שתי ילדות בנות 8, אולי 9, נכנסו עולצות לאולם לב 3 בתל אביב, והצטרפו לשישה או שבעה מבוגרים (גיל ממוצע 65. מינימום) בהמתנה לסרט “ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד". אבל רק רגע, מה לילדות רכות ולדרמה ויקטוריאנית על פי דיקנס? ובכן, התשובה לקושיה נכבדה זו נודעה די מהר, בערך בדקה השביעית של הסרט, כאשר הבנות קמו והסתלקו במהירות מהמקום. שהרי הן התכוונו לצפות בסרט על אודות הקוסם האמריקאי כוכב הטלוויזיה, גם הוא דיוויד קופרפילד, ולא באיזו דרמת תלבושות של אמצע המאה ה־19 על יתמות ועוני.

צ'רלס דיקנס, יליד 1812, לו היה מבחין בתגובתן של הבנות, היה בוודאי מזדעק מרה. שכן לאורך הקריירה הספרותית המצליחה שלו הוא הקפיד לשמור על קשר עין עם טעם ההמונים, והיה תמיד עם האצבע על הדופק בכל הקשור לקידום הפופולריות של נפתולי עלילותיו המלודרמטיות שעסקו בעלייתם ונפילתם של שועי הארץ ודלפוניה. למעשה, המצאת הראינוע ב־1895, 15 שנים לאחר מותו, הייתה בבחינת הכשרתו של המגרש הטבעי לעלילות דיקנס, שהוא שני רק לשייקספיר בכמות העיבודים לסרטים שלהם זכו יצירותיו.

''ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד'' (צילום: באדיבות קולנוע לב)''ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד'' (צילום: באדיבות קולנוע לב)


אתר IMDB, האוצר ומעבד את נתוני תולדות הסרטים, מונה 449 עיבודים לקולנוע של ספרי דיקנס; הצרפתי ויקטור הוגו, למשל, זכה ל־229 עיבודים, לב טולסטוי הרוסי ל־220, ואילו מרק טוויין האמריקאי ל־196. הגרסה העכשווית של “דיוויד קופרפילד", נושא סקירה זו, היא לפחות העיבוד ה־14 במספר (מאז שנת 1911) לרומן החניכה הפיקרסקי, שנחשב להתבוננות אוטוביוגרפית מתומצתת של דיקנס על שנות ילדותו המתעתעות.

דיקנס, שנולד ליד הים למשפחה בורגנית, חווה בגיל צעיר קריסה כלכלית של אביו, שנידון למאסר בגין חובותיו. הילד דיקנס נשלח לעבודה בבית חרושת בעודו בן 12. חוויות אלה הן המסד לתיאור חייו הססגוניים של דיוויד קופרפילד, שנופל מרום התפנוקים המשפחתיים אל תהומות הדלות, הרעב ועבודת כפייה, ומשם נוסק וצונח, נוסק וצונח במעלה ובמורד החברה הוויקטוריאנית כמה וכמה פעמים במרוצת העלילה. כמו דיקנס בחייו הוא.

“ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" הנוכחי הוא מוצר בריטי, שהאחראי לו, ארמנדו איאנוצ'י, צבר את מרב הרזומה שלו בתחום הסאטירה הטלוויזיונית. אל הקולנוע הגיע איאנוצ'י לפני תריסר שנים בסרט הפוליטי השנון “IN THE LOOP", הלועג לתפקודו של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, בזמן בישולה של מלחמת עיראק במרתפי הבית הלבן על ידי ממשל בוש־צ'ייני.

סרטו השני, “סטלין מת!" (2017) שב אל שנת 1953, לשלוש היממות המבעיתות/משעשעות, שבהן המשטר הסובייטי היה משותק לנוכח הסתלקותו הפתאומית של הרודן האדום. “דיוויד קופרפילד", הסרט השלישי של איאנוצ'י, הוא אם כך פרידה מהחיבוק הפוליטי לטובת התבוננות בניואנסים החברתיים של נפש האדם, ולאו דווקא התחקות אחרי בסיס העוצמות והעיוותים המאפיינים את ההקשר הפוליטי.

דומה שהצלחתו של איאנוצ'י איננה גורפת. נכון הוא שמבקרי הקולנוע הבריטיים, שבוודאי יודעים דבר אחד או שניים על עולמו של דיקנס, אהבו את העיבוד החדש הזה. שהרי עיקר כוחו הוא בנגיעות הקלות שלו בריבוד החברתי המאפיין את הממלכה המאוחדת עד היום. גם ההשתעשעות בניואנסים של הלשון האנגלית, יש בה כדי לספק תענוג למי ששולט ממש ברזי השפה העשירה. אך כמוצר צריכה לאולמות הקרנה ברחבי תבל, יכולותיו של עיבוד זה מוגבלות וסתומות לעתים.

למען האמת, אין זה עיבוד שגרתי של ספר לסרט. ככל הנראה, איאנוצ'י לוקח בחשבון שכל הצופים בסרטו מכירים היטב את יצירתו של דיקנס, שפורסמה לראשונה ב־1849. שהרי הבסיס לשעשוע הקומי שניתן לשאוב מ"דיוויד קופרפילד" הזה הוא קודם כל בשינויים המגוונים במקור הספרותי שאיאנוצ'י ואיש הטלוויזיה סיימון בלקוול, שותפו להכנת התסריט, כפו על סרטם. הבולט מכולם, ברוח הפוליטיקלי קורקט, נעוץ בהתפלגות הגזעית של השחקנים המאכלסים את גלריית הדמויות של העלילה.

אם הספר של דיקנס עסק בהומוגניות של החברה הוויקטוריאנית, שהכל בה שיחקו בהתאמה את הפונקציות שלהם על פי כללי משחק מוסכמים מראש, הרי שאיאנוצ'י שובר את הכללים הללו. פרקליט ממוצא סיני לצד נער ממוצא הודי ואישה שחורת עור הם חלק אינטגרלי מהמונוליט החברתי הלבן שמנהל את ההצגה באימפריה הבריטית. נער שעשועים מפונק, שעורו הלבנבן מתחרה מסנוור ממש את העיניים, הוא בנה של בנקאית שחורת עור, ולאף אחד מדמויות העלילה זה לא ממש אכפת. הם פשוט לא רואים את ההבדלים בין בני האדם.

מובן שאיאנוצ'י ושותפו בלקוול מאחדים אירועים שונים מהספר, מקצרים ומעוותים פה ושם את סיפור המקור, אבל הדמויות הראשיות בעלילה, לצד דיוויד קופרפילד (דב פאטל), שמפציע כתינוק בן יומו ומתבגר והולך ככל שמתקדמת העלילה, צועדים בסך אוריה היפ, ויקפילד, מיקאובר, ספנלאו, מרדסטון, מיסטר דיק ומיס טרוטווד. כולן מצד אחד דמויות ספציפיות, אך מהעבר האחר כולן גם דמויות כוללניות בנוסח הטיפוסים של הקומדיה דל'ארטה האיטלקית.

הנוכל המקסים (מיקאובר), השאפתן המרושע (אוריה היפ), האומן המטורלל (מיסטר דיק), האב החורג האכזר (מרדסטון), הטמבל מעולם המשפט (ויקפילד) וכך הלאה, כולם כולם הם בבחינת אבות טיפוס למכלול המלודרמה הקולנועית, ומאוחר יותר גם הטלוויזיונית, יקומו לחיים מחודשים פעם אחר פעם במרוצת 126 השנים שחלפו מאז המצאת הראינוע. שתיים מהן בולטות במיוחד ב"דיוויד קופרפילד" של איאנוצ'י - מיסטר דיק ואוריה היפ, וזאת בשל האופן המחושב שבו הן מגולמות על הבד.

בן וישו, מי שתרם את קולו לדמות הדב פדינגטון, מעצב את אוריה היפ, הרשע המוחלט שנשבע להרוס את עולם הבורגנות, כאילו הוא חלק מסרט אילם. וישו משכלל את טכניקת המשחק שאפיינה דמויות אפלוליות רבות בזרם הסרטים האקספרסיוניסטיים, שפרחו בגרמניה לפני 100 שנים. יו לורי, כוכב הסדרה המצליחה “האוס", מגלם בפרץ של וירטואוזיות את דמותו של מיסטר דיק. זהו סופר בפוטנציה, לא הכי שפוי, שסובל ממחסום כתיבה משום שעל צווארו הושתל, כך נראה, ראשו הכרות של המלך צ'רלס ה־1, שהוצא להורג בלונדון ב־1649. ממש תעתוע בראש אחר.