30 שנה חלפו מאז הפרמיירה של המותחן הפסיכולוגי “שתיקת הכבשים”, שעם צאתו שבר כל שיא אפשרי והיה לסרט השלישי בהיסטוריה שזכה בטקס פרסי האוסקר בכל חמשת הפרסים הגדולים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (ג’ונתן דמי), השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר והתסריט הטוב ביותר.

בימים האחרונים נפגשו שני כוכבי הסרט, ג’ודי פוסטר וסר אנתוני הופקינס, או קלריס וד”ר חניבעל לקטר בשבילכם, לשיחת זום מקוונת שבה העלו זיכרונות וחוויות מהסרט. “זה היה סרט עם תסריט כל כך טוב שלא הייתי צריך יותר מדי להתאמץ כדי ללמוד אותו, כי זה היה תענוג לקרוא אותו ולשחק את התפקיד של חניבעל”, סיפר הופקינס בן ה־83, ופוסטר בת ה־57 החמיאה לו: “לצפות בהופעה שלך בסרט הזה הספיק לי כדי להבין שאנחנו עושים משהו מיוחד ואחר מכל מה שהכרנו, פשוט נולדת עם כישרון כזה”.

מאחורי סיפורו של הסרט עומד ספרו “הדרקון האדום” של הסופר האמריקאי תומאס האריס, שיצא לאור באוקטובר 1981 וגולל את קורותיו של רוצח מטורף בשם פרנסיס דולרהייד הטובח במשפחות בלילות. את הטיפול בתיק קיבל לידיו הסוכן ג’ק קרופורד, שנעזר במאבחן הפסיכואנליטי וויל גרהאם שהיה אחראי ללכידת הפסיכיאטר, הקניבל והרוצח הסדרתי ד”ר חניבעל לקטר. גרהאם נרתם למשימה ומנסה להיעזר ביריבו, לקטר, לצורך פענוח התעלומה.

הספר, שזכה להצלחה רבה, עובד פעמיים לסרט קולנוע: “צייד אדם” (1986), שבו נראתה לראשונה הגרסה הקולנועית של חניבעל לקטר בגילומו של השחקן הסקוטי בראיין קוקס; ו”דרקון אדום” (2002), שבו דמותו של חניבעל מגולמת על ידי השחקן הכי מזוהה עמה – אנתוני הופקינס.

עם צאתו לאקרנים, “צייד אדם” לא הצליח יותר מדי, אך תומאס התמקד בספר ההמשך שנקרא “שתיקת הכבשים”. הספר, שיצא לאור במאי 1988, סיפר על קלריס סטרלינג, סוכנת FBI בשלב האימונים, שנשלחת לבית חולים לחולי נפש מסוכנים כדי לראיין את ד”ר לקטר ולהבין דרך מניעיו לרצח את מניעי הרוצח הסדרתי “באפלו ביל”, שאותו ה־FBI מנסה ללכוד. לקטר מצליח לשחק במחשבותיה של קלריס, ומכאן מתחיל משחק כוחות פסיכולוגי מתיש שבמסגרתו הוא מנסה לדלות ממנה פרטים על החקירה ועל חייה. בשלב מסוים משווה לקטר את קורבנותיו של באפלו לכבשים נשחטות חסרות אונים.

עם צאתו, זכה הספר להצלחה מסחררת. עוד בטרם יצא הספר לאור, פנתה חברת הפקות הסרטים “סרטי אוריון” מבית אולפני הסרטים MGM לשחקן ג’ין הקמן כדי לביים את גרסת הסרט לספר “שתיקת הכבשים” ולגלם את דמותו של סוכן ה־FBI ג’ק קרופורד. בנובמבר 1987 זומן התסריטאי טד טאלי למלאכת עיבוד גרסת הספר לסרט, אך אז נסוג הקמן מהפרויקט כי חשב שהוא אלים מדי. במקומו הוזעק הבמאי האמריקאי ג’ונתן דמי. לתפקיד קלריס סטרלינג נבחרה פוסטר בת ה־28 כשמאחוריה שורת סרטים מוצלחים כמו “נהג מונית” ו”הנאשמים”, עליו זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה. פוסטר אומנם אהבה את התסריט, אבל לא חשבה שהיא מתאימה לגלם את התפקיד של קלריס. בראיון עבר סיפר דמי כי פנה תחילה למישל פייפר, מג ראיין ולורה דרן לגלם את התפקיד, אך הן סירבו, ולכן הפעיל לחץ כבד על פוסטר, שבסוף השתכנעה.

“ג’ודי הצליחה לשלב שני צדדים משמעותיים בדמות של קלריס: מצד אחד הקשיחות והכוח שלה, ומצד שני האנושיות שלה”, אומרת נעמה רק, מבקרת קולנוע באתר “עין הדג”. “רואים אותה כאישה חזקה שיכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, אבל לא מתעלמים מהקשיים שלה ומהפגיעות שלה. הבחירה להעצים את הנוכחות של קלריס בסרט אף יותר מאשר בספר הייתה לא מובנת מאליה באותן שנים, כי עד אז סרטי מתח לא כללו דמות ראשית נשית”.

“הבחירה בג’ודי כשחקנית נחשבה בעיניי כשבירת כל הכללים שהיו עד אז, בייחוד בהעצמה הנשית שג’ודי הביאה עמה לדמות ולסרט”, אמר בעבר התסריטאי טד טלי. לתפקיד ד”ר חניבעל לקטר נבחר הופקינס. “כולם רצו את התפקיד של חניבעל - מדסטין הופמן, דרך אל פאצ’ינו ורוברט דה נירו, עד לדניאל דיי לואיס ומורגן פרימן, אבל אף אחד לא היה מתאים”, טען דמי בעבר. “היחיד שחשבתי שיכול להתאים היה שון קונרי כי בדומה לאנתוני, גם לו היו האינטליגנציה הגבוהה והרצינות. שלחנו את התסריט לקונרי, אבל הוא חשב שהתפקיד מגעיל ושבסיוט הכי גדול שלו הוא לא יעז לגלם תפקיד כזה. אז פנינו לאנתוני”.

מי שנבחר לגלם את “באפלו ביל” היה השחקן טד לוין, שעד הסרט בעיקר שיחק בתפקידי משנה זוטרים בטלוויזיה ובקולנוע. “שבוע לפני תחילת הצילומים ישבנו אנתוני, ג’ודי ואני להקראה ראשונה משותפת בחדר הישיבות באולפני ‘אוריון’”, סיפר דמי בעבר. “הייתה לי הזכות לעבוד עם שני שחקנים כל כך אינטליגנטים. ברגע שהם התחילו לקרוא את התסריט, היה חשמל בחדר. החדר וכל הנוכחים בו, כולל המנהלים השונים, נאלמו דום. באותו הרגע הבנתי שזה הולך להיות אחד הסרטים המפחידים אי פעם”.

שתיקת הכבשים (צילום: באדיבות yes)שתיקת הכבשים (צילום: באדיבות yes)

קורבן בין קורבנות

צילומי הסרט החלו ב־15 בנובמבר 1989 והסתיימו ב־1 במרץ 1990, כשעיקר הצילומים נערכו בפנסילבניה ובמערב וירג’יניה. בראיונות עבר סיפרה פוסטר כי עם תום הצילומים, ושנים רבות אחרי צאת הסרט, היא נמנעה מלפגוש את הופקינס. “הייתי מפוחדת ממנו ומהדמות הזאת, הוא היה כל כך משכנע שפחדתי להתקרב אליו גם במציאות”, סיפרה. “הסרט לא הפחיד אותי, אבל חניבעל כן. לא רק בסרט שמרנו על ריחוק, אלא גם מאחורי הקלעים. רק אחרי שנים הצלחתי להשתחרר מהפחד הזה”.

“הייתי מאוד לחוץ בצילומי הסצינות בינינו”, סיפר הופקינס בשיחת הזום שנערכה ביניהם לאחרונה. “ג’ונתן (דמי – ד”פ) אמר שאני נשמע כל כך מוזר, וזה הטון שהוא חיפש. כך בעצם הצלחתי לבנות את הדמות של חניבעל. עד היום אנשים מפחדים ממני ברחוב, ולעתים יש כאלה שמבקשים ממני לעשות את הקול של חניבעל”.

“קלריס הייתה מישהי שסחבה איתה צלקות ונקלעה לסיטואציה מול חניבעל כשהיא בחוסר אונים”, אמרה פוסטר באותה שיחה. “היא הגיעה למשימה כשהיא מראש חשה תחושת כישלון ומנסה להתגבר על המכשולים האלה, אבל אותה חולשה בעצם הייתה הכוח שלה. היא נקשרה לסיפור הקורבנות כי היא בעצמה הרגישה קורבן”.

ב־30 בינואר 1991 נערכה הקרנת טרום בכורה לסרט בניו יורק, אך הפרמיירה הרשמית בבתי הקולנוע בארצות הברית נערכה ב־14 בפברואר. בעוד שתקציב הסרט עמד על 19 מיליון דולר, הוא הכניס עד כה מעל 272 מיליון דולר ונחשב לאחד הסרטים הרווחיים ביותר. “מה שמייחד את הסרט הוא השילוב בין אלגנטיות, אינטלקטואליות ואנינות טעם לבין מפלצתיות ורשע”, אומר יונתן גת, מגיש תוכנית הקולנוע של “כאן” ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה. “הייצוג שלו מבעית לא רק בגלל שהוא קניבל, אלא בעיקר בגלל שהוא מתורבת, משכיל, דוקטור שעוסק בנפש. כזה שהממסד הפקיד בידיו את המפתחות לטיפול בבני אדם. הוא לא הופך לאדם אחר, כמו דוקטור ג’קל ומיסטר הייד, אלא הוא שניהם בו זמנית. המופע המתעתע הזה מטריד מאוד מכיוון שהוא מבלבל את המצפן שלנו שנוטה להזהיר אותנו מהאיש הרע על פי סמליות חיצונית ומנהגים מקובלים”.

“אנתוני הופקינס בתור חניבעל לקטר יצר את אחד הרשעים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע”, מוסיף אייל בורס, ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל ויו”ר המועצה הישראלית לקולנוע. “הוא מפחיד, מנומס, ערמומי ואינטלקטואל. טד לוין בתור ‘באפלו ביל’ יצר רוצח מסתורי, פראי ומפחיד. שתי הדמויות מחשמלות אותנו. אחרי שנים של סרטים תקופתיים ששלטו בטקסי הפרסים, הגיע שילוב מושלם בין פשע לאימה”.

איך תפסו בזמן אמת מותחן פסיכולוגי כזה?
“כשהסרט יצא, הקהל הקיא ביציע מזעזוע ופחד: המותחן של דמי הביא את הרצח הסדרתי אל תוך המיינסטרים הקולנועי. לפני הסרט, סרטים שתיארו רוצחים פסיכופתים נטו להיות זולים, דוחים ומלאי דם. הסרט היחיד שהתקרב ל’שתיקת הכבשים’ לפני כן היה ‘פסיכו’ של היצ’קוק. עד ללקטר, שמשלב יין משובח עם חלקי גופות, רוצחים סדרתיים היו להקה של ישויות מאיימות עם טפרים, פנים נמסות ומסיכות גומי. לעומתם, לקטר היה אינטליגנט ומנומס”.

“עד סרטו של ג’ונתן דמי, הקולנוע לא ידע ליצור ערבוב חכם במיוחד בין מותחן פסיכולוגי לבין אימה", מוסיף דמי. "סרטי האימה היו מדורגים
כ־B־Movies (סרטים בתקציב נמוך יותר – ד”פ), שהיו מבוססים על יצורים מהחלל החיצון, על מתים שקמים לתחייה או על מנסרים למיניהם. באופן כללי, זה היה ז’אנר נחות. ‘שתיקת הכבשים’ שילב מותחן פסיכולוגי ואימה יחד, דבר שהיה בגדר חידוש מרענן ונועז”.

מה הייתה השפעתו של הסרט על עולם הקולנוע?
רק: “מה שמעניין לגבי הסרט כתופעה תרבותית הוא מה שהקהל בחר לקחת ממנו. זה סרט על סוכנת FBI, ויש בו המון אקשן ופסיכולוגיה, אבל מה שאתה זוכר ממנו זה את חניבעל לקטר כקניבל”.
גת: “לסרט הייתה השפעה עצומה על עולם הקולנוע, במיוחד על תפיסת הנבל בתרבות הקולנועית. הוא הציג נבל שאינו רוצח סדרתי לא שפוי, מכוער ומלוכלך, אלא מנומס, אסתטי ומשכיל”. 

שתיקת הכבשים (צילום: באדיבות yes)שתיקת הכבשים (צילום: באדיבות yes)

הרגישות ירדה

בשנת 1999 יצא לאור ספר ההמשך “חניבעל” מאת תומאס האריס, שבו ד”ר לקטר, שנמלט לאיטליה, חוזר לארצות הברית ומצליח שוב להערים על קלריס סטרלינג שמנסה ללכדו. בשנת 2006 יצא ספר הפריקוול, “מקור הרוע”, שתיאר את שנות ילדותו ונעוריו של ד”ר לקטר. לאור הצלחת “שתיקת הכבשים”, גם הספרים הללו זכו לגרסאות קולנועיות. בנוסף, ב־11 בפברואר צפויה לעלות סדרת הטלוויזיה "קלריס", הצוללת אל תוך סיפורה האישי של סטרלינג כשהיא חוזרת לשטח כדי לרדוף אחר רוצחים סדרתיים בוושינגטון הבירה. את דמותה של סטרלינג תגלם השחקנית האוסטרלית רבקה ברידס בת ה־33.

“סרטי ההמשך של ‘שתיקת הכבשים’ לא מגיעים בשום צורה לרמת הסרט המקורי”, טוען גת. “אבל זה היה בלתי נמנע. כשסרט הוא גם שובר קופות, גם זוכה בכזו תהילה וגם זוכה בכל האוסקרים למועמדויות המובילות - הוליווד לא מרפה ומפתה את המשתתפים להמשיך עוד, עם סכומי עתק שקשה לעמוד בפניהם. אבל סרטי ההמשך לא הצליחו לשחזר את האימה הפנימית ש’שתיקת הכבשים’ הצליחה ליצור תוך הטלת הספק ביכולת השיפוט שלנו להבדיל בין טוב לרע”.

הסרט עומד במבחן הזמן?
רק: “הסרט היום לא קשה לצפייה, הוא קל לעיכול יחסית”.

בורס: “ההישג הכי גדול של דמי הוא כמות הפחד והתיעוב שהוא מסוגל להפיק משני אנשים שעומדים או יושבים אחד מול השני בחדר ומדברים. הפשטות הזו היא שהופכת את הסרט עדיין – גם בימים אלה - למהפנט. מצד שני, רמת הרגישות שלנו ירדה בהשוואה ל־1991 – הסרט עדיין מזעזע היום, אבל פחות. לקטר של 1991 פחות מטריד ב־2021 – אולי כי יש לנו בטן חזקה יותר ביחס לפסיכופתים. אנחנו רגילים יותר לרעיון של רוצח סדרתי בקולנוע. אנחנו רגילים יותר לראות דרמות פשע ואימה”.

גת: “’שתיקת הכבשים’ בהחלט עומד במבחן הזמן, מכיוון שהוא לא שם את כל המשקל שלו בהתרחשות חיצונית, אלא בפחד פנימי עמוק שיש לכל אחד מאיתנו. אנחנו פוחדים ממה שאנחנו לא רואים; ממה שאנחנו מדמיינים. וזה מה שעושה דמי בחוכמה רבה ב’שתיקת הכבשים’. אנחנו לא רואים את הרשע ברוב הסרט. הסצינות הקשות בסרט הן בודדות וחטופות. דמי גורם לנו לפחד מ’המפלצת שבארון’. מהמפלצת שמאחורי לקטר”.