חובבי הקולנוע ציינו השבוע 40 שנה ללכתו של אלפרד היצ'קוק, הבמאי והמפיק שזיקק חרדות עמוקות ותשוקות אפלות לכדי קולנוע פופולרי. היצ'קוק נודע בעיקר במותחנים הפסיכולוגיים שלו, שמרטו את עצביהם של הצופים עד קצה גבול היכולת. ב"פסיכו" המציא היצ'קוק את סרט האימה המודרני, ובמותחן הריגול "מזימות בינלאומיות" הוא הפך לאבי סרט האקשן המודרני.

היצ'קוק הקדים את זמנו והמציא בקולנוע שלו לא מעט טכניקות צילום ועריכה, קונבנציות תסריט ודרכי שימוש בסאונד, שמשתמשים בהן בקולנוע עד היום. הבמאי האנגלי שינה לא רק את הדרך שבה עושים קולנוע, אלא גם את החוויה הקולנועית עצמה. בעזרת נקודת המבט של המצלמה הפך היצ'קוק את צופיו למציצנים, והכניס נושאים כמו מציצנות ושליטה למיינסטרים. שני הנושאים הללו היו תמה חוזרת בסרטיו, ויש שיגידו שגם בחייו.

היצ'קוק עצמו היה דמות לא פחות גדולה ומוכרת מהכוכבים שלו. הוא היה עגול ושנון, וההומור היבש שלו הקסים את סובביו. הוא הקפיד לקדם את הפרסונה שלו לא פחות מאשר את סרטיו. הוא נהנה להצטלם עם הכוכבים שלו על הסט, והעובדה שאימץ את הטלוויזיה כמדיום ונתן הופעות אורח בסרטיו ובקדימונים שלהם, ביססה את דמותו הכה מזוהה. במשך עשר עונות, מ־1955 עד 1965, הציג היצ'קוק בעצמו כל פרק של סדרת הטלוויזיה שלו, "אלפרד היצ'קוק מגיש". אחרי זה כבר לא היה איש שלא זיהה אותו.

אך אף על פי שהיה מוכר מאוד, פופולרי ומצליח, במהלך חייו היצ'קוק לא נחשב למאסטר שהוא נחשב היום. נהפוך הוא - מבקרי הקולנוע נטו לזלזל בו והוא נתפס כבמאי פופוליסטי, שמייצר סרטים לשם הבידור. הוא אומנם היה מועמד חמש פעמים לפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר, אך לא זכה אפילו פעם אחת. האוסקר היחיד שזכה בו היה פרס זיכרון על שם אירווינג ת'ולברג - מעין פרס מפעל חיים שניתן למפיקים - שאותו קיבל ב־1968.

הראשונים שהחלו להתייחס לסרטיו ברצינות היו המבקרים הצרפתים במגזין הקולנוע המשפיע "מחברות הקולנוע". המעריץ מספר אחת של היצ'קוק היה אחד הבמאים המשפיעים ביותר של הגל החדש הצרפתי, פרנסואה טריפו, שבעצמו כתב באותו מגזין. בעוד מרבית העולם ראה בהיצ'קוק במאי מסחרי חסר ערך אומנותי, טריפו ראה בו דוגמה מובהקת ל"תיאוריית האוטר", שלפיה הבמאי שולט בכל אספקט של הסרט, ויוצר סרטים המשקפים את חזונו האישי.

פרנסואה טריפו (צילום: Central Press/gettyimages)פרנסואה טריפו (צילום: Central Press/gettyimages)

ב־1962 יזם טריפו סדרת מפגשים עם היצ'קוק, שנערכו במשרדו של זה, באולפני יוניברסל בהוליווד. סדרת המפגשים שבה ראיין טריפו את גיבורו, הפכה לספר "היצ'קוק / טריפו", שיצא לראשונה ב־1966 והפך לאבן יסוד בספרות הקולנוע. הספר, הסוקר באופן כרונולוגי את הפילמוגרפיה של היצ'קוק - החל בסרטיו האילמים ועד לסרטי הצבע ההוליוודיים שלו - תורגם לשלל שפות (כולל עברית) ואף היווה בסיס לסרט תיעודי של קנט ג'ונס שיצא ב־2015.  

זהות בדויה

היצ'קוק, שנולד בסוף המאה ה־19 בפרבר של מזרח לונדון, החל ליצור סרטים באירופה עוד בימי הקולנוע האילם. העובדה הזו ניכרת לאורך הקריירה שלו. הסצינות האייקוניות והזכורות ביותר שלו - סצינת המרדף ב"מזימות בינלאומיות", שבה קרי גרנט רץ בשדה תירס נטוש בעוד מטוס ריסוס דולק בעקבותיו; הציפורים המתקיפות את טיפי הדרן ב"הציפורים"; וסצינת המקלחת ב"פסיכו" - הן כולן ללא דיאלוג.

מתוך הסרט ''הציפורים''  (צילום: באדיבות יס)מתוך הסרט ''הציפורים'' (צילום: באדיבות יס)

הסרט המשמעותי הראשון שלו היה ההפקה הבריטית "39 המדרגות" מ־1935 - סיפור ריגול שהצטיין בשילוב חדשני לזמנו של מתח והומור. בסוף אותו עשור עבר היצ'קוק לאמריקה והחל לביים סרטים בהוליווד. הראשון שבהם היה "רבקה" - מותחן פסיכולוגי רומנטי בכיכובם של לורנס אוליביה וג'ואן פונטיין, שאותו ביים במסגרת החוזה שלו אצל המפיק דיוויד או. סלזניק. "רבקה" זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" באוסקר לשנת 1940 - וזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שסרט של היצ'קוק זכה בכבוד הזה.

היצ'קוק המשיך לביים סרטים בהוליווד בקצב של סרט לשנה, לפחות. כיום מרבית הפוקוס הוא על רצף של ארבעה סרטים יחסית מאוחרים שלו, מסוף שנות ה־50 ותחילת ה־60: "ורטיגו" (1958), "מזימות בינלאומיות" (1959), "פסיכו" (1960) ו"הציפורים" (1963). אך היצ'קוק יצר לא מעט סרטים זכורים ומוערכים גם לפני כן, כמו "39 המדרגות" כאמור, "צל של ספק" (1943), "נודעת" (1946), "זרים ברכבת" (1951), ו"חלון אחורי" (1954).

בעיני רבים הסרט הגדול ביותר של היצ'קוק הוא "ורטיגו". נופיה של סן פרנסיסקו מככבים בו, אף שהתסריט מבוסס על ספר צרפתי: "D'entre les morts" מאת פייר בוליו ותומאס נארסז'אק. "ורטיגו" הוא מותחן פסיכולוגי מ־1958 שעוקב אחר ג'ון "סקוטי" פרגוסון, בלש משטרה בדימוס הסובל מוורטיגו ונשכר על ידי חבר לעקוב אחר אשתו, שלטענתו מתנהגת מוזר. פרגוסון (ג'יימס סטיוארט) מתאהב באישה (קים נובאק), אך היא מתאבדת לנגד עיניו בקפיצה ממגדל פעמונים של כנסייה. הוא מתמוטט נפשית, מתאשפז, ולאחר שחרורו פוגש לפתע באישה דומה להפליא לאהובתו שהתאבדה.

אף על פי שיש הטוענים כי סרט הריגול הנוארי "נודעת" מ־1946, בכיכובם של קרי גרנט (שכיכב בארבעה סרטים של היצ'קוק) ואינגריד ברגמן (שכיכבה בשלושה), מתעלה על "ורטיגו", ויש גם כאלה שאוהבים הכי הרבה את "חלון אחורי" עם ג'יימס סטיוארט (ארבעה) וגרייס קלי (שלושה), הדעה הרווחת היא ש"ורטיגו" הוא סרטו הטוב ביותר של היצ'קוק.

''ורטיגו'' (צילום: באדיבות יס)''ורטיגו'' (צילום: באדיבות יס)

ברשימת "100 הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה" העדכנית ביותר של מכון הסרטים האמריקאי, שפורסמה ב־2007, תפס "ורטיגו" את המקום התשיעי. אך רשימת "הסרטים הגדולים של כל הזמנים" המכובדת והמוערכת ביותר היא דווקא זו של כתב העת לקולנוע "Sight & Sound" השייך למכון הסרטים הבריטי. בכל עשור, החל מ־1952, עורך המגזין משאל בקרב מבקרים, חוקרים ואנשי תעשייה על מנת לקבוע מהם עשרת סרטי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים. ב־1952 כיכב בראש הרשימה "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, וב־1962 התמקם בפסגה "האזרח קיין" של אורסון וולס וסירב לרדת משם במשך עשרות שנים. "ורטיגו" כיכב באופן קבוע בעשירייה החל מ־1982, אך לקח לו זמן להגיע לפסגה.

במשאל של 2012 זה סוף־סוף קרה: "ורטיגו" הוריד את "האזרח קיין" מראש רשימת "הסרטים הגדולים של כל הזמנים" אחרי 50 שנה. העניין ההולך וגובר בו בשנים האחרונות הולך יד ביד עם העניין של מבקרים ותיאורטיקנים במושג "המבט הגברי", שטבעה מבקרת הקולנוע הפמיניסטית לורה מאלווי בשנת 1975. המושג מצביע על כך שהאומנויות החזותיות - ובכללן הקולנוע - מתארות נשים מנקודת מבט זכרית, כאובייקטים לעונג גברי, ו"ורטיגו" מהלך על הקו שבין דוגמה מובהקת למבט הגברי המחפצן לבין מבט סאטירי עליו. במאמר שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי ב־2018 טענה מבקרת הקולנוע אן בילסון כי "'ורטיגו' הוא לא המילה האחרונה במיזוגיניה, אלא דקונסטרוקציה שלה".

העובדה שכיום "ורטיגו" נחשב על ידי מבקרים רבים לסרט הגדול ביותר בכל הזמנים היא לגמרי לא מובנת מאליה. לקח זמן עד שהוא הגיע לסטטוס הזה. הביקורות על "ורטיגו" עם צאתו היו מעורבות. חלק גדול מהמבקרים שנאו את הסרט וחשבו שהוא קשקוש ארוך מדי. רבים גם לא אהבו את העובדה שהתעלומה נפתרת מוקדם מדי בסרט, בערך אחרי שני שלישים ממנו. הקהל גם לא היה רגיל לראות את ג'ימי סטיוארט כדמות מעורערת ושבורה. אורסון וולס לא חיבב את "ורטיגו", בלשון המעטה, וטען שהוא "אפילו יותר גרוע מ'חלון אחורי'". גם היצ'קוק עצמו כינה את הסרט "כישלון" בסדרת הראיונות שנתן לטריפו.

כיום "ורטיגו" רלוונטי מתמיד - תמת הזהות הבדויה היא חלק בלתי נפרד מהחיים בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות ואפליקציות ההיכרויות. שאלות שהיצ'קוק העלה ב"ורטיגו" לפני יותר מ־60 שנה מהדהדות בתקופה של אינטליגנציה מלאכותית ומציאות מדומה.  

78 זוויות, 52 קאטים

ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של הקריירה של היצ'קוק הגיעה שנתיים אחרי "ורטיגו". "פסיכו", שיחגוג בקיץ הקרוב יום הולדת 60, נחשב על ידי רבים לסרט האימה המודרני הראשון. ביחד עם "הציפורים", שיצא שלוש שנים אחריו, "פסיכו" מככב עד היום בכל רשימת "הסרטים המפחידים ביותר בכל הזמנים", כאשר עשור לפחות מפריד בין שניהם לבין כל יתר הסרטים ברשימה. ואם הוא מפחיד היום, תחשבו כמה הוא היה מפחיד ב־1960.

למרות ההצלחה וההשפעה האדירה שלו, "פסיכו" הוא סרט שרבים הימרו נגדו - והיצ'קוק התעקש ליצור אותו למרות ההתנגדות הרבה. אף על פי שהוא בדיוק הוציא את הלהיט הקופתי "מזימות בינלאומיות", שבו שיחקו שני כוכבי ענק, קרי גראנט ואיב מארי סיינט, היצ'קוק התקשה למצוא ל"פסיכו" מימון מהאולפנים הגדולים ונאלץ לממן אותו מכיסו. מקורביו של הבמאי חשבו שהוא משוגע כשהחליט לנטוש את המותחנים הפסיכולוגיים והמותחנים הרומנטיים לטובת סרט אימה זול.

ג'נט לי בסצנת המקלחת המפורסמת ב''פסיכו'' (צילום: באדיבות יס)ג'נט לי בסצנת המקלחת המפורסמת ב''פסיכו'' (צילום: באדיבות יס)

עד "פסיכו" היצ'קוק נודע בכישרון שלו למתוח, לא להפחיד - ויש הבדל תהומי בין השניים. אך כמו תמיד, האינסטינקטים של היץ' היו ללא רבב. סיפורה של מזכירה בשם מריון קריין (ג'נט לי), הגונבת כסף מהבוס שלה ונרצחת על ידי נורמן בייטס (אנתוני פרקינס) - בעל מוטל פסיכופת שסובל מאובססיה לא בריאה לאמו - הפך לקלאסיקת אימה נצחית.

הסצינה הזכורה ביותר מ"פסיכו" היא כמובן זו המתרחשת במקלחת. זאת אחת הסצינות המזוהות ביותר, המנותחות ביותר והנלמדות ביותר בבתי ספר לקולנוע. ב־2017 יצא סרט תיעודי בשם "78/52", המוקדש כולו לאותה סצינה בלתי נשכחת, שהושגה באמצעות 78 זוויות צילום ו־52 קאטים. אחד המרואיינים בסרט, הסופר ברט איסטון אליס, מי שכתב את אחד הרומנים המפורסמים ביותר שאי־פעם נכתבו על רוצח סדרתי, "אמריקן פסיכו", אמר: "רצח עמד להפוך לצורת בידור מקובלת", כשהוא מתייחס להשפעתו של "פסיכו" על התרבות הפופולרית. "הייתה אלימות בקולנוע האמריקאי, אבל עד אז לא היה שום דבר כמו 'פסיכו' - שום דבר כל כך אינטימי, כל כך מעוצב, כל כך אכזרי".

בסצינה של 45 שניות בסך הכל שינה היצ'קוק את פני הקולנוע לנצח. בעזרת עריכה גאונית ושימוש בכינורות החורקניים של הפסקול המופלא של ברנרד הרמן, יצר היצ'קוק סצינת אימה בלתי נשכחת, שבה מרגישים את העירום ואת האלימות הרבה יותר ממה שרואים אותם בפועל.

סצינת המקלחת, ו"פסיכו" בכלל, הולידו את ז'אנר סרטי הג'אלו (Giallo) - סרטי המתח־אימה האיטלקיים של שנות ה־60 וה־70 - ואת סרטי הסלאשר האמריקאיים הפופולריים של שנות ה־70 וה־80 (תת־ז'אנר של סרטי האימה, העוסק בעיקר ברוצחים סדרתיים מעורערים בנפשם). אחד מסרטי הסלאשר הראשונים והמשפיעים ביותר היה "ליל המסיכות" של ג'ון קרפנטר מ־1978, שליהק לתפקיד הראשי את ג'יימי לי קרטיס - בתה של ג'נט לי, כוכבת "פסיכו".

אובססיה פתולוגית

שלוש שנים אחרי "פסיכו" הוציא היצ'קוק עוד מותחן־אימה - "הציפורים". החוויה הייתה מפחידה לא רק לצופים, אלא גם לכוכבת הראשית. היצ'קוק הגיע ל"הציפורים" אחרי ההצלחה האדירה של "פסיכו".

טיפי הדרן, שלוהקה לתפקיד הראשי, הייתה דוגמנית חסרת ניסיון במשחק, וזה היה סרטה הראשון. הדרן נודעה בתור נסיכת הקרח ההיצ'קוקיאנית הבלונדינית המושלמת, ויש האומרים שהבמאי יצר אותה כדי שתמלא את מקומה של גרייס קלי, שכיכבה בשלושה סרטים שלו באמצע שנות ה־50.

גרייס קלי החזיקה בכל התכונות שהיצ'קוק חיפש בשחקנית: היא הייתה יפהפייה, מתוחכמת, מוקפדת ואלגנטית, אך זמנה על המסך היה קצר, שכן ב־1956 התחתנה עם הנסיך רנייה השלישי ממונקו, עזבה את אמריקה והתחילה חיים חדשים בבית מלוכה אירופי. מאז ניסה היצ'קוק למלא את החסר, ומכיוון שלא מצא שחקנית שאישיותה יכולה להשתוות לאצילות הזוהרת של קלי, החליט לזמן דוגמנית אלמונית שראה בפרסומת למשקה דיאט - ולהפוך אותה לכוכבת שלה היה זקוק. בהתחלה ההצעה של היצ'קוק נראתה כמו נס משמיים עבור הדרן הגרושה שגידלה לבדה את בתה הקטנה, שלימים תגדל להיות השחקנית מלאני גריפית. אך לטענתה של הדרן, החלום לא נמשך זמן רב.

גרייס קלי (צילום: רויטרס)גרייס קלי (צילום: רויטרס)

במשך השנים חשפה הדרן עוד ועוד פרטים על מה שאירע בינה לבין היצ'קוק על הסט של "הציפורים" ועל מה שקרה שנה מאוחר יותר בסט של "מארני" - מותחן פסיכולוגי על התעללות, שבו כיכבה לצד שון קונרי. לטענתה של הדרן, לא רק הדמויות שגילמה בשני הסרטים הללו עברו התעללות - היא עצמה עברה התעללות בידיו של הבמאי.

חלקים נרחבים מהסיפור סופרו בסרט הביוגרפי "הנערה של היצ'קוק" מ־2012, שבו נכנסה סיינה מילר לנעליה של הדרן. ב־2016 הוציאה הדרן אוטוביוגרפיה וחשפה בה עוד פרטים. היא סיפרה שצילומי "הציפורים" היו זוועתיים, שציפורים חיות הושלכו לעברה על ידי אנשי צוות ממוגנים, אף על פי שהיצ'קוק הבטיח לה שיעשה שימוש רק בציפורים מכניות. היא סיפרה כי התמוטטה מתשישות ומאימה אחרי שציפור ניקרה את לחיה קרוב לעינה. היא סיפרה כי היצ'קוק ניסה לשלוט בה ובחייה. הוא בודד אותה והורה ליתר השחקנים ואנשי הצוות להתרחק ממנה, ולעולם לא לגעת בה מחוץ לסצינות עצמן.

לפי הדרן, האובססיה של היצ'קוק כלפיה הפכה לפתולוגית במהלך צילומי סרטם המשותף השני, "מארני", שבו היא גילמה קלפטומנית פריג'ידית עם עבר לא פתור. יש האומרים שסצינת האונס בסרט - שבו כופה את עצמו קונרי על הדרן, שאותה אילץ להתחתן איתו בסחיטה - הייתה תגובתו של היצ'קוק על סירובה של הדרן לשכב איתו.

הדרן העידה כי במהלך צילומי הסרט היצ'קוק עקב אחריה, האזין לשיחות טלפון פרטיות שלה, התערב בחייה האישיים, ובשלב מסוים הודיע לה בצורה חד־משמעית שהוא מצפה ממנה להיות זמינה לו מבחינה מינית, מתי ואיך שירצה. כשהיא סירבה, הוא הפך למאיים ולנקמני. אחרי אותו מקרה, הרגישה הדרן שהיא חייבת להתפטר, אך היות שהייתה חתומה על חוזה אישי ובלעדי עם היצ'קוק, פירוש הדבר היה שהיא לא יכולה לעבוד בשום מקום אחר.

היצ'קוק סירב לשחרר אותה מהחוזה במשך תקופה ארוכה, דבר שפגע קשות בקריירה שלה. בתגובה היא קראה לו "חזיר שמן". בדיוק כמו שבתה של ג'נט לי המשיכה את מורשת סרטי האימה, כך גם במשפחתה של הדרן תמת ההתעללות עברה מדור לדור. נכדתה, דקוטה ג'ונסון, הפכה לכוכבת סרטי "חמישים גוונים של אפור", המהלכים על הקו שבין סאדו־מאזוכיזם ארוטי לבין התעללות ושליטה.

בעוד חלק מאנשי הצוות שהשתתפו בצילומי "הציפורים" ו"מארני" העידו שראו ושמעו על המקרים האלה בזמן אמת, אחרים הכחישו. קים נובאק, כוכבת "ורטיגו", טענה שמההיכרות שלה איתו, היצ'קוק תמיד היה ג'נטלמן מושלם ושהיא מעולם לא ראתה או שמעה על שום דבר שמעיד אחרת. לטענתה זה היה לא הוגן מצדה של הדרן לפרסם את ההאשמות הללו רק אחרי מותו של היצ'קוק. מצד שני, הוסיפה, שהעובדה שהוא מעולם לא הטריד אותה ושהיא מעולם לא ראתה אותו מטריד אף אחת אחרת, לא מעידה שהוא לא עשה את זה להדרן.

השחקנית ג'ואן פונטיין סיפרה סיפורים דומים לחלק מאלה של הדרן לגבי חוויותיה בעת צילומי הסרט "רבקה". היא לא דיברה על תקיפה מינית, אך טענה שהיצ'קוק ניסה לשלוט בה ושהוא הרחיק אותה מיתר המשתתפים בסרט. למרות החוויה הלא נעימה, אומרים שהיא התחננה לככב במותחן הרומנטי "חשד", שיצא שנה לאחר מכן. היא קיבלה את התפקיד. בעוד "רבקה" הביא לה את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר לשחקנית הטובה ביותר, על "חשד" היא כבר זכתה בפרס, ובכך הפכה לשחקנית היחידה שזכתה בכבוד הזה על סרט של היצ'קוק.

עוד סיפורים רבים על שחקניות שעברו התעללות בידיו של היצ'קוק סופרו במשך השנים. אומרים שהבמאי התעקש לצלם טייקים אינסופיים ומיותרים של סצינות קשות מבחינה פיזית, ואפילו מסוכנות, רק כדי להשפיל את שחקניותיו. אומרים שהוא הטביע את מורין אוהרה בת ה־18 במכלי מים קרים לפרקי זמן ארוכים ב"פונדק ג'מייקה". ב"39 המדרגות" מדלן קרול נגררה כשהיא מחוברת באזיקים לרוברט דונאט, עד שפרקי ידיה דיממו.

רבים מהסיפורים הללו עלו מחדש בשנים האחרונות, כשהתקשורת עסקה בתנועת Me Too. השאלה העיקרית שנשאלה הייתה: האם אפשר עתה - אחרי שהמורשת של היצ'קוק כגאון נחקקה בסלע - לשנות את היחס אליו ולהחרים את סרטיו? האם יש בכלל צורך בכך?

טיפי הדרן, שהשוותה את היצ'קוק להארווי ויינשטיין בראיונות בתקופת ה־Me Too, אמרה שלדעתה לא צריך להחרים את סרטיו של היצ'קוק - היא מבחינתה בוחרת לעשות הפרדה מוחלטת בין היצ'קוק האיש לבין היצירה שלו.

כל גיבורה נרמסה

רבות דובר על האובססיה של היצ'קוק לבלונדיניות. הלן מירן, שגילמה את אלמה, אשתו, בסרט הביוגרפי "היצ'קוק" מ־2012 (לצד אנתוני הופקינס כהיצ'קוק עצמו), אמרה אז כי היא מאמינה שהאובססיה הזאת היא במידה רבה סנסציה מפוברקת, או לכל הפחות מוגזמת, שנולדה כחלק ממיתוג מכוון של היצ'קוק עצמו.

אבל בין שהאובססיה שלו לבלונדיניות הייתה אותנטית ובין שזה היה גימיק, אי אפשר להתווכח עם ארכיטיפ האישה בסרטיו של היצ'קוק. גרייס קלי, קים נובאק, דוריס דיי, איב מארי סיינט, טיפי הדרן, ג'נט לי - כולן היו יפהפיות בלונדיניות, גבוהות, רזות ואציליות למראה. היצ'קוק הפך את כוכבותיו במו ידיו לנסיכות קרח בלתי מושגות, ואז העניש אותן על כך.

 היצ'קוק עם רעייתו ובתו (צילום: AFP/Getty images) היצ'קוק עם רעייתו ובתו (צילום: AFP/Getty images)

"אלפרד היצ'קוק היה ידוע בתור הבמאי השתלטן ביותר, במיוחד כשזה נוגע לנשים", כתב מבקר הקולנוע האמריקאי המיתולוגי רוג'ר איברט. "הדמויות הנשיות בסרטיו שיקפו את אותן תכונות שוב ושוב: הן היו בלונדיניות. הן היו קרות ומרוחקות. הן היו כלואות בתלבושות המשלבות אופנה ופטישיזם. הן הפנטו את הגברים, שלעתים קרובות סבלו מנכויות פיזיות או נפשיות. במוקדם או במאוחר כל גיבורה של היצ'קוק הושפלה".  
לדעת איברט, "ורטיגו" היה הסרט האישי ביותר של היצ'קוק, שכן הוא עסק, לטענתו, באופן ישיר בתמות ששלטו באומנות שלו: באופן שבו היצ'קוק פחד מפני נשים וניצל אותן וניסה לשלוט בהן.

ישנה טענה כי האובססיה הידועה של היצ'קוק לנשים הייתה מנוגדת לחייו האישיים. האיש בילה את חייו בעבודה צמודה עם השחקניות היפות ביותר של הוליווד, בעוד הוא עצמו שכב עם אישה אחת בלבד במהלך 80 שנות חייו. בשנת 1926 כשהיה בן 27, התחתן היצ'קוק עם עוזרת הבמאי שלו, אלמה רוויל. היא הייתה עוזרת במאי, תסריטאית ועורכת, אך מעולם לא פיתחה קריירה עצמאית אלא שימשה כיד ימינו וכאשת סודו של בעלה והקדישה את כל חייה לקריירה שלו.

טענה רווחת היא שלא רק שהיצ'קוק שכב במהלך כל חייו רק עם אשתו, אלא שהוא עשה זאת פעם אחת בלבד. רבים מאמינים שהיצ'קוק התעניין בסקס רק בתור מציצן ומתבונן מבחוץ, ושבאופן אישי הוא מצא שפעולה מביכה, מסורבלת ואף קשה פיזית בשל משקלו העצום. כתוצאה מהפעם היחידה הזאת נולדה בתו היחידה, השחקנית והמפיקה פאט (פטרישיה) היצ'קוק, שהיא היום בת 91. העובדה שלא חזר על האקט שוב מיוחסת בין היתר לאימפוטנציה שרמז כי סבל ממנה.

את סרטו האחרון, קומדיית המתח השחורה "מזימות", ביים היצ'קוק ב־1976. היצ'קוק מעולם לא זכה באוסקר לבמאי הטוב ביותר, ואת תואר האבירות שלו ממלכת אנגליה הוא קיבל מאוחר מדי, חודשים בודדים לפני מותו, כשהיה חולה מכדי לטוס מלוס אנג'לס ללונדון על מנת להשתתף בטקס.

היצ'קוק התחיל לעבוד על סרט חדש, אך לא סיים אותו. הוא מת מאי־ספיקת כליות בגיל 80 בביתו בבל אייר. עברו מאז 40 שנה בדיוק, ולעת עתה לפחות, גאונותו גוברת על כל האשמה שאי־פעם הושמעה נגדו.