החולים המטופלים במחלקת קורונה בבית החולים איכילוב לא יודעים שמאחורי חליפת המיגון שמתוכה מבצבצות רק עיני השקד או נשלחת יד לאחוז בידם ברגעים הקשים, להביא להם שתייה או ליישר להם את הכרית - מסתתרת השחקנית הבינלאומית המצליחה מורן אטיאס.
זה כשלושה שבועות, בשקט־בשקט והרחק מאור הזרקורים, מתנדבת אטיאס בבית החולים. היא מגיעה מדי בוקר למשמרת בת שמונה שעות, עולה על מיגון מלא מכף רגל ועד ראש ועושה כל מה שמבקשים ממנה. ואחרי שהיא מגישה אוכל למטופלים ועוזרת להם להגיע לשירותים, אטיאס משמשת אוזן קשבת לאותם חולים שנמצאים לגמרי לבדם, הרחק ממשפחתם. בידה עטוית הכפפות היא אוחזת בידם, כדי להעניק להם מעט חום.

"אני נמצאת בבית החולים על תקן סנשו פנשה", היא אומרת בצניעות. "אני עוזרת לאחים ולאחיות, משמשת כמלצרית, מזכירה, מנקה, עושה כל מה שמבקשים. עזרתי גם לעשות קתטר ואפילו לפנות גופה של חולה שנפטר, כשהתכריכים הם שונים מהרגיל מכיוון שהנגיף מדבק. אבל לרוב אני נמצאת שם בשביל כל הדברים הקטנים שנופלים בין הכיסאות: למיין ולהדביק מדבקות, להביא מברשת שיניים לחולה שביקש, להיות ליד החולים ולדבר איתם, לעזור למבוגרים לקום לשירותים. אלו המעשים הקטנים שנותנים לחולה את התחושה שלמישהו אכפת ממנו. כל אדם רוצה מינימום של יחס וכבוד, זה הדבר היחיד שנשאר להם כשהם לבד, בלי בני המשפחה שלהם. ברגע שהודיעו להם שיש להם קורונה, אנשים מתרחקים, והם מרגישים כמו מצורעים. זה כמו שהיו מתייחסים פעם לאנשים עם איידס".

ההתנדבות שלך היא לא מובנת מאליה.
"אני לא עושה משהו בעל תכלית, אני לגמרי שולית בסיפור הזה. לכל הצוות שם אכפת מאוד, אבל אין להם זמן, אז אני רק עוזרת, הרופאים והאחיות הם הגיבורים האמיתיים. העבודה של הרופא היא להציל את החיים שלך, אין מעשה גבוה יותר. אני גאה להיות חלק מהצוות המדהים הזה, ואני מרגישה כבוד והערכה בלתי רגילים אליהם. זאת עבודה מקודשת, מה שהם עושים. אם יש למישהו מהקוראים אמא או אבא שעובדים בבית החולים, תעשו להם מסאז' ברגליים כשהם חוזרים הביתה בסוף יום עבודה, תכינו להם אוכל, תדאגו שהבית יהיה מסודר - אתם לא יודעים כמה קשה הם עובדים".

מורן אטיאס, באיכילוב (צילום: ליאור צור, איכילוב)מורן אטיאס, באיכילוב (צילום: ליאור צור, איכילוב)

מישהו מצליח לזהות אותך במחלקה?
"אני ממוגנת מכף רגל ועד ראש, אז אף אחד לא מזהה אותי. רק למי שיש עין ממש טובה. קרה שרופא או אחות זיהו ומיד שאלו מה אני עושה פה, הסברתי שאני מתנדבת".

לא קל להסתובב במשך שעות במיגון מלא.
"עברתי הדרכה מדויקת של לבוש וחיטוי, ואין לי דקה של שאננות. אני מחטאה 100 פעמים ביום את הידיים, מסירה כפפות עשרות פעמים ביום, ומאוד זהירה. מאוד קשה לנשום במחלקה, צוות האחיות לא נמצא שם יותר משעתיים־שלוש. אז כשאני חוזרת הביתה בסוף היום אני מותשת. זורקת את כל הבגדים לכביסה ונכנסת למקלחת. והקפה, אוי הקפה. אפשר לצאת פעם אחת להפסקת קפה ביום. את לא מבינה איזו הערכה יש לי לקפה כיום".

להודות על מה שיש

בתוך העשייה האינטנסיבית, אטיאס מוצאת זמן לפתח קשרים עם החולים. "אני נקשרת מאוד", היא אומרת, "הייתה אישה מבוגרת מקסימה, שוחחנו וגילינו שאנחנו גרות לא רחוק זו מזו. הבטחנו שכשהיא תשתחרר מהמחלקה ותבריא, נצא לטיול רגלי משותף. כשחזרתי למחרת ראיתי שמישהו אחר תפס את המיטה שלה. שאלתי איפה היא וסיפרו לי שהיא בסך הכל עברה למחלקה אחרת".

את בוודאי נתקלת במראות לא פשוטים.
"ראיתי מראות לא קלים. חולה שישבתי איתה נפטרה. אבל אני עוד לא מנתחת את זה לעצמי. כרגע אני רוצה להישאר אופטימית וחזקה ולהמשיך להגיע למחלקה במצב רוח טוב ולשמח את החולים. לפני שעברתי למחלקת קורונה התנדבתי במיון הרגיל, ושם נתקלתי באנשים שהתלוננו על כאבים בחזה והתברר שרובם חוו התקף חרדה ולא התקף לב. אז הייתי שם בשביל להרגיע. קצת יחס גם יכול לעזור, ברגע שאתה משתף בתחושות שלך, החרדה פוחתת. אני מאמינה מאוד בכוח המחשבות שלנו, ולכן עבודה  עצמית של כל אחד ואחת מאיתנו יכולה לשפר את המצב. וגם לחיות כל יום ביומו ולהודות על מה שיש".

מורן אטיאס. איפור שיער יניב קצב (צילום: ואלרי ברוק)מורן אטיאס. איפור שיער יניב קצב (צילום: ואלרי ברוק)

יש אנשים שרוצים להאמין שיהיה בסדר, אבל יש גם הרבה ביקורת על ניהול המערכה.
"קשה לחיות בצורה כזאת, זה מעייף. קל לאנשים לשבת בחליפות שלהם מול מצלמות הטלוויזיה ולבקר ולהגיד מה הם היו עושים. מוקדם מדי להסיק מסקנות, אנחנו עדיין במערכה עצמה. מלבד זאת, חייבים לזכור שאין מושלם, אין. זה נגיף חדש ולא מוכר. כך שאף מדינה לא נקייה מטעויות, ומטעויות לומדים. כמו ילד שנופל וקם כמה פעמים עד שהוא לומד ללכת. אני מרגישה הכי בטוחה במדינת ישראל והכי בטוחה באיכילוב. תמיד הייתי גאה במדינה שלי, היום אפילו יותר. לדעתי, אם חלילה יהיה מצב קטסטרופלי, ואני מקווה שלא נגיע לשם, יש עשרות מיטות פנויות. גם החניון ערוך לקבל חולים, עם עוד מיטות ומכונות הנשמה. מי שרואה במו עיניו את ההיערכות של בית החולים, יכול להגיד שהיא ראויה לשבח".  

את לא חוששת להידבק?
"זה לא עובר לי בראש בכלל. אם כל אחד יחשוב על החיים שלו, איך נוכל להתרומם או להיחלץ ממצבים קשים? אחרי שבוע במחלקה עברתי. בדיקה ויצאתי שלילית. אומרים 'עברנו את פרעה', ואני אומרת עברתי את האיטי, נעבור גם את זה".

כל שם הוא הישג

לפני כעשור, בפברואר 2010 הצטרפה אטיאס למשלחת לסיוע לנפגעי רעש האדמה בהאיטי, לצד כוכבים בינלאומיים כמו השחקן שון פן. "התנאים הפיזיים שם היו קשים באמת, נחשפתי לזיהומים. המראות היו קשים כפליים ממה שאני חווה עכשיו", משחזרת אטיאס, "האיטי היא המקום הכי מסוכן שהייתי בו. אני לא מזלזלת בסיכון, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה. ביום הראשון תפקדתי שם על תקן נערת מים, נהגת ומזכירה. עברתי מחדר לחדר ושאלתי מי רוצה מים או משהו לאכול. אני זוכרת את הריחות של הדם, את תחושת הייאוש וחוסר האונים. אחרי שראיתי איך הרופאים נאלצים לכרות לנפגעים איברים ללא מורפיום, חטפתי התקף חרדה לראשונה בחיי. הייתי מקבלת פרטים על החולים שלא ישרדו את הלילה. מפני שחלקם נפגעו קשות בעמוד השדרה, ובבית החולים שבו היינו לא היו חדרי ניתוח כמו במערב או אפילו את התנאים המינימליים לטפל בהם, הרופאה הסבירה שרבים מהם לא ישרדו".

מורן אטיאס בהאיטי (צילום: David Belle)מורן אטיאס בהאיטי (צילום: David Belle)

"כששאלתי איך אפשר להציל אותם, נאמר לי שהדרך היחידה היא לפנות אותם לבתי חולים באמריקה. החלטתי לא לוותר. גייסתי את כל כישורי הלוגיסטיקה שיש לי וניהלתי מבצע חילוץ. גייסתי כלי רכב וכוח אדם, טיפלתי בביורוקרטיה, ארגנתי את הניירת הנדרשת ומצאתי את החולים שהיו כשירים לעלות לטיסה. כל אחד שם שהוספתי לרשימה היה הישג מבחינתי. הצלתי עשרות אנשים. אומנם זו טיפה בים, אבל הרגשתי שאני מועילה במשהו, שאנחנו באמת עוזרים להם. זאת הייתה החוויה הכי חשובה בחיים שלי. אין דבר יותר מספק מלהציל חיים".

אטיאס מתנדבת גם בארגון גישה לחיים, שבראשו עומד פרופ' בן קורן, מנהל המחלקה האונקולוגית בשערי צדק. בימים כתיקונם מסייע הארגון לחולים ולבני משפחותיהם להתמודד מבחינה רגשית עם מחלות סופניות. "מרביתם חווים פחד, חרדה, דיכאון וזקוקים לאוזן קשבת", מסבירה אטיאס, "מלווים רוחניים של העמותה מעבירים סדנאות תקווה, כי הוכח מדעית שתקווה משפרת את המערכת החיסונית. מיד כשהצטרפתי לעמותה, ביקשתי מהמנכ"לית גלית גלעד להנגיש את שיחות התקווה גם לאנשים שנמצאים בבידוד בתקופת הקורונה".

מורן אטיאס (צילום: אסף לוי)מורן אטיאס (צילום: אסף לוי)

המיזם "שיחות של תקווה" מאפשר לאנשים השוהים בבית וחווים מצוקה או חרדה לתקשר עם מתנדבי העמותה בשיחות טלפון או זום. "השיחות לא עוסקות רק בנושא הבריאות, אלא גם בעסקים או בפחדים הכלכליים שהם חווים. כל שיחה כזו  מרוממת את רוחם", אומרת אטיאס, "חשוב כעת שכל הארגונים יתאגדו יחד בלי אגו ויספקו עבודה נרחבת יותר".

יש לה כעת זמן מועט יחסית להקדיש לשיחות הטלפון, אבל אטיאס לא מוותרת עליהן ומשתדלת לערוך שיחות בהפסקות. "היום, בזמן ההפסקה שוחחתי עם גמלאי מקסים בן 67, שדאג לעובדים שלו בעסק, בעוד הוא משתעמם בבית", היא מספרת, "מדובר באדם שהיה פעיל מבחינה תעסוקתית וחברתית. שאלתי אותו מה הוא חלם לעשות בעבר, והוא סיפר שרצה ללמוד יוונית ואפילו נרשם לקורס, אבל לא הספיק ללכת אליו. מכיוון שלמדתי איטלקית בעצמי, נתתי לו טיפים כיצד אפשר ללמוד שפה, וסיימנו את השיחה בשלוש מילים היחידות שאני יודעת ביוונית".

מחוברת לחיים

הקורונה קטעה תקופת מגורים ארוכה בארצות הברית. “חזרתי כי רציתי להיות בארץ בתקופה הזאת", היא מסבירה, "זה הבית שלי, פה הלב שלי. אם כבר לעבור כזה משבר, אז רק בישראל. אני גאה להיות חלק מהמדינה שלנו, ומרגישה פה בטוחה. לפני שחזרתי לארץ הייתה לי תקופה עמוסה בארצות הברית, ובכל יום התקשרתי לאל על כדי לוודא מתי תינתן ההוראה לסגירת השמיים. משכתי את החזרה כמה שיכולתי, כדי לעבוד עד הרגע האחרון. חזרתי לארץ לפני שהכריחו את השבים ארצה להיכנס לבידוד לשבועיים. שכרתי דירה עם מרפסת יפה. הבעיה היא שלא נערכתי לכך שניאלץ להיות כל כך הרבה שעות בפיג'מה. הבאתי איתי המון בגדים ליציאה, אבל לא מספיק פיג'מות”.

כשכל זה יהיה מאחורינו תחזרי ללוס אנג'לס?
“הקריירה שלי נמצאת באמריקה, והיא פורחת שם בגלל מגוון התחומים שאני עוסקת בהם: פיתוח ויזמות של תכנים, משחק, הנחיה, דוגמנות ועוד. אני יכולה לשלב את העשייה גם בישראל. הייתי שמחה להנחות כאן תוכנית אירוח טלוויזיונית עם משמעות חברתית, כמו שעושה בהצלחה רבה אופרה וינפרי".  

מורן אטיאס (צילום: אסף לוי)מורן אטיאס (צילום: אסף לוי)

בימים אלה של הסגר, כשאת לבד בדירה שלך, את מרגישה בודדה?
“ממש לא, זאת אחת התקופות העמוסות בחיי. ראיתי בשבועיים האחרונים את 'האח הגדול' וחשבתי שלא הייתי מסוגלת בחיים לעבור את החוויה הזאת. אתה גר בבית אחד, מוקף בהרבה אנשים, אבל מרגיש בודד לגמרי. דווקא עכשיו אני מרגישה מחוברת לכל כך הרבה אנשים. אני מדברת מדי יום עם חברים שלי מאיטליה, מניו יורק, מלוס אנג'לס, וגם פה בארץ הכרתי אנשים חדשים, כך שאני ממש לא מרגישה בודדה".

המשבר הזה לא גורם לך לרצות להיות בזוגיות, להקים משפחה?
“זוגיות עבורי היא שותפות. למצוא חבר טוב זה בהחלט משהו שיכול לתת משמעות מדהימה לכל שאר הדברים שאני עושה בחיים, בתקווה שנעשה אותם יחד. כרגע אני לא יכולה להתעסק במשהו שקשור למשפחה וילדים, כי זה לא הזמן הנכון. כשכל זה ייגמר, אתעסק בכך ברצינות. זה מתאים גם מבחינת הגיל וגם מבחינת התקופה שאני חווה, אבל את הסיפור הזה נשמור לכתבה הבאה".

מורן אטיאס (צילום: Frazer Harrison / Getty Images)מורן אטיאס (צילום: Frazer Harrison / Getty Images)

למרות האופטימיות שלה, לבה נסדק כשהיא צופה במראות הקשים המגיעים מאיטליה, שם נמנו כ־20 אלף מתים. "ראיתי בערוץ החדשות האיטלקי איך מסמנים ארונות מתים, והמחזה ממש הציף אותי", היא אומרת, "הרגשתי כאב ובעיקר חוסר אונים. איטליה היא הבית השני שלי. רציתי לעלות על מטוס ולהגיע לשם, אבל אין טיסות ליעד. אני מדברת עם חברים שלי מאיטליה שמזועזעים מהמצב. הם בדיכאון, הלב שלהם נשבר. הם מרוחקים מבני המשפחה ומספרים שהמגיפה לא פוקדת רק מבוגרים, שיש להם חברים בני גילי שהפכו לקורבנות. הם מביעים חשש לתיירות באיטליה, אחת המדינות האהובות בעולם, שהפכה למדינת שדים ורפאים. מי יבוא לבקר שם אחרי אירוע כזה? שבר אותי שרוח החיים המדהימה שהייתה להם איננה, הם כבר לא שרים במרפסות. לפני כמה ימים שוחחתי עם ניקולטה, הסוכנת הראשונה שלי, שליוותה אותי בכל הקריירה שלי באיטליה. היא ממש גידלה אותי, דאגה לי כמו אמא. היא שיתפה אותי בתחושות שלה. הזדהיתי איתה".

צ'או בלה

האירועים הקשים שפוקדים את איטליה מחזירים את אטיאס לעבר, לתחילת הקריירה הבינלאומית המצליחה שלה. "הגעתי לשבוע האופנה במילאנו, ילדה בת 19 מחיפה עם ג'ינס קרוע ונעלי אולסטאר משופשפות. שלושה חודשים אחרי זה כבר הייתי עם נעלי מעצבים. עשיתי בוק והייתי בטוחה שאצליח להשיג בקלות עבודה וסוכנות, כי הגעתי מתצוגות אופנה מדהימות בקניון חיפה", היא צוחקת. "עשיתי סבב בסוכנויות דוגמנות ותיארתי לעצמי שאחת מהן תייצג אותי. כולן סירבו. הייתי כמו ילד תמים ששואל שאלות בלי פילטרים ולא מבין למה הוא לא מקבל מה שהוא רוצה. אמרתי לעצמי לא להתייאש ושבטח אוכל לקבל עבודות שהאחרים לא רוצים לקחת. וכן, הסכמתי לעבודות פחות נחשבות. אחת מהן הייתה תצוגת קניינים של ורסצ'ה. זה נשמע יוקרתי, אבל  בפועל במשך חודשיים מדדתי בגדים מול קניינים כל היום. אבל זאת הייתה העבודה הראשונה שלי, שהובילה בסופו של דבר לעבודות נוספות".

הפריצה הגדולה הגיעה אחרי חודש וחצי, כשקיבלה פנייה מסוכנות נקסט. "לא הבנתי", משחזרת אטיאס, "כבר הייתי אצלם והם דחו אותי. עברנו בין המחלקות עד שפגשתי את ניקולטה בוצ'י, שפתחה בסוכנות שלה אגף לדוגמניות שיכולות להשתלב בעולם הבידור באיטליה. כשפגשתי אותה היא אמרה לי 'את תהיי כוכבת גדולה. את יהודייה, אז תלמדי את השפה בתוך שלושה חודשים'. וכך היה, היא הפכה לאחת הסוכנות המובילות באיטליה, ואני הפכתי למיוצגת מרכזית שלה. בהתחלה הייתי שואו גירל, אבל תפקיד הוביל לתפקיד, עד שקיבלתי את הנחיית תוכנית הכישרונות של הסלבס 'המומלצים', שמיקמה אותי בפריים־טיים של הטלוויזיה האיטלקית, ומכאן כל איטליה הכירה אותי. באיטליה היחס לכדורגלנים ולאנשי טלוויזיה מכבד מאוד, מחבק ומתגמל. פרחתי שם.  הייתי רק בת 21 וקיבלתי להנחות תוכנית רדיו שהגשתי לבד, אפילו שזאת לא שפת האם שלי".

מורן אטיאס (צילום: ערן פל)מורן אטיאס (צילום: ערן פל)

היא הפכה לפופולרית במדינת המגף, ובמשך שנתיים וחצי שימשה כדוברת של העיר מילאנו. כשאטיאס והסוכנת שלה הרגישו שהכוכבת ביססה את עצמה בטלוויזיה, הן החליטו שזה הזמן לעבור למשחק. "הייתי בארוחה עם המעצבים הכי גדולים כמו דולצ'ה וגבאנה, ודומניקו דולצ'ה מדולצ'ה וגבאנה אמר לי: 'די כבר עם הטלוויזיה'", היא משחזרת, "הוא רצה להכיר לי במאי ידוע, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה להיפגש עם במאים לפני שאני לומדת משחק. נרשמתי לסדנת משחק עם מורה, שלצערי לא היה האדם להיפגש איתו בתחילת הקריירה, כי הוא היה סוג של סוטה ואין טעם להרחיב עליו את השיחה. בהמשך הכרתי את מייקל נרגוטה, אחד מאבות תורת המשחק באיטליה. אין ספק שיש משמעות גדולה מאוד לזהות של המנטורים שלך. נחשפתי לעולם חדש שלא רציתי לצאת ממנו. בחדרי מקלט מוזנחים נפגשנו עשרות שחקנים ועבדנו יומם ולילה. נהניתי מכל רגע. הגעתי לרובד של עומק בפסיכולוגיה של דמויות, נגעתי בעולמות של אנשים שהכי מעניינים אותי".

"המעבר לעולם הקולנוע והמשחק מקריירה טלוויזיונית היה מהיר. בדרך ויתרתי על הכנסה גדולה, כי אין קמפיינים גדולים או שערים של מגזיני אופנה נחשקים. אבל אני מודה על הבחירה שעשיתי. הקולנוע האיטלקי של שנות ה־60 היה גדול ומלא בנשים חזקות על המסך כמו סופיה לורן ואנה מניאני. בשנות ה־2000 נשים שיחקו לרוב בתפקיד של קורבן, חלשות, נבגדות. כיום, למזלי, זה כבר לא קורה יותר. האישה היא לא הקורבן, היא זו שמובילה את העלילה. המסך משקף לאן אנחנו מתקדמים".

רגע מכונן בשמיים

אחרי שש שנים באיטליה ארזה אטיאס את מיטלטליה ועברה ללוס אנג'לס. "בהתחלה התקשיתי להתאקלם ועברתי לניו יורק, שם התחברתי למנטליות שדומה לישראל ולאיטליה", היא מספרת.

הפרויקט הראשון שלה בארצות הברית, חצי שנה לאחר שנחתה ביבשת, היה בסדרה "קראש". "בטיסה מאיטליה ללוס אנג'לס ראיתי את הסרט 'קראש' של הבמאי פול האגיס עם סנדרה בולוק", היא מספרת. "זה היה רגע מכונן, למעלה בשמיים, בלי הרבה חמצן. מסוג הסרטים שנשארים איתך לכל החיים ומשפיעים עלייך. הוא גרם לי לבכות. הסרט עוסק במגוון דמויות בעלות דעות קדומות וגזעניות. גם אני לפעמים מסיקה מסקנות מהר מדי ושופטת אנשים בלי להכיר אותם, והתחלתי לשאול את עצמי במה אני יכולה לשנות את זה, איך אני יכולה לגרום לאחרים להרגיש טוב יותר. כשהתחילו צילומי הסדרה 'קראש', התחננתי לסוכן שלי שייתן לי להיות חלק מהסיפור הזה, אבל הם לא רצו לקבל אף שחקנית חדשה ולא מוכרת ולא עניינה אותם העבודה שעשיתי באיטליה או בישראל. למזלי, התפנה תפקיד בפרק אחד בסדרה. עשיתי את האודישן והתקבלתי. שם הבנתי את המשמעות של חתירה אל המטרה, את המשפט אם תעבוד חזק – תצליח. באיטליה, חוץ מלכישרון האישי יש גם חשיבות לקשרים שיש לך בתעשייה. באמריקה  התחלתי מאפס. אבל העקשנות שלי מיצבה את מעמדי בתעשייה. התפקיד שעשיתי היה דומיננטי, והפכתי מהר מאוד לשחקנית הראשית בסדרה, מה שעזר לי לקבל ביקורות נהדרות בתקשורת ועוד סוכנויות ובמאים רצו לעבוד איתי. התפקיד ביסס את המעמד שלי בטלוויזיה האמריקאית".

הקריירה של אטיאס המריאה. היא שיחקה בשני סרטי קולנוע של הבמאי פול האגיס, "גוף שלישי" ו"שלושת הימים הבאים", לצד כוכבים בינלאומיים כמו ראסל קרואו, ליאם ניסן, מילה קוניס ואוליביה וילד. בהמשך גילמה את דמותה של ליילה אל־פאיד בסדרת הדרמה האמריקאית "הרודן", שבה שיחקה לצד כריס נות', שהפך לחברה הטוב. ב־2018 שיחקה בסדרת הטלוויזיה "המתמחה", ובשנה שעברה כיכבה בדרמה "הכפר" של NBC,  כשגילמה את אווה בהאזאדי, פליטה איראנית בארצות הברית.

מה קורה עכשיו עם הקורונה, יש פרויקטים שנעצרו?
“הכתיבה לדוגמה. יש לי חוזה טאלנט עם פוקס, שנקנה לאחרונה על ידי דיסני, שם אני חתומה על פיתוח של שלוש סדרות - שלושה פרויקטים מקוריים שלי - שאחד מהם הוא קומדיה. חשבתי שבימים אלה הכל ייעצר, אבל, להפתעתי, קיבלתי מהם לאחרונה מייל. הם רצו לבדוק מתי הסדרה תהיה מוכנה. כנראה הביקוש לקומדיה גבוה בימים אלה ועדיין מפתחים שם דברים".

אז את יושבת לכתוב בכל יום אחרי משמרת באיכילוב?
“לא ממש. אני חוזרת כל כך עייפה אחרי שמונה שעות על הרגליים, שהגוף והראש לא פנויים לזה כרגע. אני מקווה שאצליח למצוא את האיזון. אני מודה שבכל דבר שאני עושה אני טוטאלית, כך שכרגע עוד לא התפניתי לכתוב את התסריט".  

אם אין לך פרנסה בימים אלה, בוודאי יש לך חששות.  
“תראי, אי אפשר לדעת מה יהיה, יכול להיות שהתסריט שאכתוב ייצא לפועל ויכול להיות שלא. אף אחד לא יודע בימים אלה. אבל אנחנו מתכוננים. אין לי מושג כמה זמן הכסף שלי יחזיק מעמד, ויש עוד הרבה שאלות שאין לנו תשובות עליהן, אבל אני חושבת שלאט־לאט נתרגל למציאות חדשה".

יש אנשים שאומרים שהנגיף הזה הגיע כדי ללמד אותנו שיעור. את מחוברת לתפיסה הזאת?
"בעיניי הקורונה באה כדי לספק לנו קודם כל ניקיון נפשי וניתוק מתרבות השפע. מבקשים מאיתנו להיסגר בבית, האם זה עונש? כמה פעמים אמרנו 'אין כמו בבית', או 'אני מת לסיים את העבודה ולחזור כבר הביתה'. השיעור העיקרי שהייתי רוצה לקחת מהמגיפה, ואדבר רק בשם עצמי, זה לא לראות רק את עצמנו. האוכלוסייה הכי רגישה לקורונה היא בני הגיל השלישי,  שאליה אנחנו לא מספיק ערים ביומיום. לא מתייחסים לחשיבות שלה עבורנו, לעבר שלה, למה שהם תרמו לנו כאנשים וכמדינה. בנוסף, צריך לדעת לחיות עם שאלות שנשארות בלי תשובות. ללמוד לשחרר את הצורך החיוני למצוא תשובה או פתרון לכל דבר. קשה לאנשים להתמודד עם חוסר ודאות, כמו שקורה בזמן המגיפה הזאת. הרצון של האדם הוא להיות תמיד בשליטה. לשלוט בעבר, בהווה ובעתיד. וזה לא פשוט להגיע למקום שבו את משחררת. אני פרפקציוניסטית, רוצה להיות מעורבת ולדעת מה קורה בכל זמן נתון. לשחרר זה לחיות בלא נודע, להתנער מהרצון לדעת מה יהיה. זה שיעור מאתגר וקשה, אבל הוא מאפשר לנו לצמוח. זה שיעור שכולנו חווים עכשיו כקולקטיב, וכל אחד במסע האישי שלו. ואני מאמינה שנוכל לעבור אותו. ועדיין, גם לדרך יש משמעות".