היום, 4 באפריל, מציין העולם 20 שנה לעיבוד הקולנועי ל”יומנה של ברידג’ט ג’ונס”. אבל לפני ש”ברידג’ט ג’ונס” היה קומדיה רומנטית בכיכובם של רנה זלווגר (שגילמה את ג’ונס) וקולין פירת’ (גילם את מושא אהבתה הנצחי מארק דארסי), הוא היה ספר רב־מכר, שהפך במהרה לסדרת ספרים. דמותה של ג’ונס נולדה בטור שבועי בשם “יומנה של ברידג’ט ג’ונס”, שאותו כתבה הלן פילדינג באופן אנונימי בעיתון “אינדיפנדנט” הבריטי החל משנת 1995. בשנת 1996 הפך הטור לרומן, ובשנת 1999 יצא ספר ההמשך, “ברידג’ט ג’ונס: עובדות החיים”. שני הספרים הללו הפכו לשתי קומדיות רומנטיות שיצאו ב־2001 וב־2004.

“הגרדיאן” הבריטי הכתיר את “יומנה של ברידג’ט ג’ונס” כאחד מעשרת הספרים שמגדירים את המאה ה־20. הוא גם נחשב לפסגה המסחרית והספרותית של סוגת הצ’יק־ליט השנויה במחלוקת – ז’אנר ספרותי קליל והומוריסטי שבמרכזו עומדת גיבורה נשית, שנכתב על ידי נשים ושמיועד לקוראות נשים. גיבורות הספרים הללו היו בדרך כלל רווקות בסוף שנות ה־20 או בשנות ה־30 לחייהן, לבנות, הטרוסקסואליות ועירוניות, שהתמודדו עם דייטים, מערכות יחסים, קריירה וכו’. אם ברידג’ט ג’ונס הייתה הגיבורה מספר אחת של הז’אנר על הנייר, בגילומה של זלווגר הפכה ג’ונס הקולנועית גם לגיבורה הבכירה של ז’אנר הצ’יק־פליק – המקביל הקולנועי של הצ’יק־ליט.

הערך הפמיניסטי של יצירות ברידג’ט ג’ונס נתון לוויכוח, אם כי פמיניסטיות רבות רואות את המאבק של הגיבורה למציאת משמעות בחייה ולהשלמה עם גופה כמאבק פמיניסטי ראוי. הביקורת הפמיניסטית מעולם לא הייתה מופנית כלפי ברידג’ט ג’ונס עצמה, אלא כלפי הנורמות החברתיות שהפכו אותה לכזאת - אובססיבית לגבי המשקל שלה, בדיאטה תמידית, לא מרוצה מעצמה ובחיפוש נואש אחר גבר ש”ישלים” אותה; וגם כלפי ההגדרות המנמיכות “צ’יק־ליט” ו”צ’יק־פליק”, שמבודדות יצירות של נשים עבור נשים.

התגלתה כלהיט

דמותה של ברידג’ט ג’ונס היא רווקה לונדונית שמנמנה בת 30 פלוס שנאבקת למצוא אהבה, לרדת במשקל ולהפסיק לעשן. היא כותבת יומן כדי לעקוב אחר התפתחות חיי האהבה שלה ואחרי כמות הקלוריות, הסיגריות והאלכוהול שהיא צורכת מדי יום. אחרי שני הספרים הראשונים, שפורסמו ב־40 מדינות ונמכרו ביחד במעל ל־15 מיליון עותקים ברחבי העולם, ג’ונס נעלמה מהנוף, אך ב־2013 יצא הספר השלישי בסדרה, “ברידג’ט ג’ונס: משוגעת על הבחור”, שבו ג’ונס בת 51, אלמנה ואם לשניים, אך ילדותית ואובססיבית כתמיד. דארסי המושלם מת במהלך משימה הומניטרית הרואית בסודן, ועתה ג’ונס שוב לבד ושוב מחפשת בחור, ועדיין מתעסקת בזוטות, אלא שהפעם מדובר בזוטות חדשות שלא היו קיימות בניינטיז, כמו טוויטר, בוטוקס, סקיני־ג’ינס וסמסים מביכים. הספר הזה לא הפך לסרט – לפחות עדיין לא. כנראה שבדיוק כמו שאין טעם להוציא ספר שבו ג’ונס נשואה ומאושרת, כך ככל הנראה אין טעם להפיק סרט של ג’ונס ללא קולין פירת’.

קולין פירת' בסרט ''יומנה של ברידג'ט ג'ונס'' (צילום: Alex Bailey)קולין פירת' בסרט ''יומנה של ברידג'ט ג'ונס'' (צילום: Alex Bailey)

שלוש שנים אחרי כן הגיע הספר הרביעי בסדרה, “ברידג’ט ג’ונס: הדור הבא”, שבו ג’ונס מגלה שחלום חייה התגשם והיא בהריון, אבל כמובן שזה לא קרה בדיוק כפי שהיא פנטזה, שכן צרה צרורה – היא לא יודעת מי האבא. וזה גם לא קרה בדיוק כפי שקוראותיה הנאמנות פנטזו, שכן צרה צרורה – הספר לא יצא לפני הסרט, כמקובל, אלא היה מבוסס עליו. ב־2016 הגיח אל אולמות הקולנוע הסרט השלישי בסדרה, “ברידג’ט ג’ונס בייבי”, ורק בהמשך אותה שנה הגיע גם הספר, כחלק מהזיכיון הרווחי, כמו מעין תוכנייה מורחבת של הסרט. הסרט “ברידג’ט ג’ונס בייבי” והספר המלווה אותו, חזרו אחורה בזמן: ג’ונס בת 43 ועובדת כמפיקת תוכנית חדשות, ודארסי עדיין חי.

20 שנה אחרי צאת הסרט הראשון, כמעט קשה לזכור איך כולם הטילו ספק ביכולתה של רנה זלווגר האמריקאית להיכנס לנעליה המאוד בריטיות של ברידג’ט ג’ונס, גיבורת ספרה של הלן פילדינג, שהפך את ג’ונס לגיבורה החדשה של כל הרווקות המיואשות באשר הן. זלווגר ניצחה הרבה מועמדות אחרות במרוץ לתפקיד הנחשק: רייצ’ל וייז לא קיבלה אותו כי היא יפה מדי, קייט וינסלט הייתה צעירה מדי, טוני קולט סירבה לו כי הייתה עסוקה בברודוויי, וגם קייט בלנשט, הלנה בונהם קרטר, אמילי ווטסון ואחרות הפסידו אותו לזלווגר האמריקאית, שהעלתה תשעה קילו בשביל התפקיד ולמדה לדבר במבטא בריטי מהמדריכה שהדריכה את גווינת' פלטרו כשעבדה על “שייקספיר מאוהב”.

הלן פילדינג (צילום: Frederick M. Brown / gettyimages)הלן פילדינג (צילום: Frederick M. Brown / gettyimages)

כנגד כל הסיכויים, זלווגר התגלתה כלהיט, והאקדמיה האמריקאית לקולנוע העניקה לה מועמדות לאוסקר על תפקידה. זאת הייתה המועמדות הראשונה של זלווגר לאוסקר מתוך ארבע, ובסופו של דבר היא אספה לחיקה שני פסלוני אוסקר: פרס שחקנית המשנה על תפקידה באפוס המלחמתי “קולד מאונטן”; ופרס השחקנית הטובה ביותר בתפקידה כג’ודי גרלנד בסרט הביוגרפי “ג’ודי: מעבר לקשת”.

למרות שהיא חסרת ביטחון ומוכת קומפלקסים, ג'ונס מוצאת את עצמה שוב ושוב במשולשים רומנטיים עם מיטב חתיכי הממלכה המאוחדת. בשני הסרטים הראשונים גילם יו גרנט את דניאל קליבר, שבו ברידג'ט חושקת. בסרט השלישי גרנט כבר סירב להשתתף, בטענה שהוא לא אהב את התסריט, ואת המשולש הרומנטי השלים הפעם השחקן האמריקאי פטריק דמפסי. אחרי עשור בתור כוכב הסדרה “האנטומיה של גריי”, דמפסי חזר למסך הגדול בתור ג’ק קוואנט – חתיך שרמנטי ומיליונר שיוצא עם ג’ונס, והאנטיתזה המושלמת לדארסי המחושב.

דברים השתנו

קשה לדמיין כיצד הסרט היה מתקבל בימינו, על רקע #MeToo. בראיון שנתנה בשנה שעברה אמרה הלן פילדינג שהיא לא חושבת שכיום היו מפיקים סרט כמו הסרט הראשון. “לא היית יכול לכתוב דברים כאלה היום”, אמרה. “לקחתי את הילדים שלי להקרנה של הסרט אחרי שלא ראיתי אותו המון שנים והייתי המומה מרמת הסקסיזם שהיה על ברידג’ט להתמודד איתה - היד על הטוסיק בכל כך הרבה סצינות, הבוס שאמר לה ‘תראי את הציצים’. בסופו של דבר היא הראתה להם מה זה, אבל הדברים האלה היו חלק אינטגרלי מהחיים שלה. זה היה הלם בשבילי לראות איך שדברים השתנו מאז”.

גם האובססיה של ג’ונס להצרת היקפי גופה ולירידה במשקלה מנוגדת לאתוס הרווח היום של קבלה עצמית ותנועת “בודי פוזיטיביטי”. בזמן אמת לג’ונס היה ערך בכך שהיא לימדה דור של נשים שהן לא לבד, שהן לא היחידות שמרגישות שהן שמנות מדי, שהן לא מצליחות מספיק ושהן כישלון מעצם היותן רווקות. אבל גם אם הרבה דברים השתנו מאז, או לפחות נמצאים בתהליך של שינוי, סביר שלא מעט צעירות ימצאו את עצמן מזדהות עם ג’ונס גם היום.