חובה, ממש חובה, לצפות ב"דאו.נטאשה". נכון שלא כל 138 דקותיו של סרט רוסי זה אחידות ברמתן, אבל הסצינה החותמת אותו - שלושת רבעי שעה אורכה - היא בבחינת בומבה של פטיש חמישה קילו בראש, שמעטים השפכטלים שיוכלו לאחר מכן לגרד את הצופה מהרצפה.

כדי לכתוב על "דאו.נטאשה" חייבים קודם לכן להרחיב על "דאו", שהוא הפרויקט הפילמאי המקיף ביותר שידעה אומנות הקולנוע מאז לידתה לפני 125 שנה. אפילו עצום יותר מתהליך הסרטת "אי־סובלנות" של גריפית ב־1916. מדובר בהפקה שראשיתה ב־2006. אז החלו להכשיר באזור האצטדיון של חרקוב באוקראינה את אתר הצילומים שהשתרע על פני 12 קמ"ר, והוא אוכלס במאות אנשים, שהתחייבו להתגורר במקום לאורך כל שנותיה המתמשכות של הפקה זו. אגב, אנשים אלה, אזרחים ללא הכשרה מוקדמת במשחק מול מצלמה, שימשו כמאגר השחקנים לפרויקט כולו. אנשים נבחרים אלה, הקרויים על הבד בשמותיהם המקוריים, סוננו על ידי צוותי הליהוק של "דאו" מתוך 392 אלף (!) נבחנים שניגשו לאודישנים.

התוצאה: 14 סרטים באורך מלא, וכן ארבע סדרות טלוויזיה, ועוד עשרות קטעי וידיאו שמנציחים מיצבים אומנותיים. וכל זה משווק כעת תחת חבילה ויזואלית שכותרתה "דאו". ומהו דאו זה? מדובר בקיצור שמו של לב לנדאו, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1962, שנחשב לבכיר הפיזיקאים של העידן הסובייטי. לנדאו, יהודי יליד 1908, עסק (על פי המידע האנציקלופדי) במגוון תחומי מחקר, ממכניקת הקוונטים ועד לעיון מתקדם במהות העל־נוזל, וסך כל עבודתו המדעית אמור היה לפתור אחת ולתמיד את חידת הקיום של כדור הארץ.

הפרק הפותח את הפרויקט, הקרוי בפשטות "דאו", אוצר בחובו 330 דקות המגוללות את נפתולי חייו של לנדאו, החל מהמקורות הרבניים של משפחתו וכלה בקרובי משפחה המתגוררים בישראל. לנדאו עצמו נפצע אנושות בתאונת דרכים שאירעה בסמוך למועד הענקת פרס הנובל, ואת שש שנות חייו הנוספות עשה תחת פיקוח צמוד של צוות מנתחים בינלאומי, שניסה לשחזר ככל שניתן את תפקודי הגוף והמוח שלו.
כל סרטי הפרויקט מכונסים תחת השם "דאו", ואחד מהם, "דאו.נטאשה", נחשף בחודש פברואר האחרון בפסטיבל הסרטים של ברלין, והוא כעת פנינת הכתר של פסטיבל חיפה, שיתחיל במוצאי חג הסוכות.

איליה חרז'נובסקי, יליד 1975, הוא הקולנוען שמאחורי "דאו". הרזומה הקולנועי שלו, קודם שחולל את הפרויקט העצום, היה מצומק למדי. ב־2004 הוא ביים את הסרט "ארבע", שהיה בבחינת מסע סוריאליסטי אל תוך נבכי הנפש הרוסית הגדולה, שמתאפיינת, כך נהוג לומר, בג'סטות גדולות מהחיים, כניעות למרות עליונה, וגם בהמון וודקה. זכורה היטב הסצינה הארוכה והפרועה שפותחת את "ארבע" וחושפת ארבע דמויות סמליות, שנושאות על גבן את נטל הדימוי הרוסי. הסצינה מתרחשת בתוככי בר מוסקבאי, והיו בה סוחר בשר, זונה, מכוון פסנתרים וכן מוזג משקאות הלוקה במחלת שינה. כולם בהילולת משקאות שנועדו להשכחה ולהדחקה של היומיום.

באופן די דומה מנתב חרז'נובסקי גם את שתי הסצינות העיקריות שמהוות את חלקו הראשון של "דאו.נטאשה". בית המרזח, שאליו צמודה דירת מגורים, מצוי בתוך המכון הפיזיקלי שבו פעל לנדאו, ונטאשה, שעל שמה קרוי החלק הזה בפרויקט, הינה מנהלת הקנטינה שמאביסה בפינוקים שונים - דגים מלוחים, פירושקי ואלכוהול לרוב - את בכירי המכון. אולגה הצעירה והעצלנית משמשת עזר כנגדה של נטאשה בכל הקשור להגשת המשקאות ולשעשועי אירוח לגברי המכון.

הסצינה הפותחת תופסת את נטאשה ואולגה כשהן מטפלות בבלינוב, אחד הפיזיקאים במכון, ובאורחו הצרפתי שקרוי לוק ביז'ה. הכל אוכלים ושותים כדת וכדין, וזה נמשך על הבד כ־45 דקות. ההילולה ממשיכה כאשר הצרפתי ונטאשה, המתגוררת במקום, בדירה מעל הקנטינה, מתפנים אל מיטתה של מנהלת הבר, להמשך צריכת אלכוהול ושעשועי גוף נוספים. וגם זה מתמתח לכדי 45 דקות מסך נוספות. ואז מגיעה הבומבה.

בעוד לוק ביז'ה שב למעבדות המכון כדי להמשיך בניסויים המדעיים בצוותא עם בלינוב, נקראת נטאשה להתייצב במשרדו של אזיפו, איש הנקו"ד (קודמו של הקג"ב). הפגישה, כלומר החקירה, היא תמצית מזוככת, גבישית ממש, של הרוע האנושי, וטובלת בתוך אין ספור רגעי עינוי נפשיים וגופניים. עיקרה הוא בהשפלת הגוף - נטאשה עירומה במרבית זמן החקירה - ובתוך כך בשבירת הרוח.

מובן שמטרתה של החקירה המופרכת היא להכריח את נטאשה לחתום על עדות שתפליל את הצרפתי ההולל בביצוען של מזימות ריגול כנגד ברית המועצות. שהרי הסיפור מתרחש בשנות ה־50, כשהסטליניזם היה המלך. למעשה, מטרת המפגש הכוחני בין נטאשה לנציג בוטה של המין הגברי היא להפוך את האישה, שבמרוצת השעה וחצי הפותחת של הסרט הוצגה כנפש חופשית וכמעט עצמאית, לעוד נתין מפוחד של אימפריית הרשע. חרז'נובסקי משיג את אפקט האימה המצמית בעיקר באמצעות האלימות השטנית שעטופה בקטיפה - שאותה מפעיל החוקר על נטאשה.

חרז'נובסקי הוא נצר לשושלת פילמאית: סבו היה שחקן, אמו תסריטאית, ואביו אנדריי נחשב לאחד ממעצבי האנימציה הרוסית. הפסטיבל החיפאי מציע כעת גם עבודה טרייה של האב (יליד 1939) - הסרט "החוטם או הקונספירציה של החלוצים", המבוסס על הסיפור הסאטירי שניקולאי גוגול פרסם ב־1836, וכן על האופרה השובבה שדמיטרי שוסטקוביץ' חיבר בעקבות גוגול, והמנגנון הסטליניסטי דאג להשכיחה למשך עשרות שנים.

"דאו.נטאשה" הוא הבולט בסרטי פסטיבל חיפה, שמקפיד לשמור על המסורת וכמו בכל שנה יתקיים גם הפעם במהלך חג הסוכות. אך בשונה מכל שנה, יעתיקו הפעם הסרטים כתובת, ובמקום האולמות השונים שבמרכז הכרמל הם יוצעו לצפייה באמצעות המרשתת. אתר הפסטיבל (www.haifaff.co.il) יוביל כל גולש אל ההצעות השונות לרכישת כרטיסי צפייה אונליין. אם לסרט בודד, או לסדרה של חמישה ואף עשרה סרטים. שלא לדבר על קניית תג שיאפשר גלישה לכל 60 הסרטים שמציע הפסטיבל.

שלא כמו חיפה אונליין, פסטיבל ונציה, שהסתיים אך לפני שבועיים, נערך בצפון איטליה ממש כמו פעם: באולמות הקרנה, עם קהל ושטיח אדום. פיירפרנצ'סקו פאבינו הוכתר שם כשחקן המצטיין, וזאת עבוד גילום הדמות הראשית ב"אבינו", דמותו של אלפונסו נוצ'ה, שבשנות ה־70 של המאה הקודמת עמד בראש היחידה ללוחמה בטרור של משטרת רומא. עלילת הסרט תופסת את השוטר הבכיר בסיטואציה קשה, אך מוכרת היטב באותם השנים. הוא נופל קורבן למתקפה שעורך ארגון גרילה עירונית על מכוניתו. הוא עצמו נפצע באירוע, ואילו הנהג שלו מצא שם את מותו.

אבינו (צילום: פסטיבל חיפה)אבינו (צילום: פסטיבל חיפה)

אירוע דמים זה מסופר בסרט מנקודת מבטו של בנו בן ה־10, הצופה במתקפה על אבא מבעד לחלון חדר השינה בביתם. התסריטאי־במאי קלאודיו נוצ'ה, החתום על היצירה, אינו אלא בנו של הקורבן, ו"אבינו" הוא מעין סיכום הזיכרונות המשפחתיים מאותה הטראומה, כולל התנהגותו המשוערת של הילד עצמו (שבניגוד לדמותו הקולנועית היה אז בן שנה אחת בלבד).

מובן שצר פה המקום מפיתוח דיון של ממש בין המושגים "פדרה נוסטרו", שמו האיטלקי של "אבינו", לבין התפילה הנוצרית הכי מקובלת, שקרויה אף היא באותו השם. כך או כך, פאבינו, הזכור מהופעתו המרשימה כמאפיונר המלשין בסרט "הבוגד" של מרקו בלוקיו, שהוקרן בארץ אשתקד, מצדיק את הפרס שהוענק לו, וזה בהחלט מצדיק צפייה ב"אבינו".

מי שכלל לא נערך השנה הוא מלך הפסטיבלים, קאן; מה שלא הפריע לבוסים שלו לפרסם את רשימת הסרטים שהיו נכללים בו, אילו הוא היה מתקיים. שיהיה. אחד מהנבחרים (התיאורטיים) הללו הוא "השלאגר", שכמו "אבינו" נסמך גם הוא על אירוע שהתחולל במציאות, לפני כ־35 שנים. אומנם לא בצרפת, משם מגיע הסרט, אלא דווקא בשוודיה המרוחקת.

השלאגר (צילום: פסטיבל חיפה)השלאגר (צילום: פסטיבל חיפה)

סיפור המעשה מתמקד בחמישה אסירים, שבמסגרת תוכנית השיקום שלהם עוברים הכשרה כשחקני תיאטרון, ומעלים את גרסתם ל"מחכים לגודו" המהולל של סמואל בקט. ההצגה נוחלת הצלחה, ולאחר סבב הופעות בתוך בתי הכלא, יוצאים האסירים לסדרת מופעים גם באולמות רגילים, ושיא הצלחתם הוא הזמנה מטעם האודיאון, התיאטרון הנחשב של פריז, להופיע על בימתו היוקרתית. הסיום, מכל מקום, פחות שגרתי.

"השלאגר" הוא סרטו השני של עמנואל קורסו, שמציב במרכזו את הדמות של במאי תיאטרון מובטל, המוצא באסירים את הכלי הרלוונטי להעביר באמצעותו את מניפסט הקיום האבסורדי שניסח בקט. קאד מראד, קומיקאי פופולרי ביותר ("ברוכים הבאים לצפון", "משפחה בהפרעה"), מעצב על הבד דמות זו.

המדיום התיאטרלי, או מוטב לומר אלמנט המחול שטבוע בו, עומד גם במרכז הדיון האסתטי שמהווה את לוז הסיפור ב"אביבה" של בועז יכין. במובנים מסוימים סרט זה הוא חצי ישראלי, שהרי יכין ("פרש", "אשת חיל מי ימצא") הינו בנם האמריקאי של זוג אומני תיאטרון מהארץ; הקולנוענית הישראלית עלמה הראל, גרושתו, צילמה כמה סצינות ב"אביבה"; ואילו אור שרייבר ובובי ג'יין סמית, המגלמים דמויות מובילות בסרט הזה, אינם אלא סולנים לשעבר בלהקת המחול בת שבע. ופה ושם אפשר לתפוס בפסקול הסרט גם שירים מאת אסף אבידן.

אביבה (צילום: פסטיבל חיפה)אביבה (צילום: פסטיבל חיפה)

אבל באופן כללי זהו סרט אמריקאי מופשט בחלקו, שמספר לכאורה סיפור אהבה ישיר בין עדן, בחור מאמריקה, ואביבה, צעירה מפריז. עד כאן הכל כשורה, אלא שיכין מערבב אותם לפעמים. הבחור, אולי בהזיה ואולי לא, הופך לבחורה, ואילו היא, לפעמים, לא תמיד, מתגלגלת לדמות של צעיר. וכך מתחוללים על הבד זיווגים מגוונים - הוא והיא, והיא והיא, והוא והוא. ונהפוך הוא.

חלק מהסיפור מועבר כדרמה ישירה, וחלקו דרך הופעות מחול. לא בטוח שהמרקע הביתי, שבתוכו מתנחל השנה פסטיבל חיפה, הוא הכלי הנכון להעברת הרעיונות האסתטיים שמדריכים את יכין, אבל זה מה שיש.