"גם כשחלה, תמיד היה מלא בשמחת חיים והשפריץ הומור בלי הרף"

בסוף החודש שעבר חש השחקן והבמאי יהודה בארקן ברע לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. הוא פונה למלונית בירושלים, ובמהלך יום הכיפורים הידרדר מצבו, והוא הובהל לבית החולים הדסה בירושלים. בחודש האחרון מדינה שלמה התפללה לשלומו, אבל בסוף השבוע הוא הלך לעולמו בגיל 75.

לפני שחלה, היה בארקן בעיצומה של עשייה מגוונת: הוא העביר שיעורי תורה בהתנדבות, צילם סדרה חדשה לצד דורון מירן ועבד על פרויקטים נוספים. סרטו האחרון “אהבה בשלייקס”, לצדה של ניצה שאול, הספיק להיות מוקרן בבתי הקולנוע טרום עידן הקורונה וזכה לתגובות חיוביות.

בארקן, אחד השחקנים האהובים, המיתולוגיים והנערצים בישראל ומעמודי התווך של עולם הבידור והקולנוע המקומי, נולד בנתניה כיהודה יחזקאל ברקוביץ’ להורים יוצאי רומניה. בילדותו למד בבית הספר “ביאליק” ובנעוריו ניגן על תופים והשתתף בתזמורת הנוער של תיכון “אורט נתניה” שבו למד, זאת לצד היותו חניך בתנועת הנוער מכבי צעיר. בהמשך פנה ללימודי משחק בבית צבי, אך נזרק משם לאחר שלושה חודשים. בשנת 1963 התגייס לצבא ושירת תחילה בחיל ההנדסה הקרבית, אך לאחר ששמע על בחינות ללהקת פיקוד צפון ניגש לאודישנים והתקבל ללהקה, שבה שירת במשך שתי תוכניות: “כל הכבוד” (1964) ו”שמח בצפון” (1967).

“יהודה היה ממש כוכב בלהקה ובחור נאה מאוד בצעירותו, כולנו אהבנו אותו מהרגע הראשון”, מספר מוצי אביב, חברו ללהקה. “אחר כך הקמנו לחלטורות ‘להקה בשם ‘שלישיית צפון’ יחד עם ראובן שנער וחרשנו את כל הארץ. יהודה היה קומיקאי נפלא ועם טיימינג טוב. אגב, הוא היה גם מתופף נפלא כחובב. הוא היה אוהב אדם. לפני שנה היה לנו מפגש של כמה דורות של להקת פיקוד צפון, וכתמיד יהודה היה מרכז העניינים. בשנים האחרונות לא סבל מיתר בריאות. הוא סבל מחולי, אבל תמיד היה מלא בשמחת חיים והשפריץ הומור בלי הרף. עצוב לי”.

עם שחרורו מהלהקה, שינה שמו לשם במה יותר “קליט” – ברקן - והוחתם אצל האמרגן הצעיר איתן גפני. “יהודה היה האמן הראשון שייצגתי”, מספר גפני. “הקמתי את ‘צמד השובבים’, שכלל אותו ואת פנינה ברגר מלהקת פיקוד מרכז. הכישרון שלו בלט מהרגע הראשון, היה לו חיקוי קורע מצחוק של טיפוסים שדיברו ביידיש. הצמד לא שרד תקופה ארוכה, אבל הידידות והעבודה עם יהודה כן, וזכיתי להכיר אדם שובה לב ומוכשר”.

בשנת 1967 זכה בארקן לתפקידו הקולנועי הראשון בסרט “הוא הלך בשדות”. “כשהסרט הגיע לנתניה, עיר הולדתי, שמו שם בגלל זה את השם שלי במודעות, בהיותי בן העיר”, סיפר בארקן בראיון ל”מעריב” בשנת 2019. “כשראו זאת הוריי זיכרונם לברכה, הם חשבו מי יודע איזה תפקיד אני הולך להרים שם, והתפקיד היה כה קטנטן, שבהקרנה אבא שלי לא הפסיק לשאול את אמא שלי: ‘איפה הוא?’. היא הייתה משיבה לו: ‘רק רגע’. כשאבא שלי התעטש, היא אמרה: ‘הרגע זה היה’”.

בשנת 1969, לצד תפקידים קטנים, הצטרף בארקן ללהקת פיקוד דיזנגוף, ששילבה מערכונים ופזמונים והורכבה מיוצאי להקות צבאיות כמו ששי קשת, צילה דגן ואריה מוסקונה, חברו עוד מימי להקת פיקוד צפון. “אין לך מושג כמה אני הרוס, הייתי מהקרובים אליו ביותר”, אומר מוסקונה. “יהודה היה חבר אמת, אח ואחד האנשים האהובים עליי”.

במסגרת הלהקה העלה בארקן מערכון שנשא את השם “לופו”, אשר היווה שנה מאוחר יותר, בשנת 1970, הבסיס לסרט הראשון (באותו השם) שביסס את מעמדו כהבטחה הגדולה בשמי הקולנוע הישראלי. “מנחם גולן ראה אותי מציג את העגלון לופו אברמוביץ’ בלהקת פיקוד דיזנגוף והחליט להפוך את זה לסרט”, סיפר בארקן בעבר בראיון ל”מעריב”. “למעשה, אני חייב את הקריירה שלי לגולן. הוא נתן לי צ’אנס נגד כל הסיכויים, כשהלביש עליי, צוציק בן 25, תפקיד של גבר קשיש בן יותר מ־60... סיגלתי לעצמי הליכה של איש מבוגר יותר. לשם כך נעזרתי בנעליים שהיו גדולות בשלושה מספרים והקשו עלי בהליכה. אם לקח לי אפילו ארבע שעות כדי להיות לופו, היום אני בתוך 4־5 דקות בדמות. בהשוואה לאז, כששיחקתי זקן, היום אני ממש זקן ולא צריך להפעיל את כל הגוף כדי להשתנות, גם לא לשנות את הקול”.

בעקבות הצלחת הסרט לוהק בארקן לסרטו הבא של גולן, “כץ וקרסו” (1971), בו כיכב לצד גדי יגיל, יוסף שילוח ושמואל רודנסקי. הצלחת סרט זה ביססה את מעמדו ככוכב. במחצית הראשונה של שנות ה־70 כיכב בארקן בלהיטים קולנועיים כמו “מלכת הכביש” (1971), “שתי דפיקות לב” (1972), “צ’רלי וחצי” (1974) ו”חגיגה בסנוקר” (1975), שבהם כיכב לצד חברו זאב רווח. “האווירה הייתה של ‘יש בסיס ועל הבסיס נאלתר’”, סיפר בארקן בראיון שנתן לרדיו 103FM בחודש יוני האחרון. “מי שהוסיף והיה אלוף בזה היה הבמאי בועז דוידזון, וכמובן שסגנו היה זאב רווח. אני הייתי מוסיף בקטנות, אבל הרוב שם היה באמת מאולתר. זאביק היה עושה כאלה דברים שאתה מתגלגל מצחוק. הוא הרס אותנו, שיהיה לי בריא, היה תמיד מפתיע. הדברים האלה נתנו את הרוטב הטרי הזה לסצינות”.

"הכרתי את יהודה עוד בזמן להקת פיקוד צפון, ואחרי כן כמובן יצא לנו לעבוד יחד בסרט 'כץ וקרסו'", מספר גדי יגיל. "יהודה היה בחור זהב, מענטש, תמיד אהב לעזור. נשמה טובה. מאז שהצטלמתי לסרטון יום ההולדת שלו לאחרונה, שמרתי על קשר טוב עם הבן שלו. יהי זכרו הטוב ברוך".

מתח את אמא

“בשנות ה־70 הופעתי עם יהודה במופע לנשים בלבד”, משחזר הזמר יוני נמרי, שגם כיכב לצדו של בארקן בסרט “קומפוט נעליים” באמצע שנות ה־80. “הוא היה קסם של בחור ואומנם הכרנו עוד בסוף שנות ה־60, אבל במופע התקרבנו מאוד. הוא היה צ’ארמר, אדם מצחיק, מוכשר ותמיד הייתה מעין הילה כזו סביבו. עצוב לי מאוד שהוא איננו. בלתי נתפס”.

בהמשך העשור, לאחר להיטים קולנועיים נוספים, בהם “לופו בניו יורק” (1976), “בוא נפוצץ מיליון” (1977) ו”מיליונר בצרות” (1978), הרגיש בארקן צורך להגשים חלום ישן שתמיד בער בו: סרט מתיחות; ז’אנר, שבמתכוון או לא, הוא הפך לאחד מחלוציו הבולטים. “כבר מילדות בערה בי התשוקה למתיחות”, סיפר לי בארקן בראיון ל”מעריב” לפני כחצי שנה. “להוריי הייתה חנות ארנקים בנתניה. בגיל 15 התחזיתי לסוחר ארנקים. צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה: ‘שלום גברת ברקוביץ’ (שם ילדותו של ברקן - ד”פ), שמי אדון דוידוביץ’, ואני יצרן ארנקים מעורות של זבובים. זה מעניין אותך?’, והיא אמרה לי: ‘כן, תבוא ונראה את הסחורה’. באותו הרגע הבנתי שאם הצלחתי לעבוד עליה, אצליח לעבוד גם על כל עם ישראל”.

לאחר שהחל לעשות מתיחות בפינת רדיו בתוכניתו של גדי ליבנה בגלי צה”ל, החליט בארקן לעבור למסך הגדול ושחרר בשנת 1980 את סרט המתיחות הראשון שלו: “חייך, אכלת אותה!”. “לסרט גייסתי אנשים שהכרתי ואהבתי, חברים שהצחיקו אותי”, סיפר באותו ראיון. “אריה מוסקונה היה חבר שתמיד הצחיק אותי, דבורה בקון הייתה טיפוס כזה שכשרק ראית אותה, היית עובר לדום. אורי גרוס היה חבר טוב, גם מושיק טימור. קרוליין לנגפורד עשתה עבודה נהדרת, היא נולדה להיות מתחנית. היא ספונטנית ועשתה דברים מדהימים”.

כששאלתי איך נולדו הרעיונות למתיחות, סיפר כי “רוב הרעיונות היו שלי, אבל לא הייתי לבד. מי שעזר לי ברעיונות והיה יד ימיני היה יגאל שילון. כשעלה לנו רעיון בסיסי, זרקנו אותו לשטח כדי לראות איך הוא מתפתח. לא היה תסריט כתוב. נתנו למותחים ולנמתחים להוליך את המתיחה ולראות מה קורה. אז היינו משתפרים ממתיחה למתיחה לפי התגובות של הנמתחים. ז’אנר המתיחות היה תוכנית הריאליטי הראשונה בארץ”.

לאורך שנות ה־80 וה־90 הפך בארקן למכונה משומנת של סרטי מתיחות: “המתיחה הגדולה”, “ניפגש בסיבוב”, “ניפגש בחוף”, “מצלמה בלי בושה”, “ניפגש בספארי”, “אוכלים לוקשים” ו”גברת תפתחי, זה אני”; כמו כן, הוא הנחה בשנות ה־90 את תוכנית המתיחות “לא דופקים חשבון”.

במקביל, לא ויתר בארקן על יצירת סרטים נוספים שהפכו במרוצת השנים לקאלט, כשהבולטים בהם היו סדרת סרטי “אבא גנוב” (החל מ־1987), שגוללה את היחסים בין דייג טברייני לבנו בצל גירושים צורמים וריגשה מדינה שלמה. “בנישואים הראשונים שלי היה לי סיפור דומה לסיפור שיש בסרט והרגשתי את החוויה של להיקרע בין שני הורים”, סיפר בארקן בראיון שנתן בשנת 1987 לתוכנית הטלוויזיה של מני פאר לקידום הסרט הראשון בסדרה. “חוויתי את זה על בשרי עם הילדה שלי שנמצאת בברזיל”.

בשנת 1990 בארקן הפיק וכתב את הסרט “נשיקה במצ”ח”, שבו שיחקה לראשונה בקולנוע מיכל ינאי, שגילמה בסרט חיילת צעירה שבדיעבד התבררה כבתו מרומן אסור וישן מימי נעוריו. סרט זה למעשה היווה את ההצלחה הקולנועית המשמעותית האחרונה בקריירה של בארקן, אם כי הוא המשיך לביים ולככב בסרטים, ובעיקר המציא עצמו מחדש בסדרות כמו “אהבה בשלכת”, “פלפלים צהובים” ו”כיפת ברזל”.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה החל בארקן בתהליך של חזרה בתשובה. ב־2011 הורשע בהעלמת הכנסות מרשויות המס, ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות. בעקבות המשבר האישי והמקצועי שחווה בשל הפרשה, החליט להוסיף את האות א’ לשם משפחתו (מברקן לבארקן).

דור הולך ופוחת

גם בתקופת הקורונה בארקן לא ויתר על העברת שיעורי תורה. בראיון שנתן לרדיו 103FM לפני כארבעה חודשים סיפר: “אחד הדברים הטובים זה שאתה אומר זה שאם הקהל לא יכול להגיע אלינו, אנחנו נגיע לקהל. אני אומר: בואו נעשה חוגי בית, תזמינו עד 50 איש, זה הרי מותר. אז אני עושה את חוגי הבית האלה ומופיע בערב שנקרא ‘מאבא גנוב אל אבינו שבשמיים’, שבו מספרים סיפורים על ברקן, איך הוא היה שובב אז, ומה קורה היום”.

בחייו האישיים ידע בארקן תהפוכות, רומנים מתוקשרים (בין היתר עם הזמרת עדנה לב, חברתו הקרובה עד יומו האחרון) ונישואים סוערים. נישואיו הראשונים היו לאישה ממוצא ברזילאי, שממנו יש לו ילדה שלא זכה להכיר; בשנות ה־70 נישא לנילי ברקן־גולן, אם שני בניו ובתו; אשתו הנוכחית הייתה אילנה, והוא חי עמה ועם בתו המאומצת במושב בית גמליאל.

“אני מכירה את יהודה מאז שהייתי נערה, ולאורך כל השנים, גם אחרי שהרומן בינינו הסתיים, שמרתי על קשר הדוק איתו ונהגנו להיפגש בכל שבועיים ולשוחח”, מספרת עדנה לב. “הוא חבר יקר ואדם מאוד משמעותי בחיים שלי. בשישי התעדכנתי במצבו והבנתי שהמצב היה רע מאוד־מאוד, וזה עצוב לי ושובר לב”.

"עצוב לי מאוד", אמר גם מייק בורשטיין. "יהודה ואני מכירים שנים רבות והתחלנו בערך באותה תקופה את הקריירה שלנו בקולנוע הישראלי. הוא היה חבר אמת ואדם מקסים, מענטש, וזה עצוב לי לראות שהדור שלנו הולך ופוחת. יהי זכרו ברוך".

"יהודה היה יהודי בעל נשמה גדולה", אמר מושיק טימור. "בשעתו הייתה לנו חלטורה שהוא היה המפיק שלה, ואם קרה שבמופע מסוים הוא לא עשה קופה או אפילו הפסיד כסף, הוא היה אומר לי: 'בוא נחגוג!' והיה מזמין אותי לארוחה טובה במסעדה טובה. הוא היה מוכשר מאוד וחבר נאמן. אומרים: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין', ואני מוסיף ואומר שחבל שחייו הסתיימו. הוא היה יכול להעשיר אותנו בעוד איזה מופע מרתק. אבד לי חבר יקר. יהי זכרו ברוך".