אם מי מכם מכור לרשתות החברתיות, מומלץ לו לשמוע אילו תובנות יש לקולנוען דורון ערן לגביהן עם צאת סרטו החדש "בגידה". "אני רוצה שאנשים יבינו מצפייה בסרט עד כמה הרשתות החברתיות עלולות להרוס חיים של בני-אדם", הוא אומר. "כמי שמחשיב את עצמו כבמאי חברתי, חשוב לי שלסרטים שלי יהיה ערך מוסף. כאן אני רוצה להתריע באשר לכוח העצום שיש בידי פייסבוק, אינסטגרם, ווטסאפ ועוד".
לדברי ערן, הסרט נעשה בתקציב של 1.5 מיליון שקלים. "זהו תקציב נמוך מאוד לעומת תקציב של סרט שנתמך על-ידי הקרנות ונע 3.5 ל-4 מיליון שקלים", הוא מציין. "מאחר שלא נתמכנו, הסרט הופק במימון של משקיעים פרטיים בלבד, שלא נהנו ממענקי הקורונה ולא קיבלו אפילו שקל, תוך כדי אפליה נוראית של המפיקים העצמאיים. בנוסף הסגרים גרמו לעיכובים בהפקה. לא פעם עצרו אותי בין לבין ואף חטפתי קנס".
ערן בן 66. לדבריו, לא היה ילד-של-קולנוע. "הייתי יותר בכיוון של ספורט, בעיקר כדורגל", הוא מעיד על עצמו. לאחר שירות צבאי, שבו הדריך חבורות רחוב, היה בגיל 25 עוזר פרלמנטרי של מיכה קולנוע, מי שמאוחר יותר פעל כשר התמ"ת למען חוק הקולנוע.
בקריירה הקולנועית שלו ערן סלף-מייד-מן, שלא למד את התחום ולא חלם אותו. הייתה זו חברותו עם יעוד לבנון, שהפכה אותו לקולנוען. כשחברו הביע ב-1983 רצון לעשות סרט על ילדותו בהדסים ואמר שהוא זקוק לכך ל-300 אלף דולרים, ערן השיג את הסכום הנדרש ומשום מקום נהיה בגיל 28 מפיק הסרט "הפנימייה", שביים לבנון.
בסרט הזה התגלה אלון אבוטבול, אז תלמיד שמינית בתלמה ילין ולימים מהכוכבים הגדולים של הקולנוע הישראלי. לדברי ערן, אבוטבול הוזהר שיועף מבית הספר אם ישתתף בסרט וכך היה. "אלון היה כבר אז סופר מקצועי", ערן משבח.
בשנות ה-80 ערן את לבנון שיתפו פעולה במספר סרטים, שמהם נחבטו לא מעט על-ידי הביקורת. ערן, בעל תואר בחינוך ולא בקולנוע, הפגין העזה, כשתוך פחות מארבע שנים הגיע לבימוי "פלאש", סרט הביכורים שלו כבמאי. הכיצד? - "תקתקנו סרט אחרי סרט ולמדתי בשטח - בית הספר הטוב ביותר - במהירות את התחום. למזלי, היה לצידי הצלם גדי דנציג בעל הניסיון הרב מאחורי המצלמה ש'חנך' אותי כבמאי. למרבה הצער הוא נספה כעבור זמן לא רב בתאונה אווירית במזרח הרחוק".
ערן המשיך להפיק, גם סרטים שהוא רואה בהם במבט לאחור "תקלה" כמו סרט המתיחות "אחד באפריל", שביים מנחם זילברמן המנוח ושני הסרטים, שאותם התעקש דובי גל גם לביים, לא רק לככב. לא רבים יודעים, שערן אף חבר למיכאל תפוח ולצבי שיסל בהפיכת החומר המיתולוגי בשחור-לבן של "לול" לסרט קולנוע. "אני תרמתי שם לפורמט הקולנועי", הוא מציין. "ההצלחה הייתה גדולה עד כדי כך שאנשים הזמינו שבועות מראש כרטיסים".
למרות ה"תקלות", שלטענתו הוא איננו מצטער עליהן, ביים ערן תוך ארבע שנים, בשנת 1990, את סרטו השני, "הדרך לעין-חרוד", על-פי ספרו של עמוס קינן: "קראתי את הספר ומאוד אהבתי אותו. ניגשתי לקינן והוא אמר לי כך - 'כל אנשי הקולנוע היו אצלי, רוצים זכויות ואף אחד לא מוכן לשלם'. כמה אתה רוצה? - שאלתי. 'עשרת אלפים דולרים', השיב. 'חכה בבית, אני חוזר עם הכסף', אמרתי לו. תוך חצי שעה הבאתי לו הסכום במזומן".
בסיפור האישי של דורון ערן שזור גם שמו של ארנון צדוק. מה שהחל במריבה, לאחר שערן לא נענה להצעתו להפקיד בידיו את התפקיד הראשי של ניצול שואה ב"פלאש", בהיותו ממוצא תימני, הפך לחברות קרובה ולשותפות אמיצה, כולל הפקת שלושה מסרטי האחים ברבש, שארכה זמן רב עד שלפני שש שנים נפרדו דרכיהם. בין השאר הפיק ערן את הסרט "צדק מוחלט", שביים צדוק על ילדי תימן החטופים. בסרט כיכבה עפרה חזה, בהיותה כבר באחרית ימיה.
ערן: "עפרה הייתה מקצועית וגם מקסימה, אבל לטעמי לא הייתה שחקנית קולנוע. תמיד אזכור אותה לטובה".
שלושת ילדיו של ערן מנישואיו הראשונים מעורים בתעשיית הקולנוע. הקולנוענית בילי בן-משה, הצעירה ממנו ב-24 שנה, היא בת זוגו מזה 17 שנה. הוא והיא, במאית, מפיקה ותסריטאית, משתפים פעולה מקצועית, למרות שפה ושם יש ביניהם מחלוקות וגם אישית, בהיותם הורים ללני, בת שבע ולאניקה, בת פחות משנתיים.
התרעות פיקוד העורף