"כבמאית, אני בוחרת נושאים שאני מתחברת אליהם ובהיותם חשובים לי אני מעבירה אותם הלאה דרך הסרטים שלי", מצהירה הבמאית התיעודית טליה פינקל, שמציינת היום (חמישי) את עליית הפרק השלישי מתוך ששת פרקי סדרת הרשת שלה "חוות החופש", שמשודרת ב"כאן דיגיטל" באמצעות הפייסבוק והיוטיוב ובה היא מבטאת להפליא את השקפת עולמה החברתית. 

"כל פרויקט שאני עושה דורש ממני להתמסר אליו במשך חודשים ואף שנים", היא אומרת. "אם זה לא משהו שבוער לי בדם, לא אעשה אותו, בפרט במצב שבו לנו, הבמאים, קשה להשיג תקציבים".

כך, עם הבעירה הפנימית, המניעה אותה, הגיעה פינקל - צמחונית מגיל שש, עת צפתה בשוק בהריגתו של קרפיון עם פטיש על הראש, וטבעונית מזה עשור - אל "חוות החופש" במושב עולש בשרון, שהוקמה לפני שלוש שנים כדי לשמש כמרכז חווייתי לימודי לקירוב לבבות בין בני האדם לבעלי חיים שניצלו מתעשיית המזון

"חיבורים מסוגים שונים מושכים אותי", מסבירה פינקל. "אלו יכולים להיות בין יהודים לערבים, בין מציאות לבידיון, ובסדרה הנוכחית - בין בעלי-חיים לבין המטפלים שבאים לטפל בהם, כשכאבם של אלה ושל אלה מקרב ביניהם".

הבמאית טליה פינקל בחוות החופש (צילום: חן ליאופולד)הבמאית טליה פינקל בחוות החופש (צילום: חן ליאופולד)

במרכז הפרק הראשון עמדה אורלי, כיום גננת חילונית, שזכרונות קשים משחיטות שלהן הייתה עדה בילדותה במושב של יוצאי תימן שבו גדלה, עולים בה כשהיא מטפלת במסירות בגדי שניצל ברגע האחרון מהפיכתו לקרבן זבח פסח בידי פעילים להקמת בית המקדש.

מנטגווש, מדריכת נוער בסיכון, בת למשפחה יוצאת אתיופיה, נותנת את הנשמה בטיפול בגדי עיוור, שעה שהיא עצמה מתמודדת עם בעיות ראייה גנטיות, הגורמות לה לחשוש פן יהא גורלה כגורל המטופל שלה.

היום מגיע תורה של יאנה, מהנדסת מעבדה שעלתה מרוסיה, שסבלה מהצקות בגין משקל עודף ומראה חיצוני. היא מכנה את עצמה בהומור "אשת התרנגולות", לאחר שמצאה נחמה במחיצת תרנגולות שניצלו מתעשיית הבשר וכמותן היא חשה כלואה בתוך הגוף של עצמה.

בפרק שיעלה ביום חמישי הבא נתוודע לבילי, נכה צה"ל, הייטקיסט בעל פרוטזה, שמחובר רגשית לכל בעל-חיים נכה שהוא פוגש, אבל יותר מכל הוא קשור לפר צעיר, קטוע רגל, שלומד ללכת על פרוטזה.

בפרק החמישי, שיוקרן ב-30.7, אילנה, מנהלת התפעול הנמרצת של החווה, מסייעת לגלית ולאלון, מתנדבים עם מוגבלות שכלית, להתגבר על הפחד ולהתיידד עם שני חזירים, הסובלים מעיוות גנטי.

בפרק הסיום נתוודע לדמותה המרתקת של אורנה, שמגיל 12 חלמה להיות דווקא נהגת אוטובוס. במשך שנים היא הגשימה את החלום עד שלקתה בסרטן. אורנה, חובבת חיות מושבעת, אמנם החלימה מהמחלה, אבל איננה מסוגלת להירדם בלילות. מפלט מכך היא מוצאת כשומרת לילה, בחברתן של החיות.

מתנדבת בחוות החופש (צילום: יורם מילוא)מתנדבת בחוות החופש (צילום: יורם מילוא)

"כל אחת מהדמויות בסדרה מתמודדת עם אתגר אחר", מספרת פינקל. "מבחינתי, בחירת האתגרים איננה אקראית. זאת, לאחר שבכל אחד מהם יש קצת ממני. תהליך התיעוד ויצירת הסדרה גרמו לי לאזור אומץ ולהישיר מבט לעבר מה ש'לא נעים' בסביבתי, להכיר את ה'אחר' ללא שיפוטיות וללא דעות קדומות".   

פינקל, בת 42, היא בת למשפחה יוצאת מולדובה. מאז ראשית דרכה כבמאית, או אפילו בהיותה עדיין פרח-במאית, חלק ניכר של עשייתה נובע מתוכה ומהמעגלים הקרובים לה. כבר ב-99', בהיותה סטודנטית בבית הספר לקולנוע של האוניברסיטה הפתוחה, ביימה את הסרט התיעודי "סבתא טובה-סבא טוב", על סביה הדתיים מסורבי העלייה ודרכם לארץ. הסרט הוקרן בערוצים 2 ו-8. תשע שנים מאוחר יותר הוקרן בערוץ 8 סרטה "כוסות רוח לאבא", סרט מתח תיעודי שנסב סביב מחלת הנפש של אביה, עם כל החשיפה האישית הכאובה הכרוכה בכך.

איך, בעצם, הגעת לבימוי?
"דווקא רציתי להיות ציירת או פסלת. וזה במשפחה שבה אמרו שאמנות זו לא מקצוע, אלא רק תחביב. כל מה שעשיתי קרה למרות המשפחה ולא בזכות המשפחה".

ב-2002 הפיקה וביימה את סרטה התיעודי העצמאי הראשון, "התיקון" - על הרבנית לאה קוק מטבריה, מגדולי המחזירים בתשובה. "ראיתי אותה בטלוויזיה ב'ערב חדש' והיא נראתה לי ממש פסיכית", נזכרת פינקל. "העניין שהיא עוררה בי גרם לי לנסוע אליה ולפתוח בסדרה של ראיונות איתה שנמשכו שנתיים, ועוד שנה הקדשתי לעריכה. בסיכומו של דבר, בניגוד למה שנאמר עליה, השתכנעתי שחולת נפש - היא לא".

אחד העקרונות שמנחים את פינקל הוא שכל סרט שלה יהיה שונה מקודמו. "אני לא עובדת על שטאנצים", היא מצהירה. כך היה הרפתקה בפני עצמה סרטה התיעודי המשובח על הרופא המצרי ד"ר מוחמד הלמי, שהציל צעירה יהודייה מציפורני המשטר הנאצי. הסרט הופק לערוץ הראשון והוקרן לראשונה בערב יום השואה ב-2017. פינקל פעלה למען הכרתו כחסיד אומות העולם.

משהו שונה לחלוטין היה סרטה "טליה. דייט. קום", קומדיה תיעודית על דייטים באינטרנט, שהופק שש שנים קודם לכן לערוץ 8. "זה התחיל כשהשתתפתי בסדנה לכתיבת שירה שהעבירה המשוררת אגי משעול", היא משחזרת. "בעקבות אותה סדנה כתבתי ספר-שירה שבו תיעדתי 45 דייטים שהיו לי. למספר 45, יהוא, פרופסור לאבולוציה באוניברסיטה העברית, אני נשואה 14 שנה. עם הזמן הספר הפך לסרט ובו שילוב של סצנות אמיתיות ומבוימות".

חוות החופש (צילום: טליה פינקל)חוות החופש (צילום: טליה פינקל)

כיצד הגעת לרעיון?
"בסדנה השתתפו כל מיני משוררים, חלקם בפני עצמם, שכתבו על הרגשות שלהם עם כל מיני מטאפורות, בעוד שכבמאית תיעודית הרגשתי שאנחנו לא באותו מקום. ואז, כשיצאתי לדייט, החלטתי לכתוב שיר שאיתו נהייתי הלהיט של הסדנה וכל שבוע חיכו שם בסקרנות לשמוע מה יניב הדייט הבא".

 צריך אומץ כדי להיחשף ככה, לא?
"בסופו של דבר זה סיפור אישי. אלה היו הדייטים שלי וזאת אני, אבל הסיפור הוא סיפור אוניברסלי שמתייחס להרבה בחורות. מי לא רוצה למצוא אהבה? כבמאית, הייתה לי הזכות לבחור מה לחשוף, כשהכוונה הייתה לא להצטמצם בי, אלא לדבר לרבים ככל האפשר".

החלום שלך הוא לביים סרט עלילתי, או שמא מעצבן אותך לשמוע שאלה כזאת?
"אתה ממש לא מעצבן אותי. אכן, יש איזשהו סרט עלילתי עצמאי שאני עובדת עליו כבר כמה שנים ובשביל לממש אותו עלי יהיה להגיע לזמר סטינג, לא בדיוק משימה פשוטה. אני לא מחפשת משימות פשוטות, אלא משהו שיעיף לי את המוח".

ו"חוות החופש"?
"עוד לא גמרתי איתה. לא רק שאני מתכננת סדרת המשך עליה, אלא גם כתבתי בהתייחס אליה עם תומר קרמן ספר ילדים, שקראנו לו 'תום ועדן בשביל החלב'. כעת, אני בשלב של הכנת הציורים לספר. הרי לפני הכל רציתי להיות ציירת".