אם ואחות. אולי לא במובנים שחיים נחמן ביאליק רימז עליהם בשירו "הכניסיני תחת כנפך", אבל בכל זאת, זהו הצירוף המנצח (נניח) שמוליך את עלילת "אסיה", שאותו כתבה וביימה רותי פרי־בר. מצד אחד, אסיה היא אמא של ויקה. מהעבר האחר, היא מתפקדת כאחות בבית חולים ירושלמי.

תחילת הסיפור תופסת את אסיה לאו דווקא כשהיא בתפקוד מקסימלי של אם דאגנית. ואפילו לא של אחות רחמנייה. הסצינה הפותחת את הסרט עוקבת אחר פועלה המגוון של אסיה בשעת ליל מתקדמת, כשהיא מבלה על הבר עם כוסית וודקה, תרה אחר פרטנר לגיטימי לחתום עמו את ביקורה במקום.



גם ויקה, עדיין תלמידת תיכון, דופקת וודקות ללא חשבון. גם היא, כמו אמא, משלבת זאת בחיפוש אחר מישהו שיוציא אותה סוף־סוף ממצב צבירה של בתולה. בתוליה המתמשכים והולכים של הנערה ויקה מהווים ציר עלילה די מרכזי, מאוד טעון, ב"אסיה", שבפירוש מתנשא על שתי גיבורות הסרט, בכך שהוא מנסה לשפר את שתיהן: להפוך את אסיה ליותר אמא, ולהסיט את ויקה אל המשבצת החברתית הנכספת של אישה מלאה.

הסרט ''אסיה'' (צילום: דניאלה נוביץ', באדיבות גם סרטים ובתי קולנוע לב)
הסרט ''אסיה'' (צילום: דניאלה נוביץ', באדיבות גם סרטים ובתי קולנוע לב)


אסיה הייתה צעירה מאוד כשהביאה לעולם את ויקה. זה קרה שם ברוסיה הרחוקה, לפני שהשתיים התגלגלו לבדן - ללא האב הבלתי מתפקד של ויקה - אל ירושלים, להתבוסס בתוך הקשרים של חולי ומכאוב. אמא אסיה המטפלת במאושפזים בבית החולים, והבת ויקה שלוקה במחלת ניוון שרירים, המסכנת אומנם את חייה הפיזיים, אך מצד שני מהווה נתיב גואל לתיקון מערכת היחסים המנוכרת בין השתיים.

אף על פי שהסרט טובל לכל אורכו בהקשרים של מחלה וכאב, פרי־בר חוסכת מהצופים ברוב המקרים את המראות, הריחות ותחושות האובדן הנלוות לכך. הניסיון המכוון הזה להותיר את הבד נקי מהטרדות לעין, מכשיר את "אסיה" לשמש מעין תשדיר שירות אמפתי לשם גיוס תרומות למען חולים קשים, ולאו דווקא כתשתית לדרמה של ממש.

דומה שהמציאות והקשריה השונים אינם משחקים תפקיד מרכזי ב"אסיה". לא רק היעדרו הרועם של אלמנט המכאוב והייאוש מחייהם של החולים השונים, שתופסים פרקי זמן ניכרים על הבד, מפריע להתפתחות הסיפור, אלא בעיקר הניכוש הקפדני של רובד הקיום היומיומי באותה שכונה ירושלמית מרופטת, שבה מתרחשים הדברים.

הסרט ''אסיה'' (צילום: דניאלה נוביץ', באדיבות גם סרטים ובתי קולנוע לב)
הסרט ''אסיה'' (צילום: דניאלה נוביץ', באדיבות גם סרטים ובתי קולנוע לב)


מובן שסילוק המציאות מתוך הסרט, ודחיקתו לנישה בועתית, נעשה בכוונה תחילה. בעיקר כדי לבודד את האם והבת ולהעלות אותן על מסלול התקרבות נפשי, ואולי גם רוחני. משימה זו, מה לעשות, אינה עולה בטוב. קל להשוות את הכשל של "אסיה" לאופן הפיוטי והעמוק שבו אלכסנדר סוקורוב, מגדולי הקולנוע הרוסי, ניתב כמה מסרטיו שהתמקדו בנושא דומה ("אם ובנה" מ־1997, ו"אם ובן" מ־2003). באותה ההזדמנות ניתן להוסיף שגם הצלמת דניאלה נוביץ הייתה מרוויחה רווח מקצועי אילו הייתה צוללת אף היא אל מרחבי המבע האסתטי שסוקורוב נסק אליהם בסרטים הללו.

ההקשר הרוסי הוא בהחלט רלוונטי כשמתעסקים עם "אסיה", שהרי לשון הדיבור העיקרית בו היא הרוסית, הגודשת חלקים נרחבים מפסקול הסרט. אסיה מעדיפה להתבטא בשפה זו - עם בתה, עם המאהב הנשוי שלה וגם עם מעגל מטופליה בבית החולים. מן הסתם, בא הדבר כדי להדגיש עוד יותר את החיץ מרצון שבנו סביבן ויקה ואסיה.

מעגל סגור זה נפרץ כאשר מתדרדר מצב בריאותה של ויקה, ואמה שוכרת עבורה סניטר (בגילומו של תמיר מולא), שיסייע לה במטלות הטיפול בבת, שהולכת ומאבדת את יכולות התפקוד היומיומי. לפרי־בר היה דחוף לצרף לעלילה דווקא גבר צעיר פלסטיני, רווק שהוריו לוחצים עליו להינשא והוא מעדיף להישאר עם עצמו.

מהדמות הכאילו סמלית הזו מבקשת אסיה טובה מפוקפקת למדי - שיסייע באופן פעיל לוויקה לאבד את בתוליה בטרם תעבור מן העולם. מגושמותו של מהלך דרמטי זה מעלה בזיכרון עד כמה מורכב היה משולש דומה בסרט "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס. שם היו אלה אם דאגנית, בן החולה בניוון שרירים וחבר/מטפל פלסטיני. בסרט ההוא, שהתבסס על שניים מספריו של סייד קשוע, נודעה משמעות של ממש, ולא סתם גחמה מופרכת בתסריט, ללאומיותו של המטפל. שרירותיותו של מהלך זה, כמו גם סצינות אחרות בסרט שמנסות להפעיל סוחטני דמעה על הצופים, רק מרחיקות את פרי־בר ממטרתה הבסיסית, שהיא יצירת אמפתיה לזר ולחלש.

במרוצת השנה החולפת מרבים להפליג בארץ בשבחיה המקצועיים של השחקנית שירה האס ("שטיסל", "המורדת", "פרינסס", ובקרוב אולי גם גולדה מאיר). בחינה מקרוב של האופן הסתמי שבו היא צוללת אל תוך דמותה של ויקה המיוסרת אינה מסייעת בהעלאת ציון הקריירה הכולל של האס. וזה עוד כלום לעומת אלונה איב, הנושאת בעול גילומה של אמא אסיה.

איב לא בדיוק מגלמת דמות ב"אסיה". יותר נכון להגדיר את מה שהיא עושה על הבד כרצף אינסופי של מבחני בד, אודישנים, שהיא נאלצת לצלוח במרוצת 85 דקותיו של הסרט. בין שמדובר ברצף של חיוכים חמוצים, ובין שהמטרה היא לדגמן מעט בדידות אורבנית ותלישות ירושלמית. תפקיד אין פה לשחקנית הראשית. גם לא טקסטים שיסייעו לה בבניית דמות קוהרנטית. לכי ימינה, לכי שמאלה, תחייכי ככה, תחייכי אחרת. אגב, את האודישן אלונה איב עוברת בהצלחה מרובה. כעת נותר רק לאתר עבורה תפקיד ראוי. 