היום לפני 25 שנה עלתה לאקרנים קומדיית הנעורים "קלולס". הסרט, שהופק בתקציב של 12 מיליון דולר וגרף 56.6 מיליון בקופות בזמן אמת, היה ה"סליפר היט" הגדול של 1995 – כלומר סרט שהפך ללהיט מפתיע והצליח הרבה מעבר לציפיות, ללא השקעה גדולה בשיווק. "קלולס" הפך את אלישיה סילברסטון בת ה־18, שעד אז הייתה ידועה בעיקר בתור "הבחורה מהקליפים של אירוסמית'", לכוכבת קולנוע, והשיג לה את תפקיד הבאטגירל בסרט גיבורי העל "באטמן ורובין" של ג'ואל שומאכר.

גם בריטני מרפי (שמתה בנסיבות מסתוריות בגיל 32 ב־2009) ופול ראד, שהפך לאחד השחקנים הקומיים האהובים של דורו, התחילו ב"קלולס". הסרט הוליד סדרת ספין־אוף, ספרים, קומיקס, מיוזיקל בימתי ועוד, והפך מהר מאוד לסרט קאלט – שציטטו ממנו אז, ועדיין מצטטים ממנו היום. גם הבחירות האופנתיות ב"קלולס" – השילוב של חצאיות מיני וגרבי ברך והכמויות האדירות של בדים משובצים – הפכו לאיקוניות, והשפיעו על דורות של פאשניסטיות נלהבות. 

עלילת "קלולס" סבבה סביב שר הורוביץ (סילברסטון) וחברתה דיון (סטייסי דאש), שתי חברות מהאליטה הכלכלית של בוורלי הילס, שכל רצונן הוא לעשות מייק־אובר לתאי, הילדה החדשה בכיתה (מרפי). לא רק שהסרט לכד בצורה מדויקת את הלך הרוח של הטינאייג'ר הסטייליסט של תקופתו וניסח את מילון הסלנג הסו־ניינטיז השלם, "קלולס" ייצג דור חדש של מלכות כיתה שבאייטיז לא היינו יכולים בכלל להעלות על הדעת: מלכות כיתה טובות לב.

שנה לפני שגווינת פאלטרו נכנסה לנעליה של הדמות הראשית ב"אמה", העיבוד הקולנועי לרומן של ג'יין אוסטן מ־1815, התבסס גם "קלולס" על אותו רומן. בניגוד ל"אמה", שהיה סרט תקופתי, "קלולס" העביר את העלילה מהאריסטוקרטיה הכפרית באנגליה של המאה ה־19 לבוורלי הילס של שנות ה־90, והתבסס על המקור באופן רופף יותר. הגיבורה של אוסטן, אמה וודהאוס, הפכה ב"קלולס" לשר הורוביץ, אך מה שנשמר זה הרעיון הבסיסי של נערה עשירה, יפה, שטחית, מפונקת, חסרת דאגות, פריבילגית ומקובלת בחברה, המנסה לנהל את חיי האהבה של כל סובביה, לא תמיד בהצלחה יתרה.

כמו אמה, גם שר היא שדכנית־על בעיני רוחה, המלאה בכוונות טובות וברצון לסדר את חיי האהבה של כל חבריה, כשהיא עצמה רווקה ומפספסת את העובדה שהיא מאוהבת – זאת עד שמישהי אחרת שמה עין על מושא אהבתה. ההבדל הגדול ביותר בין אמה לבין שר הוא ככל הנראה העובדה שאמה הייתה, בכוונה תחילה, דמות מעצבנת ובלתי נסבלת, בעוד שר היא חמודה וחמה, דמות אהובה שהצופים מזדהים איתה למן ההתחלה. 

את "קלולס" ביימה איימי הקרלינג, שהייתה חתומה כבמאית וכתסריטאית על שלל קומדיות אמריקאיות פופולריות, בהן סרטי "תראו מי שמדבר", שבמרכזם תינוק המדבר בקולו של ברוס וויליס. "קלולס" לא הייתה הפעם הראשונה שהקרלינג ביקרה בתיכון. ב־1982, יותר מעשור לפני "קלולס", היא יצרה קומדיית נעורים משמעותית לא פחות: Fast Times at Ridgemont High, שבאיזשהו שלב קיבל בארץ את השם "נעורים בקצב מהיר".

הסרט הזה התבסס על ספרו של קמרון קרואו ("סינגלס", "ג'רי מגווייר", "כמעט מפורסמים"), שהתחיל את הקריירה שלו כעיתונאי וככותב ובגיל 22 חזר לתיכון במסווה של תלמיד מהשורה כדי לכתוב ספר על החוויה התיכונית. הקרלינג עיבדה את ספרו לקולנוע. העלילה כללה שלל חוויות נעורים בנאליות – חרמונים, התמסטלות ואכילת פיצה – אך הסרט זכור בזכות שורה של הופעות מוקדמות של שחקנים משמעותיים כשון פן (המפליא בתפקיד הגולש הסטלן המחומצן), ניקולס קייג', פורסט וויטקר, ג'ניפר ג'ייסון לי ופיבי קייטס (שסצינת הטופלס שלה נרשמה כאחת הסצינות הסקסיות ביותר של שנות ה־80).

הסרט קלולס (צילום: באדיבות יס)הסרט קלולס (צילום: באדיבות יס)

חדש לזמנו

"קלולס" נכנס לקאנון של סרטי התיכון. סוד הקסם שלו טמון בין היתר באופן שבו פירק סטריאוטיפים רווחים של קומדיות נעורים ושל קומדיות רומנטיות. במשך שנים הייתה התרבות המערבית מלאה בבלונדיניות טיפשות, קלות דעת, מפוזרות, קלות להשגה ומצחיקות, גם אם הן לא תמיד מבינות מה כל כך מצחיק. מרילין מונרו הייתה הבלונדינית הטיפשה הבכירה של שנות ה־50 (כשנשאלה למה היא מעמידה פני מטומטמת, הסבירה שגברים מעדיפים אותה ככה); גולדי הון התפרסמה בתור אחת כזאת בסוף שנות ה־60; וסוזן סאמרס העלתה את הז'אנר לדרגת אמנות ב"שלושה בדירה אחת" בשנות ה־70. "קלולס", כמו גם הקומדיה "לא רק בלונדינית" בכיכובה של ריס וית'רספון שיצאה שש שנים אחריו, השתמש בסטריאוטיפ הזה על מנת להפריך אותו. דמותה של שר ב"קלולס" ושל אל ב"לא רק בלונדינית" באו להוכיח שמאחורי ההיגיון הבלונדיני מסתתרות חוכמת חיים, אינטואיציות בריאות, וכמויות של תובנות מדויקות ותושייה.

בדומה ל"לא רק בלונדינית", "קלולס" גם ריסק את הסטריאוטיפ שלפיו הבלונדינית המקובלת חייבת להיות ביץ'. אינספור סרטי נעורים מבוססים על מלכות כיתה מרושעות השולטות על ידי הפחדה. כמה מסרטי הנעורים הטובים ביותר, כמו "מלכות הכיתה" (Heathers) מ־89', בכיכובם של וינונה ריידר, כריסטיאן סלייטר ושאנן דוהרטי, ו"ילדות רעות" מ־2004 שכתבה טינה פיי בכיכובה של לינדסי לוהן, עסקו בקליקות ההרסניות של המקובלות בתיכון ובהתעללות שהבנות הלא מקובלות עברו בידיהן.

"קלולס" הפריך סטריאוטיפים מהסוג הזה והראה חבורה של בנות מקובלות שמקבלות בזרועות פתוחות את התלמידה החדשה ורק רוצות לעזור לה להתקבל ולהשתלב. אפשר להאשים את שר בכך שהיא לקחה את תאי כפרויקט כדי להרגיש טוב עם עצמה, אך זה לא פגם בכנות ובאהבה שבהן היא ניסתה לעזור לה. הקונספט הזה היה כל כך חדש לזמנו, שבמשך הצפייה הראשונה בסרט רק חיכית ששר תתהפך על תאי ובעצם תפגע בה או תשתמש בה לרעה – אך זה מעולם לא קרה. בכלל, שר היא דמות שמקבלת את כולם – לא רק את התלמידה החדשה. למשל כשהיא מגלה שהבחור שהיא דלוקה עליו הוא גיי, היא מאמצת אותו בתור החבר הכי טוב שלה, במקום להיפגע או לכעוס עליו.

"קלולס" גם שבר סטריאוטיפים גזעיים. חברתה הטובה ביותר של שר, דיון, היא שחורה, והיא לרגע לא משחזרת סטריאוטיפים שחורים או יושבת על משבצת "הדמות השחורה הסמלית". 

הסרט קלולס (צילום: באדיבות יס)הסרט קלולס (צילום: באדיבות יס)

חיבוק חם

במשך שנים נתפס "קלולס" בתור "צ'יק־פליק פמיניסטי", אך היום נהוג להתווכח אם הוא סרט הרבה יותר פמיניסטי ממה שהוא נראה, או שמא הרבה פחות פמיניסטי ממה שמנסים לטעון. 

פעם אמרו: נכון ששר אוהבת שופינג ולהיראות טיפ־טופ, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט העוסק בחברות נשית ובהעצמה נשית. אחרות מאמינות שהסרט מציג תיכוניסטיות בתור שטחיות שלא מעניין אותן שום דבר חוץ מבגדים ובנים. לשר ולחברותיה אין תחומי עניין ממשיים מעבר לשופינג ולבנים. גם כששר מתחילה, לקראת סוף הסרט, להתעניין באקטואליה, זה נעשה רק על מנת להרשים את ג'וש (פול ראד) – אחיה החורג לשעבר (זה מסובך) שבו היא בעצם מאוהבת. 

גם קונספט המייק־אובר מעורר מחלוקת מנקודת מבט פמיניסטית. יש הטוענים שהשינויים החיצוניים ששר ודיון מנסות לערוך בתאי ובמורה מיס גייסט על מנת להפוך אותן לשידוכים ראויים - מחזקים את האמונה שלפיה אישה צריכה לשנות את עצמה כדי להתאים לקונבנציות היופי המקובלות, וכל זה על מנת למצוא גבר. מצד שני, יש שיטענו שהבסיס של קונספט המייק־אובר הוא למעשה ההעצמה הנשית. לטענתם, מדובר בשימוש באופנה כדרך להבעה עצמית, ובמייק־אובר כדרך לבניית ביטחון עצמי הקורן החוצה.

הדעות חלוקות גם בנוגע לטיפול של הסרט בסוגיות של מין. הסרט מעלה לדיון את שאלת ה"ללכת עד הסוף או לא ללכת עד הסוף". מעבר לבעייתיות האינהרנטית בקונספט של "ללכת עד הסוף", חלק מהצופות בסרט רואות את החבורה של שר בתור בנות המכבדות את החלטתן של חברותיהן לאבד את בתוליהן או לא לעשות זאת. אותן צופות טוענות שהסרט נעדר אלמנט של "סלאט שיימינג", ומצד שני גם לא לוחץ על בנות לקיים יחסי מין. אחרות טוענות שגם הטיפול של הסרט בסוגיה של מין הוא לקוי ובלתי פמיניסטי מיסודו. הן טוענות כי הסרט מציב נערות בחזית שהן לא יכולות לנצח בה: הן יוצאות מפסידות גם אם הן מאבדות את בתוליהן וגם אם הן שומרות עליהם. בעוד הסרט משבח תחילה את תאי על היותה בתולה, בהמשך הוא יורד על שר על אותו הדבר. או כפי שתאי אומרת לשר בסצינת המריבה המפורסמת: "למה שאני אקשיב לך? את בתולה שלא יודעת לנהוג". 

הסרט מואשם במיזוגניה בעוד כמה חזיתות, כמו הדרך שבה שר, שאמה מתה כשהייתה תינוקת – בתאונת שאיבת שומן! – מטפלת באביה כאילו הייתה עקרת בית בשנות ה־50. הטענה כי מדובר באלמנטים פארודיים מעולם לא הרגיעה אף פמיניסטית שמחפשת פגמים בסרטים. גם העובדה שהסרט לא יוצא בחומרה נגד הבחור שמנסה באגרסיביות לנשק את שר בניגוד לרצונה ונוטש אותה בחניון ריק בלילה – מה שנגמר בזה שהיא נשדדת באיומי אקדח – לא הייתה עוברת טוב היום. 

אך גם אם תמיד ימצאו בו פגמים, אי אפשר לבטל את החן של "קלולס" שמשתמר היטב גם כעבור 25 שנה. "מה שאיימי הקרלינג הצליחה לעשות – וזה מאוד קשה – זה לייצר סרט שהוא גם סאטירי ובאותו הזמן הוא לא מרושע", אמרה בראיון עיתונאית התרבות ג'ן צ'ייני, שהוציאה ב־2015 את הספר As If!: The Oral History of Clueless, ששם לו למטרה לנתח את תופעת "קלולס". צ'ייני מורידה את הכובע בפני שר הורוביץ האופטימית והחיובית, שהעניקה לצופות הצעירות בסרט את הביטחון שחסר להן.

גדולתה של גיבורת "קלולס", על פי צ'ייני, היא האופן שבו היא העניקה לדור ה־X האבוד והמדוכא חיבוק חם ומלא עידוד. "אפילו עם תופעות כמו riot grrrl (תנועת פאנק פמיניסטי שצמחה בתחילת שנות ה־90, ד"ק), אני לא חושבת שב־1995 נערות צעירות גדלו בתחושה של ביטחון", אומרת צ'ייני. "'קלולס' מרגיש כמו חיל חלוץ של סוג של פמיניזם שבו את יכולה שיהיה לך ביטחון מוחלט בזהות העצמית שלך ובחוסן העצמי שלך, ועדיין לרצות לעשות שופינג".