המעבר לעולם הקולנוע והמשחק מקריירה טלוויזיונית היה מהיר. בדרך ויתרתי על הכנסה גדולה, כי אין קמפיינים גדולים או שערים של מגזיני אופנה נחשקים. אבל אני מודה על הבחירה שעשיתי. הקולנוע האיטלקי של שנות ה־60 היה גדול ומלא בנשים חזקות על המסך כמו סופיה לורן ואנה מניאני. בשנות ה־2000 נשים שיחקו לרוב בתפקיד של קורבן, חלשות, נבגדות. כיום, למזלי, זה כבר לא קורה יותר. האישה היא לא הקורבן, היא זו שמובילה את העלילה. המסך משקף לאן אנחנו מתקדמים".
אחרי שש שנים באיטליה ארזה אטיאס את מיטלטליה ועברה ללוס אנג'לס. "בהתחלה התקשיתי להתאקלם ועברתי לניו יורק, שם התחברתי למנטליות שדומה לישראל ולאיטליה", היא מספרת.
הפרויקט הראשון שלה בארצות הברית, חצי שנה לאחר שנחתה ביבשת, היה בסדרה "קראש". "בטיסה מאיטליה ללוס אנג'לס ראיתי את הסרט 'קראש' של הבמאי פול האגיס עם סנדרה בולוק", היא מספרת. "זה היה רגע מכונן, למעלה בשמיים, בלי הרבה חמצן. מסוג הסרטים שנשארים איתך לכל החיים ומשפיעים עלייך. הוא גרם לי לבכות. הסרט עוסק במגוון דמויות בעלות דעות קדומות וגזעניות. גם אני לפעמים מסיקה מסקנות מהר מדי ושופטת אנשים בלי להכיר אותם, והתחלתי לשאול את עצמי במה אני יכולה לשנות את זה, איך אני יכולה לגרום לאחרים להרגיש טוב יותר. כשהתחילו צילומי הסדרה 'קראש', התחננתי לסוכן שלי שייתן לי להיות חלק מהסיפור הזה, אבל הם לא רצו לקבל אף שחקנית חדשה ולא מוכרת ולא עניינה אותם העבודה שעשיתי באיטליה או בישראל. למזלי, התפנה תפקיד בפרק אחד בסדרה. עשיתי את האודישן והתקבלתי. שם הבנתי את המשמעות של חתירה אל המטרה, את המשפט אם תעבוד חזק – תצליח. באיטליה, חוץ מלכישרון האישי יש גם חשיבות לקשרים שיש לך בתעשייה. באמריקה התחלתי מאפס. אבל העקשנות שלי מיצבה את מעמדי בתעשייה. התפקיד שעשיתי היה דומיננטי, והפכתי מהר מאוד לשחקנית הראשית בסדרה, מה שעזר לי לקבל ביקורות נהדרות בתקשורת ועוד סוכנויות ובמאים רצו לעבוד איתי. התפקיד ביסס את המעמד שלי בטלוויזיה האמריקאית".
הקריירה של אטיאס המריאה. היא שיחקה בשני סרטי קולנוע של הבמאי פול האגיס, "גוף שלישי" ו"שלושת הימים הבאים", לצד כוכבים בינלאומיים כמו ראסל קרואו, ליאם ניסן, מילה קוניס ואוליביה וילד. בהמשך גילמה את דמותה של ליילה אל־פאיד בסדרת הדרמה האמריקאית "הרודן", שבה שיחקה לצד כריס נות', שהפך לחברה הטוב. ב־2018 שיחקה בסדרת הטלוויזיה "המתמחה", ובשנה שעברה כיכבה בדרמה "הכפר" של NBC, כשגילמה את אווה בהאזאדי, פליטה איראנית בארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף