"כשנולדתי, נקראתי על שמו של זאב ז'בוטינסקי. הייתי ונשארתי בית"רי בנשמה", מספר השחקן זאב רווח. "אבל כמה שאני מוכר כליכודניק, במצב שנוצר אני לא יכול להזדהות כעת עם כל מה שעושה ממשלת הליכוד. לא עכשיו. מה שאני רוצה זה שהמדינה תחזור לשפיות".

רווח לא רק מזוהה כליכודניק ותומך באופן פומבי בסיעה השלטת: בשנות ה־90 הוא השתתף בתשדירי הבחירות של הליכוד, ובתחילת שנות ה־2000 הצטרף כמועמד לבחירות המוניציפליות ברמת גן ברשימת הליכוד. לרגל יום העצמאות ה־70 למדינה צילם סרטון ידידותי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, רגע לפני שהדליק משואה.

מה אתה חושב על האופן שבו הממשלה מנהלת את משבר הקורונה?
"פעם הם אומרים ככה ופעם הם אומרים ככה, ומרוב שינויים בהוראות נוצר בציבור חוסר אמון אדיר בממשלה. זה מה שהוציא כל כך הרבה אנשים לרחובות, הם כבר לא מאמינים לשום דבר. אנשים נכנסים לייאוש כשהם מרגישים שאין להם עתיד".

עכשיו, כשהוא רואה את חבריו יושבים בבית, לבו יוצא אליהם. "לבי עם אנשי התרבות, העצמאים ובעלי העסקים שקורסים ולא מרגישים שהמדינה עוזרת להם", הוא אומר. "האומנים מתגייסים תמיד למען העם, והגיע הזמן שהממשלה תיקח אותם ברצינות ותיתן להם יד. עם כל הפעימות והמענקים, היא לא ממש עזרה להם. כבר חמישה חודשים שאני, כמו כל חבריי השחקנים, לא עובד. פרט למצב הכספי הקשה, שחקן בלי קהל מרגיש שהוא לא חי. הייעוד שלי זה לשמח אנשים, וכעת חסר לי הצחוק של הקהל. אוף, כמה שחסר".

מה אתה חושב על המחאות?
"אני מבין את הצעירים שחוששים לגבי העתיד, שלהם ושל המדינה. יש לנו דור מקסים, המפגין על הדברים שכואבים לו. וזה בדיוק הזמן להפגין. כי זאת דמוקרטיה לשמה. אני שומע על מה שקורה אצל הרבה אמנים ובתעשיית הבידור ורוצה להצטרף אל הצעירים הנהדרים שמפגינים, אבל אסור לי. הבריאות שלי לא הכי טובה, ואני בקבוצת סיכון. במצב שנותר כאן אין ברירה אלא להפגין. התרבות סובלת יותר ומשאירים אותה לסוף, מפני שכביכול היא לא מספיק חשובה".

בנימין נתניהו, זאב רווח (צילום: צילום מסך)בנימין נתניהו, זאב רווח (צילום: צילום מסך)

אכן, יש רגעים מתעתעים שבהם אפילו קומיקאי בכל נשמתו הופך להיות דרמטי. במצב רוח מהורהר שכזה הוא צפוי לחגוג את יום הולדתו ה־80 בשבת הבאה. רגע לפני שנצא עמו למסע בין תחנות חייו, רווח נוטל אותנו אל נקודת ההתחלה, בסרט שצפה וממנו הותווה המסלול שלו. גם אם תתאמצו, לא תנחשו איזה סרט זה היה.

אמצע שנות ה־60. מחזמר הלהיט "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הקאמרי. בתפקיד חנון, שר הצבא, הופיע שחקן צעיר, פנים חדשות בתיאטרון התל אביבי. "אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", העיר לשחקן הוותיק אריה קסבינר, כשנתקל בו מאחורי הקלעים. "מותק שלי, זה לא יכול להיות", הגיב הוותיק. "אתה ממרוקו ואילו אני מפולניה".

רווח לא נרגע. הוא הזמין את בן שיחו למשחק שחמט. בשבתו מולו קרוב־קרוב נעץ את מבטו בעיניו התכולות והכריז בצהלה - "אתה מהסרט 'הדיבוק', שם רקדת עם הכלה ועשית סלטות בחתונה!". דמעות של תדהמה ועצב בצבצו בעיניו של קסבינר. התברר שהכלה בסרט הייתה אשתו שנספתה בשואה.

"הסרט הראשון שראיתי בחיי היה דווקא סרט ביידיש, שנעשה בפולין לפני השואה והתגלגל עד אלינו, ברבאט שבמרוקו", מעיד רווח. "היה זה אבי־מורי, מורה לעברית בבית הספר אליאנס, שלקח אותי לקולנוע כדי לצפות בסרט כשאני ישוב על ברכיו. דמות הרב שם עשתה עליי רושם כה אדיר שרדפה אחרי שנים, אולי השפיעה גם על אבי. החלום שלו היה שאהיה רב בישראל. ומה יצא ממני? רב־שדכן חנוכה בסרט 'חגיגה בסנוקר'".

"אכן, חנוכה זה אני", מוסיף רווח. "השמחה הכי גדולה שלי היא לשמוע אנשים צוחקים ונהנים ממני. אם בתיאטרון אני מקבל את תגובות הקהל בחי, בהקרנות המוקדמות בקולנוע אני אוהב להציץ מאחורי המסך אל האולם. זה כמו שף, שמציץ אל הסועדים כדי להיות בטוח שהם לא משאירים פירור על הצלחת". ילד "הדיבוק" מרבאט שנהיה לשף־על של קומדיות הגיע, יא ווארדי, לגבורות. זו העת להינתק קמעא מהוויות הקורונה ומהקן החם שלו ברמת גן ולצאת למסע מענג בין ציוני הדרך בחייו.

 
המעברה בחיפה: "התחנה הראשונה שלנו בארץ, לאחר שיצאנו מרבאט היפהפייה שבמרוקו, הייתה במעברת שער העלייה בחיפה. לאחר ששרנו באונייה את 'התקווה', כשראינו מהים את חיפה, בנמל קיבלו אותנו בריסוס בדי־די־טי. אבי יצחק, המורה והפייטן, הגיב על כך בשירה ובפיוטים והמשיך לשיר כשהאוהל שלנו שקע בבוץ. בעקבותיו נהייתי אופטימיסט חסר תקנה. אגב, את הילדות שלי במעברה, שם הרווחתי את הפרוטות שלי ממכירת בקבוקים, הנצחתי בסרט 'טיפת מזל'".

מוסררה: "התחנה הבאה שלנו הייתה בשכונת מוסררה בירושלים. הצטופפנו שם כולנו בדירה קטנטונת, כשהשירותים בחוץ היו משותפים לחמש משפחות, שהתחלקו גם במקלחת שהייתה בפחון בצד. לא התלוננו, כי זה מה שהיה בהתחלת המדינה. מעבודתו של אבי במושבי העולים חיינו בצמצום. השתדלתי לעזור בפרנסה בלי לספר להורים, העיקר להביא כמה גרושים הביתה. עבדתי כשליח במכולת ברחביה. בין מקומות העבודה שמצאתי אחרי המכולת הייתה מטחנת סמרטוטים שמהם היו עושים מזרנים.

הורי גילו את מקום העבודה הזה כשפעם נחנקתי בו מאבק ונלקחתי לבית חולים. עם השנים קיבלה שכונת מוסררה שם לא טוב, אבל לי יש משם רק זיכרונות חיוביים - אנשים לבביים, דירות צנועות פתוחות לרווחה ובתי כנסת מלאים בשבתות. אנחנו, הילדים, נהגנו לחדור לשטח ההפקר, בלי להעריך נכונה את הסכנה מהלגיונרים הירדנים מעבר לגדר. היינו מחטטים בדירות הנטושות ומחפשים כל מיני מציאות, כמו כדים וקומקומים, שאפשר היה למכור אותם בשוק בתור נחושת".

סינמה פרדיסו: "כשהוקם בירושלים קולנוע 'אורנע' הקטן, אמיל, אחד השכנים שלנו ממוסררה, קיבל את הג'וב של המקרין שם. הוא לקח אותי, בן ה־12, להיות העוזר שלו שיגלגל את הכתוביות בצד הסרט. לא בדיוק הבנתי מה שנאמר שם, אבל הייתי מגלגל לפי קצב הדיאלוגים. כך הייתי רואה כל סרט עשרות פעמים. הכי אהבתי את 'ז'רבז' על פי אמיל זולא. התאהבתי עד כלות הנשימה במריה של, כוכבת הסרט, והזדהיתי עם הדמות ששיחקה שם של אישה ששני גברים ניצלו אותה. מלבד של הערצתי את ג'ינה לולובריג'ידה, שאותה העדפתי על פני סופיה לורן ואהבתי עד טירוף את איבון דה קארלו הקנדית. איך שהיא שיחקה את ציפורה, אשת משה, ב'עשרת הדברות', היא הייתה בשבילי התגלמות הנשיות.

חוץ מהג'וב ב'אורנע' הייתי מתפלח עם החבר'ה לקולנוע 'ציון', שהיה אז אורווה ענקית. היינו מגיעים כ־30 חבר'ה. כל אחד היה מביא מיל, מה שהספיק לכרטיס אחד. עם הכרטיס הזה הייתי נכנס פנימה, וכשהיו מתחילים עם יומן גבע, היה חושך למספר שניות. זה הספיק לי כדי לפתוח את הדלת והחבר'ה היו פורצים פנימה. כשנדלק האור, הסדרן היה רודף אחרינו עם מקל מבלי לתפוס איש מאיתנו.

במועדון המפלגה הקומוניסטית ליד השכונה הייתה מקרנה של 16 מ"מ. היו להם סרטים של משחקי כדורגל, ביניהם של נבחרת הפלא ההונגרית וגם כל מיני סרטים רוסיים על קולחוזים ועל נאמנות לאמא רוסיה. את 'אבא של חייל' ראיתי אולי 15 פעם. כילד רזה הייתי משחיל את עצמי פנימה, שולף מהארון את המקרנה ועם הניסיון מקולנוע 'אורנע' הייתי מקרין לחבר'ה, שהתפלחו כמוני.בסוף כל הקרנה הייתי מגלגל את הסרט לאחור ומחזיר אותו למקומו בארון. הקומוניסטים לא תפסו אותנו בשעת מעשה, עד שפעם נתפסתי על חם בעוד החבר'ה הצליחו להימלט והוסגרתי למשטרה. למזלי, שוטר ממתפללי בית הכנסת של אבי לא רק שמיהר לשחרר אותי, אלא גם היה לו השכל לא לספר לאבי.

כשהלך לי המועדון, מצאתי תחליף. ההורים של נירה, אחת הבנות אצלנו, קיבלו פיצויים מגרמניה וקנו לה מסרטה של 8 מ"מ. היא הייתה מביאה לי אותה ואני הייתי עורך עליה גגים קצרים לפי להיטים של אלביס פרסלי, עם מספריים ודבק. כשנירה נסעה עם הוריה לקנדה, הם לקחו איתם את המסרטה, וזאת הייתה אבידה גדולה מאוד. לתקופת מה נותקתי מבלון החמצן הקולנועי שלי, עד שכאשר למדתי בתיכון בכפר חסידים היינו נוסעים לראות סרטים בקולנוע 'מאי' בחיפה. הייתי אז בטוח שאני דומה לג'יימס דין".

זאב רווח ויהודה ברקן (צילום: צילום מסך)זאב רווח ויהודה ברקן (צילום: צילום מסך)

הדוקטור: "כשהייתי בן 13 עברנו לדירה מרווחת יותר בקריית יובל. אני נשלחתי ללמוד בבית הספר החקלאי־הדתי בכפר חסידים. אלוהים זיכני שם במורים יוצאים מהכלל, בדרגה הרוחנית הכי גבוהה, בהם ד"ר נתן הופמן, המורה לתנ"ך ולהיסטוריה שזכור לי כאישיות משכמה ומעלה. לאחר שראה אותי משחק בהצגות בית הספר, הוא עודד אותי ללכת ללהקה צבאית, אבל העדפתי להמשיך עם החבר'ה ואיתם שירתי בגבול הצפון. מבחינתנו זו הייתה בושה לשרת בלהקה. 'ג'ובניקים', כך כינינו את אלה שהלכו לשם".

המארב: "חודש לפני השחרור מהשירות הצבאי שלנו ירדנו למארב בגבול מצרים. היינו ארבעה חברים בצוות, עם מספיק זמן לגלגל חלומות לעתיד. חיים אשור אמר שהוא רוצה להיות רופא ונהיה רופא. מאיר משען אמר שהוא רוצה להיות אגרונום ונהיה אגרונום. משה יוסט רצה להיות מדען ונהיה כזה. אני, לעומתם, התלבטתי. אומנם רציתי להיות שחקן, אבל התעניינתי גם בארכיאולוגיה ובהיסטוריה, גם הייתה לי איזו מחשבה ללמוד בפקולטה לחקלאות. אחד החברים קטע לי את ההתלבטות כשסיפר שקרא ב'במחנה' על בחינות בהבימה. מהר מאוד נסעתי לתל אביב. כמעט נהייתי שחקן שוליים בהבימה, כששחקן התיאטרון שרגא פרידמן גילה לי שפתחו את בית צבי. כל השאר היסטוריה".

בית צבי: "הגעתי לשם כדי ללמוד תיאטרון מן היסוד והייתי במחזור הראשון עם יוסף שילוח. כשהופיע כמתופף, הייתי נושא הכלים שלו. כדי להתפרנס, ניקיתי בתי קפה, חילקתי עיתונים, עבדתי בריתוך בבית חרושת לתנורים, עשיתי שליחויות והכרתי את שייקה אופיר הנפלא כשעבדתי בניקיון בחמאם. ממש הערצתי את האיש".

אהל: "התחלתי את הקריירה בתיאטרון הפועלים בתפקיד הראשי בהצגת 'האידיוטית' לצד גילה אלמגור. כן, ישר קומדיה. לא היה ספק שזה הכיוון. תוך שנה התקדמתי לקאמרי. 'לורנס אוליבייה הישראלי', כך כתבו עליי. היית מאמין? אבל מכיוון שרציתי להתבסס כלכלית, הלכתי לתיאטרון המסחרי. היה זה יואל זילברג, מי שביים אותי בסרט 'חסמבה', שקרא לי לשחק ב'בוטיק השקרים', שלאגר לא נורמלי. שם שיחקה מולי דליה פרידלנד ואחריה - יונה אליאן. להצגה הזאת משכתי קהל שלא הכיר עד אז תיאטרון".

הלהט של רווח: "טבילת האש הקולנועית שלי הייתה ב'סבינה והגברים', סרט נשכח בבימויו של פיטר פריישטדט. אני זוכר משם היטב את אווה ברטוק, הכוכבת ההונגרייה של הסרט. בעצם התחלתי בקולנוע עם תפקידי חיילים ועם דמויות רומנטיות. אחת מהן הייתה בסרט 'להט במים', שיעקב המאירי ביים ב־1969. הצגתי שם עם עירית שילה סיפור אהבה דמיוני בין הירדן לבין הכנרת, כשסצינות העירום שבו הן שמשכו את תשומת הלב. הסרט היה חתיכת פלופ, אבל למדתי בו איך לספר סיפור בקולנוע".

אלימלך זורקין: "כעבור שנתיים ניתן לי להיות לראשונה מה שנקרא כוכב קולנוע, כששיחקתי את אלימלך זורקין הרשע, מין עבריין דה לה שמאטע, בסרטו של יואל זילברג 'חסמבה ונערי ההפקר', שהפך אותי לחביב הילדים. 'זורקין, חסמבה מאחוריך!', הם היו צועקים לעבר המסך בקולנוע. הסרט היה כל כך מצחיק, שתוך כדי הסרטה יואל והצוות היו תופסים את הבטן מרוב צחוק. לנו, השחקנים, ביניהם שלמה ארצי, הסרט הזה היה שעשוע אחד גדול".

כמעט חו"ל: "לאחר זורקין, ניתן לי לטעום טעימה קלה מקולנוע בינלאומי ב'תיק ירושלים', סרט שביים ג'ון פלין ונגע בסכסוך עם הפלסטינים. כוכב הסרט, דונלד פלזנס, רצה לקחת אותי לתיאטרון בלונדון. לא היה לו צ'אנס, כי בתור פטריוט ציוני לא היו לי פנטזיות בכיוון של חוץ לארץ".

הפרוטקציה: "לסרט 'שבלול' הגעתי בפרוטקציה, יש להודות. במאי הסרט, בעז דוידזון, היה בן דוד של שולה, אשתי הראשונה. שיחקתי שם את שטרקמן, האמרגן של אריק איינשטיין. אריק היה מת על הדמות שהצגתי שם. 'תעשה שטרקמן', היה מבקש ממני כשיצא לנו להיפגש. העניין הוא שאמרגן צריך להיות לבוש אלגנטי, ולך תמצא בגדים מתאימים. בדיוק עבר שם ארנון מילצ'ן, שעדיין לא היה מיליארדר כזה גדול. תלשו ממנו את החליפה שלבש - וזה התאים לי בול. את השמפניה הוורודה הוא שמר לשרה נתניהו".

"צ'רלי וחצי": "הסרט ששם אותי על המפה בתור ששון, שם שאהבתי לתת לדמויות ששיחקתי, כי ששון זה שמחה. הכי זוכרים לי את הסצינה שבה הוא טורף ביצים בסיטונות. איך ניפחתי ככה את הפנים? למדתי את זה מהחצוצרן לואי ארמסטרונג. את הסרט הזה מחשיבים כאבי אבות סרטי הבורקס. יהודה ברקן ואני לא הפסקנו לצחוק עם הבמאי בעז דוידזון".

"חגיגה בסנוקר": "חנוכה הוא אב טיפוס של נוכל קטן שצמח מהרחוב. הוא והחבר שלו גבריאל - שזה גם עזריאל - התפרנסו מעבודה על אנשים. גבריאל ועזריאל שוחקו על ידי יהודה ברקן, אז הבחור הכי יפה בארץ. קראתי לו קלארקי על שם קלארק גייבל. יום אחד כשעברתי בקינג ג'ורג' בדרך לצילומים, הבחנתי באופטיקאי פותח את החנות שלו. נכנסתי אליו ושאלתי אם יש לו עדשות עבות, כאלה שאפשר להדליק איתן אש בשמש. וואללה, היו לו. כשביקשתי שישים אותן במסגרת, הוא שאל אם השתגעתי. 'אם תצא עם המשקפיים האלה לשמש, תלך לך הרשתית בעיניים' הזהיר אותי. הבטחתי לו להיות בצל ויצאתי מבסוט. כשבצילומים הרכבתי פתאום את המשקפיים יוצאי הדופן האלה, החבר'ה השתטחו על הרצפה בעילפון של צחוק".

זאב רווח, חגיגה בסנוקר (צילום: לע''מ, ארכיון מעריב)זאב רווח, חגיגה בסנוקר (צילום: לע''מ, ארכיון מעריב)

"ברקי": "משחק למדתי בבית צבי, אבל קולנוע לא למדתי בשום בית ספר. במקום זה התמחיתי במשך שנה באמצע שנות ה־70 במעבדות של 'ברקי' בגבעתיים. ניקיתי שם מצלמות, למדתי פיתוח פילם, גם תאורה ועריכה".

"רק היום": זהו סרט הביכורים שלי כבמאי ובו מעין הצדעה לירושלים שבה גדלתי והנצחה להווי בשוק מחנה יהודה. מכיוון שהייתי נטול ניסיון בבימוי, גייסתי את דוד גורפינקל, הצלם בעל הניסיון העשיר, שבין השאר צילם את 'צ'רלי וחצי' ואת 'חגיגה בסנוקר'. במקום להגיש לו תסריט, ניצלתי את כישרון הציור שלי כדי לתת לו את מהלך העלילה במעין ספר קומיקס. בין השחקנים שם, כולל החבר שלי ז'ק כהן ושחקן הבימה רפאל קלצ'קין, שיתפתי גם את הפסל הנודע מנשה קדישמן. מצפייה בסרטים של דה סיקה עוד בימי מוסררה שלי, למדתי לשתף בסרטים טיפוסים שהם לא שחקנים".

שייקה אופיר: "אחרי ששייקה שיחק ב'הגונב מגנב פטור', סרט שבו השתוללתי כהוגן עם דמויות מוקצנות כמו אידי אמין, דאדא והגורו מהרישי, שיחקתי ב'500 אלף שחור', הסרט היחיד ששייקה אופיר ביים. הערצתי אותו מילדות. הוא היה רב אומן בכל העשייה שלו. ראיתי בו בית ספר מהלך על שתיים. אפשר היה ללמוד מכל צעד שהוא עשה".

"שרגא קטן": "סרט שונה מרוב הסרטים שביימתי ונוצר כתוצאה מהמפגש שלי עם הלל מיטלפונקט, בתקופה שבה שיחקתי בתיאטרון חיפה. הלל, שהוא כותב נהדר, גדל ביפו ושם ספג את ה'בתוך עמי אני יושב', דבר שבא לביטוי במחזות החברתיים שלו, כולל הסיפור של הסרט הזה. במרכז העלילה עמד מפגש טעון בין מילואימניקים בגולן לבין צעירה מקריית שמונה. ניצה שאול הוכיחה בתפקיד הראשי איזו שחקנית נפלאה היא".

גאולה נוני: "גאולה נוני הייתה השחקנית האהובה עליי. היא שיחקה בסרטים שלי 'טעות במספר', 'לא לעלות יותר', 'תלווה לי את אשתך', 'פעמיים בוסקילה' ובסדרת הטלוויזיה 'פאפא'. אבל בעיקר היא זכורה משיתוף הפעולה בינינו כאתרוגה במחזמר 'סאלח שבתי'. גאולה הייתה אישה נטו. היא נראתה כמו סופגנייה שבא לאכול אותה ושחקנית עם חן בלתי רגיל. מרוב שיתוף פעולה בינינו, היו מתקשרים אליי הביתה ומבקשים אותה מתוך מחשבה מוטעית שהיא אשתי".
 
"אדון ליאון": "כדי לא להיפרד מהקולנוע בתקופה שבה שיחקתי בתיאטרון חיפה, עשיתי סרט בעיר. אתר הצילומים בשכונת ואדי סאליב הכתיב את הסיפור. בדמיון של המקום למוסררה סגרתי שם מעגל עם הילדות שלי בירושלים".

"בובה": "בסרט הזה שהיה חריג לעומת סרטי הקומדיה שביימתי, התמודדתי עם תופעת הלם הקרב בעקבות הלחימה שלי במלחמת יום הכיפורים. את התסריט, כמו את המחזה, כתב מיטלפונקט. בתפקיד הראשי רשמה חני נחמיאס תצוגת משחק נדירה. הסרט, שאותו הקדשתי לחברים שנפלו באותה מלחמה, זכה בפרס הביקורת בפסטיבל ריו. תוך זמן קצר חזרתי לריו דה ז'ניירו כדי לשחק בסרט שביים הבמאי פיליפ קלייר. קריירה בינלאומית? לא, תודה. כפטריוט ללא תקנה אף פעם לא היו לי מחשבות בכיוון הזה".

"סאלח שבתי": "אפרים קישון טען שהכרנו עוד ממעברת שער העלייה. איך הוא הכיר אותי משם, אם אז כולי הייתי בן 8? רק לו הפתרונים. הוא הציע לי לשחק את סאלח שבתי במחזמר בהבימה. האמת? לא הופתעתי. כאילו חיכיתי כל השנים לסאלח והרגשתי שמתישהו הוא יגיע אליי. בשבילי זאת הייתה שליחות להציג את הדמות. הודות לנורית הירש גילו גם את הזמר בי. בעצם לא זמר, בוא נגיד שלא זייפן".

"טיפת מזל": "זיכרונות הילדות שלי ממרוקו הביאו אותי ליצור את הסרט הזה, שנגע גם בהתמודדות של עולי מרוקו עם הקליטה בארץ. שיחקתי שם בתור ז'וז'ו בן־שושן, מי שהיה זמר במרוקו. אני יודע שרבים הופתעו מהבחירה של זהבה בן, אז זמרת בראשית דרכה, כבתי בסרט. כבר במבחן הבד ראיתי שהיא לא שחקנית, אבל מפיק הסרט, יורם גלובוס, התעקש עליה. הפשרה הייתה שהיא לא דיברה יותר מדי בסרט".

זאב רווח (צילום: אסף קליגר)זאב רווח (צילום: אסף קליגר)

עומאר שריף: "אחד הפספוסים בקריירה שלי התרחש בראשית שנות ה־90. הייתי אז אמור לביים את 'השותף שלי', סרט בהפקה בינלאומית, על רקע מאמצי השלום באזור. במרכז הסרט שני מסעדנים מירושלים, יהודי ופלסטיני, שנפגשים במקרה בניו יורק ודווקא הרחק מהארץ כורתים ברית אחים. כמובן שרציתי לצדי את חברי הקרוב, ז'ק כהן. אבל משקיעים מצרפת, שעמדו לשים הרבה כסף על הסרט ההוא, התעקשו על שמות בינלאומיים. כך הגענו לעומאר שריף, השחקן המצרי המהולל. בסוף העניין נפל מסיבות של תקציב".

"פאפא": "לעומת הקולנוע והתיאטרון, איכשהו הטלוויזיה תופסת מקום פחות מרכזי בעשייה שלי. כנראה שאי אפשר להספיק הכל. אבל בשנות ה־90, לפני שמצאתי את עצמי בתור המנחה של 'בטברנה', שם לא בדיוק היה לי טוב עם כל המסביב, מאוד נהניתי ליצור את הסדרה 'פאפא'. גילמתי שם את ליאון בן־נעים, עובד נמל. וואו, וואו, כמה שאני אוהב את הטיפוסים העממיים האלה".

"פעמיים בוסקילה": "עוד קומדיה של טעויות, הפעם בתפקיד הכפול של פאפי בוסקילה ושל מקס בושמי, טיפוס אילתי ומעצב אופנה בפריז, תאומים המתחרים על ירושה. לא חשבתי שזה יהיה הסרט האחרון בבימוי שלי. מה קרה? כנראה מיציתי".

"המפקח": "ההצגה בקאמרי, בעיבוד ובבימוי של שמואל הספרי, שבה שיחקתי את המפקח אזולאי, הייתה הזדמנות פז להשמיע את ההשקפות החברתיות שלי. כשאזולאי אמר שם 'יותר מדי עשירון עליון, יותר מדי אליטות, יותר מדי צמרת, פחות מדי שורשים', התפרץ מתוכי משהו שהיה אצור בי הרבה זמן".

"בית"ר פרובנס": "בתפקיד של קאסודס, שחקן עבר שחולם להביא לגדולות את קבוצת הכדורגל הנחשלת שהוא מנהל בדרום, יכולתי לתת ביטוי לאהבת הספורט שלי. אהבתי לעבוד עם הבמאי אורי ענבר. אני שחקן שמתמסר לבמאים ובא אליהם כשחקן מתחיל. כשאני משחק, אני בפירוש לא מערב את הניסיון שלי כבמאי. אחרת יצא מישמש אחד גדול".
 
הבוקסר: "בסרט 'פנתר לבן', שביים דני רייספלד, שיחקתי מאמן אגרוף מזרחי שמאמן נער עולה מרוסיה ומחזיר אותו למוטב. הסרט העיף אותי במכה לילדות שלי במוסררה, אז ניסיתי קצת להיות בוקסר, ואת התוצאות רואים עד היום על האף השבור שלי. לפחות הרווחתי מאותם קרבות ביטחון עצמי".

מלי: "ההוכחה שבסיכומו של דבר השתלם לי להיכנס להרפתקה האינסופית של קולנוע. באתי לסרטי רול כדי לדבר על סרט שאביים, נתקלתי במזכירה ויצאתי משם עם אישה לחיים. מלי הגיעה לאחר שחוויתי פרק נישואים לא מוצלח, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. היא החברה הכי טובה שלי וגם מעורבת בכל מה שאני עושה".

גיל 80: "אני בכלל לא מודע לגיל שלי. לא יודע מה פתאום נפל עליי ה־80 הזה ומה הקשר שלי אליו".

האירוע המוחי: זה קרה לרווח לפני כמעט שנה וחצי. ביציאה מהבית, בדרך למונית שעמדה להסיע אותו ואת משפחתו לנתב"ג, שם המתינה להם טיסה לנופש ביוון, לקה השחקן אהוב הקהל באירוע מוחי. כשהחלים וכבר חזר לבמה, באה הקורונה והשביתה אותו.

החלום: "לעשות עוד סרט אחד, שאולי יהיה סדרת טלוויזיה. יש לי תסריט שאני קורא לו 'הנדר' - סיפור של ציונות, אהבה ותעתועי הגורל עם הפי אנד בסוף".