תומס וינטרברג נולד בתל אביב ב־1993. נכון הוא שבתעודת הלידה שלו מצוין שהוא יליד קופנהגן 1969, אך דומה כי זכייתו בפרס הגדול של פסטיבל הסטודנטים התל אביבי, כשהיה בן 24, היא שסימנה את נקודת הזינוק של מסלול הסלאלום היצירתי שלו, שבתחילה, אי־שם בשלהי שנות ה־90, הציב אותו בשפיץ של מהפכני הסרט האירופי, ואילו השנה הביא לו את פרס האוסקר, שאינו אלא אות ההצטיינות הכי מיינסטרים שהקולנוע המסחרי יכול להציע לעוסקים בו.

האוסקר של וינטרברג הוענק לו לפני שישה שבועות על “עוד סיבוב", שהקרנותיו בישראל החלו בסוף השבוע שעבר. מבחינות רבות, סרט זה אינו רק סיפור משעשע למחצה על אודות ארבעה גברים בגיל השבירה הפסיכולוגית, שמתבוססים באומללות קיומם, אלא גם בחינה מפוכחת של הקולנוען הדני של אותו סלאלום שהחל בסרטו “החגיגה" (1998), המשיך משם ל"הניצוד" (2012) ו"הקומונה" (2016), ונעצר כעת בחריקת בלמים בורגנית ב"עוד סיבוב", שהוא כבר סרטו העלילתי ה־11 במספר.

תומס וינטרברגר (צילום: Anders Overgaard)תומס וינטרברגר (צילום: Anders Overgaard)

נתחיל מההתחלה. שנות ילדותו של וינטרברג עברו עליו בתוככי קומונה היפית שהוריו היו חלק ממנה, והוא עצמו שחזר את קורותיה בסרט עלילתי הנושא שם זה. הבום האומנותי שלו החל, כנרמז פה בפסקה הפותחת, בפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי של תל אביב, שבו הציג את “סיבוב אחרון", סרט הגמר שהכין עבור האקדמיה ללימודי הקולנוע הדנית. שנתיים מאוחר יותר חבר וינטרברג ללארס פון טרייר האקסצנטרי, ויחד כוננו השניים תנועה אומנותית בשם “דוגמה 95", ששאפה, כמו איזו כת דתית, לנקות את הקולנוע מכל ספיחיו המסחריים. במיוחד הייתה להם, לווינטרברג ופון טרייר, עין רעה על אותם סממנים של פוש מלאכותי - תאורה, זוויות צילום, עריכה ותכנון תפאורות מסוגננות - שלדעתם המלומדת מרחיקים את האומנות השביעית מהפקת האמת הפנימית שלה.

החלוץ בסרטי תנועה דתית/אומנותית זו, שההתקבלות אליה הייתה באמצעות טקס שבועה, היה “החגיגה" של וינטרברג, שלפני עשרים וכמה שנים אכן הימם את עולם הסרטים בערכיו הצורניים החריגים. אחריו התגנבו אל השיח הפילמאי גם סרטיו השרלטניים של פון טרייר (“האידיוטים", “דוגוויל"), שלא לדבר על הזיבורית הקולנועית שסוזנה ביר (“אהבות פתוחות", “אחרי החתונה"), גם היא חברה במסדר הדתי הזה, הפיצה ברבים.

לצד צלקות מדממות שהותירו אחריהם שלושים וכמה הסרטים שנוצקו על פי מניפסט “דוגמה 95" נודעה עם השנים גם חשיבות לא מועטה לאופני השימוש המתוזז במצלמות, שאפיין את סרטי המסדר, כמו גם קצבי העריכה הקופצניים וההסתייעות המושכלת בפסקול המוזיקלי. אפילו ב"עוד סיבוב", שווינטרברג יצר 22 שנה לאחר מהפכת “החגיגה" שלו, בולטת הלשון האומנותית שאפיינה אותה אז, כשהיה נתון תחת צבת כללי העשה-אל־תעשה, שחברי “דוגמה 95" נשבעו להם.

''עוד סיבוב'' (צילום: Henrik Ohsten)''עוד סיבוב'' (צילום: Henrik Ohsten)

והנה כי כן, מגיע “עוד סיבוב", שאכן עושה סיבוב סאטירי על רעיונות מהפכניים ועל אופני העיוות שלהם בידי אותם בני אנוש שהמציאו את כלליהם. במרכז הכמו־סיפור של “עוד סיבוב" הציב וינטרברג ארבעה גברים עם שני מכנים משותפים: הם בני 40 והם מורים באותו בית ספר תיכון קופנהגני. לילה אחד, בעודם עולזים במסעדה, ומדלגים מגמיעת גביעי שמפניה לסביאת וודקה רוסית, ומשם ללגימת יין בורגונדי אדום, עולה בדעתם הרעיון שחובה על בני האדם להצדיק אמפירית את התיאוריה שפרסם בשנות ה־50 פין סקארדרוד, פסיכיאטר נורווגי הנושא במשרת פרופסור באוניברסיטת אוסלו. על פי תיאוריה זו מוטל כל בן אנוש אל עולמנו כשבמחזור הדם שלו ניכר מחסור ברור באלכוהול. מכאן עולה שרק שתייה אינטנסיבית של משקאות משכרים, תדביק את המחסור האקוטי.

הרביעייה קובעת לעצמה סדרה של כללי התנהגות המכריחה אותם לשתות אלכוהול דווקא בעת עבודתם כמחנכים של נוער מתבגר. הם ארבעה - מורים להיסטוריה, פילוסופיה, מוזיקה וחינוך גופני - ושאלת המחקר המעוקם שלהם היא האם יחזיקו מעמד, ואכן יצליחו להעלות כנדרש על ידי אותה תיאוריה את מפלס האלכוהול בדמם, מבלי להפוך לשתיינים מועדים. כן ספוילר, לא ספוילר, בהחלט מותר לגלות כאן שהעניין הזה לא עולה בידיהם, והסרט מתפנה אם כך לעקוב אחר תהליכי הגמילה שלהם. גמילה מאלכוהול, ובעיקר גמילה מהפחד הידוע בהגדרתו כ"משבר גיל ה־40", ועיקרו נטישת החלומות ומרד הנעורים, והתפשרות עם מערכת האיזונים הבורגנית.

כמו בסרטו “הקומונה", וכמובן כמו בתקופת “דוגמה 95" מדירת השלווה, מדגים וינטרברג גם ב"עוד סיבוב" את השבי העצמי שלתוכו מפילים עצמם מאמינים החברים בכתות מכל סוג שהוא. כאלה הנוטות להפוך במהירות מתנועות שחרור המחשבה לתנועות של דיכוי דיקטטורי. דומה שלנגד עיניו של וינטרברג בעת הכנת “עוד סיבוב" (המתבסס על מחזה מצליח שלו) ניצבו שני סרטים הוליוודיים מנוגדים במהותם. האחד, “סוף שבוע אבוד" (1945), סרטו זוכה האוסקרים של בילי וילדר השנון, והאחר “בעלים" (1970) שג'ון קאסבטס הגדול הכין ביחד עם חבריו פיטר פאלק ובן גזארה. היו אלה סרטים עם נתוני פתיחה דומים ל"עוד סיבוב" - גברים בני 40 המאתגרים באמצעות הסביאה את מושגי החופש והשחרור העצמי, ונאלצים לבסוף, לאחר מאבק הרואי לכאורה, להניף את הדגל הלבן של החיים בתוך מוסכמות המיינסטרים. והתמורה, כאמור, היא פסלון הוליוודי מוזהב.