“זהו סרט פורץ גבולות כי היו בו כמה דברים שלא נעשו לפני זה, הן בסצינות הפרועות והן בקאברים האדירים לשירי בלוז שחורים שבוצעו בכישרון יוצא מן הכלל”, מסביר השחקן והזמר אריה מוסקונה, ממעריצי הסרט. “מבחינה מוזיקלית הסרט הציג שירים וביצועים שלא נראו עד אז בצורה כזו בקולנוע וזה הקנה לשירים פרסום עולמי, וכמובן הסטייל והפאסון של אקרויד ובלושי היו משהו שהכניס את ‘האחים בלוז’ להיסטוריה התרבותית של כולם”.
בכדי להבין כיצד נולדו “האחים בלוז” צריך לחזור למפגש הראשון בין השניים באחד מלילות החורף המושלגים של שנת 1974. אקרויד, קומיקאי קנדי מקומי, מסיים ערב במועדון הבית שלו – “מועדון 505” בטורונטו, כשרגע לפני הפאנץ’ האחרון נכנס למועדון הקומיקאי ג’ון בלושי, אז מכוכבי תוכנית הרדיו האמריקאית הפופולרית National Lampoon Radio Hour.
המשיכה המשותפת של השניים למוזיקת הבלוז הולידה קשר מקצועי, שבא לידי ביטוי לראשונה כשהצטרפו ב־1975 לתוכנית המערכונים האמריקאית האייקונית “סאטרדיי נייט לייב”, שבה השתתפו עד 1979. בפרק ששודר ב־17 בינואר 1976 הופיעו השניים כשבלושי מחופש לדבורה ושר את שיר הבלוז הישן של סלים הרפו – I’m A King Bee ואקרויד, מחופש אף הוא, מלווה אותו במפוחית.
הופעת הבכורה של ההרכב תחת השם “האחים בלוז” התקיימה במסגרת הופעתו של זמר הקאנטרי ווילי נלסון בשנת 1977, אליה הגיעו השניים לבושים בכובעים שחורים, משקפי שמש וחליפות שחורות. לאור ההצלחה, החל ההרכב להופיע ברחבי ארצות הברית כשהוא מבצע שירי בלוז גם ב”סאטרדיי נייט לייב”. בשנת 1978 הקליט ההרכב אלבום ראשון (בהופעה חיה) - Briefcase Full of Blues, שהגיע למעמד של פלטינה כפולה, צעד במקום הראשון במצעד האלבומים של מגזין “בילבורד” האמריקאי וזכה להצלחה רבה, כשהשניים ביצעו לראשונה את שירי האלבום כאורחים במופע של הקומיקאי סטיב מרטין בלוס אנג’לס.
כיוון שלא היה לו ניסיון קודם בכתיבת תסריטים, כתב אקרויד חוברת בת 324 עמודים, פי שלושה מהמקובל. מי שנקרא “להציל” את המצב היה ג’ון לנדיס, שהתחבר לבלושי כבר בסרטם המשותף הראשון, והוא ערך את החוברת לתסריט לסרט. בתחילה קרא אקרויד לתסריט “שובם של האחים בלוז”, אך בעצת לנדיס שונה השם פשוט ל”האחים בלוז”.
הסרט, שעלילתו מתרחשת בשיקגו, מגולל את סיפורם של האחים ג’ייק בלוז, אסיר שמשתחרר בתחילת הסרט מהכלא, ואלווד בלוז, שמגיע לאסוף אותו ב”בלוזמוביל”, כינוי של השניים לרכבם (מכונית משטרה ישנה). בביקור בבית היתומים שבו גדלו, השניים מגלים כי המקום נמצא בסכנת סגירה בשל חובות.
לכך הוסיפו את העובדה שחברת ההפצה חששה שהקהל “הלבן” לא יתחבר לסרט בשל שילוב משמעותי של מוזיקאים שחורים. בראיון שנתן אקרויד למגזין “ואניטי פייר" ב־2012 הוא סיפר כי חלק מתקציב הסרט היה מיועד לאספקת קוקאין לכל צוות השחקנים בכדי שיוכלו לתפקד היטב בשעות הצילומים הרבות, אך זה גם מה שגרם לבלושי להיעלם לעתים באמצע הצילומים. מי שמונתה לפקח עליו הייתה השחקנית קארי פישר, שגילמה בסרט את ארוסתו הזועמת, ומאוחר יותר התמכרה אף היא לסם. לפני צילום סצינת ההופעה הגדולה נפצע בלושי, ובכדי שיוכל לקפץ ולרקוד כמתוכנן, הוזעק לסט אחד המנתחים הטובים משיקגו.
“צילומי הסרט היו כיף גדול עבורנו”, אמר בלושי בראיון טלוויזיוני ב־1981. “זה סרט שגרם גם לילדים וגם למבוגרים להתחבר אליו כי אין בו סקס או סמים, רק מוזיקה, אקשן והומור של סרטים מצוירים. רצינו להראות לאנשים איזו מוזיקה נהדרת הם מחמיצים, מוזיקה שלא נמצאת בפרונט וחשוב לחשוף אותה לכמה שיותר קהל”.
“אשתי דבורה שעיצבה את התלבושות סיפרה שהלבוש הוא שהפך את הדמויות האלה לאייקוניות ולמודל חיקוי, כי מה שזוכרים מ’האחים בלוז’ מלבד המשחק זה הלוק”, סיפר לנדיס בראיון בשנת 1998.
בהשראת הסרט קמו לא מעט חיקויים לצמד הפופולרי והיו שאימצו את הפאסון האופנתי והאמנותי של השניים. אצלנו קמה באמצע שנות ה־80 סוג של גרסה ישראלית ל”אחים בלוז” בדמות “צמד הבטלנים”, הצמד הקומי־מוזיקלי שהקימו השחקנים נתן דטנר ואבי קושניר. הם אימצו את הלבוש ואת הסגנון ההומוריסטי והבלוזי שהגיע לשיאו ב”שיר הבטלנים”, איתו ניצחו בקדם־אירוויזיון של שנת 1987 וייצגו אותנו בתחרות שנערכה בבריסל.
“הייתי מעריץ מאוד גדול של בלושי עוד מימיו ב’סאטרדיי נייט לייב’”, מספר קושניר. “כשראיתי את הסרט לראשונה אמרתי לעצמי: ‘אוקיי, משהו פה השתנה!’. מאוד אהבתי את הסרט, את המוזיקה ובכלל את כל האווירה בו. כשהגיע אלינו העיבוד הרוקי־בלוזי של קובי אשרת ל’שיר הבטלנים’, מיד הרגשנו את ההשראה מ’האחים בלוז’. האווירה של הצמד המיתולוגי ריחפה בחדר החזרות וגם הלבוש שלנו הושפע מהם. זה היה משהו שנראה לנו טבעי”.
“כשצפיתי לראשונה בסרט בבית קולנוע לא התחברתי אליו, לא באתי אליו מוכן, היה בו משהו קצת לא לגמרי ברור”, מודה דטנר, “ויותר מאוחר, אחרי שפגשתי את קושניר ש’הדביק’ אותי בו, הבנתי באופן חזק מאוד את המשמעות של הסרט, עד כדי כך שכל כמה זמן אני מקפיד לצפות בו. לבמאי הסרט, ג’ון לנדיס, יש אחות שגרה במושב ליד ירושלים, וכשהוא בא לבקר אותה, היא אמרה לו שהוא חייב לפגוש את ‘האחים בלוז הישראלים’, אז גם ישבנו איתו ודיברנו איתו. מה שהדליק את קושניר ואותי בסרט זה שהוא היה ‘בידור רוקנרול’, ז’אנר שלא היה עד אותו רגע, ולכן הלכנו על זה. ‘שיר הבטלנים’ בא בתקופה שבה כבר החלטנו שאנחנו רוצים להרים מופע שיהווה גרסה ישראלית ל’אחים בלוז’. הסרט הזה הוא בעיניי מאסטרפיס”.
התרעות פיקוד העורף