"מלא בהצגות": האם הסרט החדש על אמיר חצרוני שופך אור על אישיותו

הפרופסור הצבעוני בעל האישיות הפרובוקטיבית מככב בסרט תיעודי על חייו, וחושף את יחסיו המורכבים והסוערים עם בת זוגו, הוריו שנפטרו, האקדמיה וכלי התקשורת

יעקב בר-און צילום: ללא
אמיר חצרוני
אמיר חצרוני | צילום: אלבום פרטי
2
גלריה

בהמשך, אנו נחשפים כקוראים למערכת היחסים של הכוכב. באחת מהסצינות הראשונות, עונה חצרוני לטלפון הנייד שלו ומשוחח עם אלמונית, אותה הוא מכנה:"צ'וקי". בהמשך, היא מתגלה כגיבורת המשנה. "התמונה קיבלה למעלה מ-1000 לייקים בזכותך, בגלל שאת יפה", מחמיא חצרוני בשיחה, אותו איש שנתפס לא אחת בהטחת עלבונות בנשים.

"אני אוהב נשים גבוהות, רזות, בעלות מראה אירופי, אם אפשר", הוא חושף. "ברבי ועוד 2-3 קילו. באידיאל, האשה שלי צריכה להיות מנכ"לית 'קשת'. כמובן, אסור שיהיו לה ילדים. הרי בגיל 40 פג תוקפן. אוהב לשלב עסקים עם רומנטיקה. בקיצור, צריך עוזרת אישית, שתדע לתכנן לי את הלו"ז. לא מעניין אותי שהיא תבשל פסטה פומודורו".

בסופו של דבר, נראים הפרופסר ובת זוגו במהלך ייעוץ זוגי. הוא ואותה אלמונית, שירין נופי בשמה המלא, עורכת דין חיפאית, ערבייה נוצרית, מגיעים לביקור סוער אצל היועץ. "סיימתי עם השקרן הזה", היא מטיחה ומוסיפה, "משחק גבר-גבר, אבל מלא בהצגות". לדברים אלו משיב חצרוני בתוקפנות: "תתחילי לדבר אלי כמו אל פרופסור ולא כמו לסמרטוט שלך. אני סלב ויש לי הצעות". בשלב זה בשיחה היא מתעצבנת. "לא מאשרת לך לשדר שום קטע איתי", אומרת, ונשמעת כפרקליטה המשמיעה נאום התובעת בפני הבמאי.

אמיר חצרוני, שירין נופי
אמיר חצרוני, שירין נופי | צילום: ללא

בחלק אחר בסרט, חצרוני, שבע מאבקים והשפלות שספג אולפני טלוויזיה, מגיע עם ספרו "פיצוחים" לראיון אצל טל מן. "כמה צעיר, ככה פרופסור", היא מחמיאה. "כן, אני שומע את זה לא מעט", הוא מגיב ומספר על יצירתו, שגיבורה, נער בן 15 במשפחה מתפרקת, חולם לזכות בפרס נובל, או לפחות בפרס ישראל ואפילו לא נותנים לו לעלות כיתה.

חצרוני חושף את יחסיו המורכבים עם הוריו לא רק בספר שכתב. גם בסרט מתאר חצרוני במילים קשות, וטוען כי חשש להוציא את ספרו כל עוד הייתה בחיים. אך היא כבר מתה, וכך גם אביו. הבן היחיד נותר יחיד. לגמרי. ושפרנגר הבמאי תופס אותו מתייפח מרה על קברי הוריו. כאן עולה השאלה האם מדובר בצעד כן או בעוד הצגה של הפרופסור?

בסרט הזה אין סוף שמח. למעשה, לא יכול להיות. לקראת סיום, מתעצמת נגינת כלי המיתר בפס הקול היפה שעיצב יוסי רון, ואחרי הכיתוביות, מופיע צילום ילדות. אבא ואמא, מחייכים במבוכה, כשביניהם בנם הפעוט שמבטו מנותק. בצילום הבא, הילד כבר נער. על גופו חולצת שלום עכשיו. פתאום מתגלה שהייתה פוליטיקה בחייו של חצרוני. היכן היא הסתתרה לאורך כל סרט? בסוף, חוזרים אל מוטיב הילד הרכוב על סוס הנדנדה. לאן הוא דוהר? זאת לא נדע הפעם.

תגיות:
ביקורת קולנוע
/
אמיר חצרוני
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף