רווח לא רק מזוהה כליכודניק ותומך באופן פומבי בסיעה השלטת: בשנות ה־90 הוא השתתף בתשדירי הבחירות של הליכוד, ובתחילת שנות ה־2000 הצטרף כמועמד לבחירות המוניציפליות ברמת גן ברשימת הליכוד. לרגל יום העצמאות ה־70 למדינה צילם סרטון ידידותי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, רגע לפני שהדליק משואה.
עכשיו, כשהוא רואה את חבריו יושבים בבית, לבו יוצא אליהם. "לבי עם אנשי התרבות, העצמאים ובעלי העסקים שקורסים ולא מרגישים שהמדינה עוזרת להם", הוא אומר. "האומנים מתגייסים תמיד למען העם, והגיע הזמן שהממשלה תיקח אותם ברצינות ותיתן להם יד. עם כל הפעימות והמענקים, היא לא ממש עזרה להם. כבר חמישה חודשים שאני, כמו כל חבריי השחקנים, לא עובד. פרט למצב הכספי הקשה, שחקן בלי קהל מרגיש שהוא לא חי. הייעוד שלי זה לשמח אנשים, וכעת חסר לי הצחוק של הקהל. אוף, כמה שחסר".
אכן, יש רגעים מתעתעים שבהם אפילו קומיקאי בכל נשמתו הופך להיות דרמטי. במצב רוח מהורהר שכזה הוא צפוי לחגוג את יום הולדתו ה־80 בשבת הבאה. רגע לפני שנצא עמו למסע בין תחנות חייו, רווח נוטל אותנו אל נקודת ההתחלה, בסרט שצפה וממנו הותווה המסלול שלו. גם אם תתאמצו, לא תנחשו איזה סרט זה היה.
אמצע שנות ה־60. מחזמר הלהיט "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הקאמרי. בתפקיד חנון, שר הצבא, הופיע שחקן צעיר, פנים חדשות בתיאטרון התל אביבי. "אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", העיר לשחקן הוותיק אריה קסבינר, כשנתקל בו מאחורי הקלעים. "מותק שלי, זה לא יכול להיות", הגיב הוותיק. "אתה ממרוקו ואילו אני מפולניה".
רווח לא נרגע. הוא הזמין את בן שיחו למשחק שחמט. בשבתו מולו קרוב־קרוב נעץ את מבטו בעיניו התכולות והכריז בצהלה - "אתה מהסרט 'הדיבוק', שם רקדת עם הכלה ועשית סלטות בחתונה!". דמעות של תדהמה ועצב בצבצו בעיניו של קסבינר. התברר שהכלה בסרט הייתה אשתו שנספתה בשואה.
"הסרט הראשון שראיתי בחיי היה דווקא סרט ביידיש, שנעשה בפולין לפני השואה והתגלגל עד אלינו, ברבאט שבמרוקו", מעיד רווח. "היה זה אבי־מורי, מורה לעברית בבית הספר אליאנס, שלקח אותי לקולנוע כדי לצפות בסרט כשאני ישוב על ברכיו. דמות הרב שם עשתה עליי רושם כה אדיר שרדפה אחרי שנים, אולי השפיעה גם על אבי. החלום שלו היה שאהיה רב בישראל. ומה יצא ממני? רב־שדכן חנוכה בסרט 'חגיגה בסנוקר'".
"אכן, חנוכה זה אני", מוסיף רווח. "השמחה הכי גדולה שלי היא לשמוע אנשים צוחקים ונהנים ממני. אם בתיאטרון אני מקבל את תגובות הקהל בחי, בהקרנות המוקדמות בקולנוע אני אוהב להציץ מאחורי המסך אל האולם. זה כמו שף, שמציץ אל הסועדים כדי להיות בטוח שהם לא משאירים פירור על הצלחת". ילד "הדיבוק" מרבאט שנהיה לשף־על של קומדיות הגיע, יא ווארדי, לגבורות. זו העת להינתק קמעא מהוויות הקורונה ומהקן החם שלו ברמת גן ולצאת למסע מענג בין ציוני הדרך בחייו.
הורי גילו את מקום העבודה הזה כשפעם נחנקתי בו מאבק ונלקחתי לבית חולים. עם השנים קיבלה שכונת מוסררה שם לא טוב, אבל לי יש משם רק זיכרונות חיוביים - אנשים לבביים, דירות צנועות פתוחות לרווחה ובתי כנסת מלאים בשבתות. אנחנו, הילדים, נהגנו לחדור לשטח ההפקר, בלי להעריך נכונה את הסכנה מהלגיונרים הירדנים מעבר לגדר. היינו מחטטים בדירות הנטושות ומחפשים כל מיני מציאות, כמו כדים וקומקומים, שאפשר היה למכור אותם בשוק בתור נחושת".
חוץ מהג'וב ב'אורנע' הייתי מתפלח עם החבר'ה לקולנוע 'ציון', שהיה אז אורווה ענקית. היינו מגיעים כ־30 חבר'ה. כל אחד היה מביא מיל, מה שהספיק לכרטיס אחד. עם הכרטיס הזה הייתי נכנס פנימה, וכשהיו מתחילים עם יומן גבע, היה חושך למספר שניות. זה הספיק לי כדי לפתוח את הדלת והחבר'ה היו פורצים פנימה. כשנדלק האור, הסדרן היה רודף אחרינו עם מקל מבלי לתפוס איש מאיתנו.
במועדון המפלגה הקומוניסטית ליד השכונה הייתה מקרנה של 16 מ"מ. היו להם סרטים של משחקי כדורגל, ביניהם של נבחרת הפלא ההונגרית וגם כל מיני סרטים רוסיים על קולחוזים ועל נאמנות לאמא רוסיה. את 'אבא של חייל' ראיתי אולי 15 פעם. כילד רזה הייתי משחיל את עצמי פנימה, שולף מהארון את המקרנה ועם הניסיון מקולנוע 'אורנע' הייתי מקרין לחבר'ה, שהתפלחו כמוני.בסוף כל הקרנה הייתי מגלגל את הסרט לאחור ומחזיר אותו למקומו בארון. הקומוניסטים לא תפסו אותנו בשעת מעשה, עד שפעם נתפסתי על חם בעוד החבר'ה הצליחו להימלט והוסגרתי למשטרה. למזלי, שוטר ממתפללי בית הכנסת של אבי לא רק שמיהר לשחרר אותי, אלא גם היה לו השכל לא לספר לאבי.
כשהלך לי המועדון, מצאתי תחליף. ההורים של נירה, אחת הבנות אצלנו, קיבלו פיצויים מגרמניה וקנו לה מסרטה של 8 מ"מ. היא הייתה מביאה לי אותה ואני הייתי עורך עליה גגים קצרים לפי להיטים של אלביס פרסלי, עם מספריים ודבק. כשנירה נסעה עם הוריה לקנדה, הם לקחו איתם את המסרטה, וזאת הייתה אבידה גדולה מאוד. לתקופת מה נותקתי מבלון החמצן הקולנועי שלי, עד שכאשר למדתי בתיכון בכפר חסידים היינו נוסעים לראות סרטים בקולנוע 'מאי' בחיפה. הייתי אז בטוח שאני דומה לג'יימס דין".
התרעות פיקוד העורף