היום מציין עולם הקולנוע 80 שנה להקרנת הבכורה בניו יורק של הסאטירה הפוליטית הגדולה של צ’רלי צ’פלין, “הדיקטטור הגדול”. הסרט האייקוני הזה יצא 13 חודשים אחרי הפלישה של היטלר לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. שלל אירועים שתוכננו בעולם לכבוד יום ההולדת של הסרט – אחת מיצירותיו הבולטות של צ’פלין – בוטלו בגלל מגיפת הקורונה, אבל למי שמתעקשים לחגוג, בדף הפייסבוק הרשמי של הכוכב המנוח ניתן לקנות תיקי בד מוזלים שפרצופו של צ’פלין ככפיל היטלר מודפס עליהם.

“הדיקטטור הגדול” יצא ארבע שנים אחרי המאסטרפיס של צ’פלין, הסאטירה החברתית “זמנים מודרניים” (1936), שנועדה להגחיך את אמריקה התעשייתית. ב”זמנים מודרניים” התגלתה השחקנית פולט גודאר, מי שהייתה אשתו השלישית (מבין ארבע) של צ'פלין, והיא שיחקה לצד בעלה גם ב"הדיקטטור הגדול". אם “זמנים מודרניים” היה סרט חברתי שעסק בשפל הגדול, “הדיקטטור הגדול” היה סרט פוליטי שבו צ’פלין התייחס באופן ספציפי לכל העריצים הגדולים ודמויות המפתח של אירופה הפשיסטית והגחיך כל אחד מהם, ללא שמץ של פחד או איפוק.

שמות הדמויות ב”הדיקטטור הגדול” הוסוו כמו בתוכנית מערכונים: אדנואיד הינקל הוא למעשה אדולף היטלר; בנזינו נפלוני הוא העריץ האיטלקי בניטו מוסוליני; גארביץ' (שיבוש של Garbage, כלומר זבל) הוא שר התעמולה הנאצית יוזף גבלס; והרינג (דג מלוח) הוא הרמן גרינג, מבכירי המשטר הנאצי. במקום צלב קרס, הסמל של מפלגתו של הינקל הוא שני איקסים, ונקרא בסרט double cross, כלומר "מעילה באמון".

הסרט הוליד כמה מהסצינות הבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע, כמו הסצינה שבה צ'פלין בדמות הדיקטטור רוקד לצלילי האופרה "לוהנגרין" של ריכרד ואגנר עם בלון בצורת גלובוס, עד שהבלון מתפוצץ בידיו; או הנאום ההיסטרי של אדנואיד הינקל, שבו מתעל צ'פלין את כל הפומפוזיות המטורפת של היטלר לכדי נאום בג'יבריש במבטא גרמני. את המניירות של היטלר למד צ'פלין לחקות בצורה מושלמת מצפייה ביומני חדשות.

הדיקטטור הגדול (צילום: צילום מסך)הדיקטטור הגדול (צילום: צילום מסך)

קומיקאי מול מטורף

צ’רלי צ’פלין – אחד האוטרים (במאים שסגנונם האישי ו"חתימתם היצירתית"  ניכרים בכל אחת מיצירותיהם) הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע – היה אחראי על כל אספקט בהפקה הזאת: הוא כתב, ביים והפיק אותה, היה אחראי לפסקול יחד עם מרדית' וילסון, וכמובן גם כיכב בה, בתפקיד כפול: צ’פלין גילם בסרט גם את הגיבור, ספר יהודי בגטו, וגם את המנהיג הרודן אדנואיד הינקל. עלילת הסרט מתרחשת במדינה דמיונית בשם טומאניה – בת דמותה של גרמניה הנאצית – ומתמקדת בספר יהודי שאיבד את זיכרונו בעת שלחם במלחמת העולם הראשונה, לאחר שהציל טייס טומאני פצוע. בזמן שהספר היה מאושפז בבית חולים צבאי, עלה לשלטון אדנואיד הינקל האנטישמי והפך ל"פוי" של טומאניה ("פוי" היא כמובן פרודיה על המונח פיהרר), ואילו שולץ, הטייס הטומאני הפצוע, התמנה למפקד בכיר בלשכתו של הינקל.

“הדיקטטור הגדול” היה הסרט המדבר הממשי הראשון של צ’פלין, מלך הקולנוע האילם – מדיום שהוא המשיך ליצור בו גם הרבה אחרי שהטכנולוגיה התקדמה אל עבר הסאונד. הדמות שהכי מזוהה עם צ’פלין היא כמובן דמותו המוקיונית הטרגית־קומית של “הנווד הקטן” – עם השפמפם, כובע הבאולר הקטן, הנעליים הגדולות ומקל ההליכה. צ'פלין הכריז בזמנו ש"הנווד הקטן" שייך לימי הראינוע, ושאין בכוונתו לגלם אותו אי פעם בסרט מדבר. "הנווד הקטן" אינו מופיע ב"הדיקטטור הגדול" בצורה המקורית והמזוהה שלו, אך ניתן לראות את הספר היהודי כגלגול מאוחר של אותה דמות מיתולוגית. כמו הנווד של צ'פלין, שכיכב באינספור סרטים שלו, גם הספר היהודי הוא איש קטן שנקלע לסיטואציה הגדולה ממידותיו ומסתבך.

רבות דובר – בזמן אמת ובכל השנים שעברו מאז – על הדמיון הפיזי בין צ'פלין והיטלר, שהסתכם בשפם הקטן. ב־1940 היטלר וצ'פלין היו שני האנשים המפורסמים ביותר בעולם, וצ'פלין בחר להשתמש בדמיון הזה בסרט ולהפוך אותו לחלק מהעלילה. ואכן, הדמיון הפיזי בין הספר היהודי לבין אדנואיד הינקל מביא להתפתחויות לא צפויות בעלילה, כאשר בסופו של דבר הספר היהודי והטירן הרצחני מחליפים תפקידים, והספר היהודי זוכה לדבר אל ההמונים ולשטוח בפניהם את משנתו.

אחד מבניו של צ'פלין, צ'רלי צ'פלין ג'וניור, טען שהדמיון בין אביו להיטלר לא הסתכם בשפם. לטענתו, אביו היה רדוף על ידי הדמיון בסיפור הרקע של השניים: צ'פלין והיטלר נולדו בהפרש של ארבעה ימים ועלו לגדולה מרקע עני. האובססיה של צ'פלין להיטלר היא גם אחד הגורמים שדחפו אותו ליצור את הסרט הזה. "בין הגורלות שלהם הפרידו שמיים וארץ", כתב צ'פלין ג'וניור באוטוביוגרפיה שלו, "אבי, צ'רלי צ'פלין". "האחד גרם למיליונים לבכות, והשני גרם לכל העולם לצחוק. אבא לא היה מסוגל לחשוב על היטלר מבלי להתחלחל, חצי באימה, חצי במשיכה. 'תחשבו', הוא היה אומר בחוסר נוחות, 'הוא המטורף, אני הקומיקאי. אבל זה גם יכול היה להיות להפך'".

הדיקטטור הגדול (צילום: צילום מסך)הדיקטטור הגדול (צילום: צילום מסך)

תחושת בטן

“הדיקטטור הגדול” הוא לא הסרט האנטי־נאצי הראשון. פריץ לאנג (“מטרופוליס”), מגדולי היוצרים של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, יצא נגד המשטר הנאצי בסרטו מ־1933, "צוואתו של ד"ר מבוזה", שנאסר להקרנה בגרמניה. גם בארצות הברית נעשו סרטים אנטי־נאציים עוד לפני "הדיקטטור הגדול". הקרדיט לסרט האנטי־נאצי האמריקאי הראשון בדרך כלל ניתן לסרט עצמאי בשם Hitler’s Reign of Terror שיצא ב־1934 וחזה את האיום שהיטלר מהווה על העולם. הסרט הזה שילב קטעים תיעודיים, קטעי חדשות ושחזורים עם שחקנים.

ייקח עוד זמן עד שהיטלר וגרמניה הנאצית יככבו בקומדיה פרודית. אך גם בזה צ’פלין לא היה הראשון. בינואר 1940, תשעה חודשים לפני “הדיקטטור הגדול”, הוציאה שלישיית הקומיקאים האמריקאית הגדולה The Three Stooges סרט קצר בשם You Nazty Spy! (שיכול האותיות במקור), שצחק על היטלר, גרינג, גבלס ומוסוליני, כפי שעשה גם צ'פלין. אפילו באגס באני עשה בזמנו חיקוי של היטלר באחד מפרקי סדרת האנימציה הפופולרית. ב־1940 עוד ניתן היה לצחוק על היטלר. זה היה לפני שזוועות המלחמה התגלו במלואן.

כשצ'פלין החל לעבוד על "הדיקטטור הגדול" זה היה רעיון נועז, דווקא בגלל שתפיסה אנטי־נאצית עוד לא הייתה הקונצנזוס. הוא החל לעבוד על "הדיקטטור הגדול" בתקופה שבה האמריקאים עדיין שמרו על ניטרליות כלפי גרמניה, והוליווד ממש לא התלהבה מהרעיון ליצור סאטירה על גרמניה הנאצית. בתחילת ימי ההפקה היה קיים חשש שגם האנגלים לא יקרינו סרט שירגיז את הגרמנים. אך תחושות הבטן של צ'פלין היו חזקות. יד המקרה הביאה לכך שצילומי הסרט החלו שישה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועד שהסרט היה מוכן, כבר התגבש לו קהל אנטי־נאצי אוהד משני צדי האוקיינוס.

"הדיקטטור הגדול" התקבל היטב בארצות הברית ובחלקים של אירופה. הפרודיה הנועזת של צ’פלין על היטלר הייתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר, אך לא זכתה ולו באחד. בחלק ממדינות אירופה הסרט נאסר להקרנה, אך הוא זכה לקהל אוהדים גדול באנגליה ובצרפת. לא רק שהוא הסרט הפוליטי ביותר בקאנון של צ'פלין, הוא גם נחשב לסאטירה הפוליטית המשמעותית הראשונה של המדיום הקולנועי. "הדיקטטור הגדול" לא היה סרט של תעמולה מטעם, אלא סרט הוליוודי מסחרי באורך מלא, אך צ'פלין ניצל אותו כדי לומר דבר מה מעבר לבידור להמונים.
"הדיקטטור הגדול" יצא, כאמור, לפני ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. צ’פלין בעצמו כתב באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה ב־1964, שאילו הוא היה יודע בזמנו את גודל הזוועה של מחנות הריכוז הנאציים, הוא לא היה עושה את הסרט הזה.

למרות כוונותיו הטובות של הבמאי, יש המאמינים שבסופו של דבר "הדיקטטור הגדול" גרם ליותר נזק מאשר תועלת. רבים חושבים שהסרט גרם לצופיו לצחוק על היטלר במקום לפחד ממנו, ואפילו לחבב אותו. הטענה היא כי דמותו של היטלר הוצגה בסרט כאנושית מדי, ושבכך השיג צ'פלין את המטרה ההפוכה מזו שהוא כיוון אליה. ב־80 השנים שחלפו מאז יציאת "הדיקטטור הגדול", וב־75 השנים שעברו מאז מותו של הדיקטטור עצמו, לא מעט קולנוענים שאלו את עצמם מהי הדרך הנכונה לייצג את היטלר. בפרספקטיבה של זמן יש שיגידו שדווקא הצגתו כאנושי היא הדרך הנכונה, שכן היא מזהירה שאדם כזה עלול לקום שוב, בניגוד להצגתו כמפלצת לא אנושית וחד־פעמית ששייכת להיסטוריה.