הכביש המתפתל ליריחו, קצת לפני תקופת הקורונה. שלושה חבר’ה כסופי שיער נוסעים באוטו במצב רוח מרומם. על רקע הנופים הבראשיתיים של מדבר יהודה פורץ האוחז בהגה בהתלהבות בשירת “עלי להבה”, מתוך המנון הפועל, כאילו אך אתמול היה בתנועה המאוחדת, בעוד חברו ממשיך בשירת "פנינו אל השמש העולה".
זוהי רק סצינה אחת מתוך “הרעות”, סרטו התיעודי של יונתן פז ("רכבת העמק", "אסקימוסים בגליל", "מחכים לסורקין") שיוקרן הערב במרכז למורשת מודיעין בגלילות ובהמשך בסינמטקים ברחבי הארץ. אורחי הכבוד בהקרנה יהיו שלושת גיבוריו, בכירים בשב"כ לשעבר, ראובן חזק, 83, רפי מלכא, 78, ופלג רדי, 83. הסרט מגולל את סיפורם של השלושה, שלאחר יציאתם לפנסיה נוסעים למסע משותף במדבר יהודה, ובמסגרתו נחשפים סיפוריהם וזיכרונותיהם, בין היתר ממה שהפך לאחד האירועים המכוננים והטראומטיים בחייהם, פרשת קו 300.
“'הרעות’ כשמו כן הוא - סרט על הרעות בין שלושה אנשים בגיל מתקדם, שעברו משהו יחד בחייהם, ולא על ה’פרשה’, שנטחנה עד דק, אם כי היא נוכחת לכל אורכו”, אומר הבמאי פז. “לרעיון הגעתי תוך כדי צפייה בחיות שליחכו בניחותה את העשב בשמורת הסרנגטי בטנזניה. אבל כשזכיתי בהסכמתם של שלושת המוסקטרים, הבנתי שזו עוד פנטזיה שלי, שהולכת להתנפץ על סלע המציאות. היה ברור ששלושת בכירי השב”כ בדימוס לא יטריחו את עצמם בשבילי עד אפריקה. אין דבר, גם מדבר יהודה זה טוב”.
אלא שבעוד מלכא נעתר מיד וחזק התלבט והתרצה, רדי כשונא חשיפה מטבעו היה האגוז הקשה לפיצוח. “לא מדברים אליי דברים כאלה”, הוא מציין. “אבל כשהבנתי שהסרט הוא על רעות ואיזו רעות זו תהיה בלי אחד מהשלושה, אז הסכמתי”.
“הרעות היא מה שמלכד אותנו כל השנים”, אומר מלכא. “רע הוא מי שבשעת משבר תבטח בו ואיתו תלך באש ובמים, כשהוא ישמור עליך כשם שאתה תשמור עליו”.
הקשר בין השלושה החל עם תחילת שירותם בשב”כ. “למרות שאני צעיר משניהם בחמש שנים, התגייסנו די באותו זמן לשירות”, מספר מלכא, “אני, כמי שגדל בקריית אתא – התגייסתי ליחידת המבצעים האזורית בחיפה, פלג - למרחב הירושלמי, וראובן, החוליה המקשרת בין שלושתנו - ליחידה שפעלה נגד הריגול הרוסי”.
חזק ורדי הכירו עוד לפני כן. “אני עם פלג מכיתה ט’ בתיכון עירוני ד’ בתל אביב”, מספר חזק. “ישבנו בכיתה זה מאחורי זה. מההתחלה היה בינינו קליק, ועד כדי כך היינו קרובים אחד לשני ששרנו אותם שירים ואפילו אהבנו אותה נערה. כמובן, אני הייתי זה שהביא את פלג לשב”כ”.
אט־אט צמחה חברותם עם מלכא, שלעומת רעיו הצברים נולד במרוקו ועלה ארצה בגיל 5.
כבר בדרך, בנמל מרסיי, הצהיר שרצונו להיות חייל כמו אחיו הגדול שכבר נלחם למען המולדת. לדבריו, כסרן בצנחנים תחת פיקודו של מוטה גור, “הייתי הקצין הראשון שנגע בכותל במלחמת ששת הימים”. במסגרת שירותו בשב”כ עמד מלכא בראש אגף מבצעים ולאחר מכן בראש אגף מנהלה, בדרגה המקבילה לאלוף בצה”ל. בין היתר, היה ממונה על אבטחת ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ב־77’.
הדרך החוצה
ראשיתה של פרשת קו 300 בלילה שבין 12 ל־13 באפריל 1984, כאשר ארבעה מחבלים צעירים השתלטו על אוטובוס אגד, קו 300, בין תל אביב לאשקלון וחטפו אותו. במהלך השתלטות צה”ל על האוטובוס נהרגה החיילת אירית פורטוגז. שניים מהמחבלים חוסלו בו במקום, ושניים אחרים נלכדו, הורדו מהאוטובוס וצולמו על ידי צלמי עיתונות כשהם בחיים. לאחר שלציבור דווחו ידיעות סותרות על גורלם, נחשף שבהוראתו הישירה של ראש השב”כ דאז, אברהם שלום, הם חוסלו בידי ראש אגף מבצעים דאז, אהוד יתום, וצוותו.
אלא שעוד בטרם נודעו נסיבות המוות של המחבלים, בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר, מינה שר הביטחון, משה ארנס, את ועדת זורע, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, כוועדת בירור פנימית לבדיקת נסיבות מותם של המחבלים. יתום ואנשי השב"כ, שהעידו לפני הוועדה, העלימו ממנה את חלקם בנסיבות הריגתם של החוטפים.
חזק שימש באותם ימים המשנה לראש השב”כ. “רשמית, הייתי כבר בחופשה באותו ערב לקראת נסיעה למחרת עם המשפחה לארצות הברית, וכמשנה לראש השב”כ רק נכחתי בשטח, לפני הפריצה, עד שראש השב”כ הגיע ואמר שאני יכול לנסוע הביתה”, מספר חזק. “שלום היה השכן שלי בצהלה. בבוקר, כשיצאנו מהבית בדרך לנתב”ג, הוא בדיוק חזר מהאירוע ואמר: ‘נסיעה טובה, המחבלים נהרגו, הכל בסדר’. אוקיי, הייתי מבסוט, בלי לדעת שכבר החל מחול שדים”.
מלכא היה באותם ימים בחופשת לימודים במכללה לביטחון לאומי. כאשר שב ממנה, חש בהשלכות הפרשה ההיא במלוא עוזן: “בשב”כ הקפידו אז על מידור, וגם אם היית בדרגה בכירה ביותר, לא ידעת מה שלא היית צריך לדעת. זה קרה כשאברום (שלום) חשב שהפרשה תמה כשכל שערות ראשו על פדחתו והרשה לעצמו נסיעה לחופשה בחו”ל. לקראת חגי תשרי, יצאתי כראש אגף המנהל עם חברי, ראובן, המשנה לראש השב”כ וממלא מקומו, לברך את העובדים במרחבים. הרשיתי לעצמי לשאול אותו אם הוא לא חש באווירה עכורה במסדרונות. ברגע ששמעתי שמאצלנו עשו את זה, הרגשתי כאילו שהשמיים נפלו עליי. באותו רגע החלטנו, וגם פלג היה איתנו, ללכת עם העניין הכי רחוק שאפשר”.
בנובמבר 1985 פנו השלושה אל ראש השב"כ שלום בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. מלכא התריס בפניו שבעקבות הוראתו איבד מבחינתו את הסמכות לפקד אפילו על אחרון הזוטרים בשב”כ, אך דרישתו משלום שיתפטר מיידית לא נענתה. לטענתו, שלום ניסה לרצותו בכל מיני פיתויים עד שהראה לו את הדרך החוצה.
חזק מצדו ניהל מערכה מקבילה, שבמהלכה הגיע עד ראש הממשלה שמעון פרס. “כשנוכחתי לדעת עד כמה הוא נגדי, זה הביא אותי עד התפרצות של בכי”, הוא מספר.
“בסוף ראובן פרש מהשירות כמו קצין וג’נטלמן”, מספר מלכא. “פלג, שהיה איתנו כל הזמן, כתב לראש השירות: ‘אני מבקש אישור להתפטר לאלתר’. ‘מאשר’, כתב לו שלום בלקוניות. ואילו אני התעקשתי להישאר. אמרתי שהוריי לא הביאו אותי ממרוקו כדי שבן אנוש ימוטט את עולמי ברגע אחד וינפץ את כל החלום הציוני שלי”.
בסופו של דבר, גם מלכא מצא את עצמו בחוץ, וזה שגורלו של שלום היה דומה והוא נאלץ להתפטר בעצמו ב־1986 - לא ניחם אותם. בפברואר 1986 פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.
מעורבותם בפרשה גבתה מהם מחיר אישי יקר. “כשפתאום הזכירו את השמות שלנו בחדשות כפורשי או מודחי השב”כ, נפלנו על הרצפה”, אומר רדי.
חזק: “היינו יושבים שעות, ימים ולילות, בוכים איש על כתפי רעהו, מנסים לתכנן את העתיד ולא ידענו מה לעשות. היינו אובדי עצות”.
בין היתר הם כעסו על חברים וקולגות. “היו שהאשימו אותנו בניסיון של פוטש והיו שהרחיקו לכדי האשמה שקרית, שכביכול הורחקנו בגלל סחר בסמים עם לבנון. אנחנו?”, אומר רדי.
מלכא: “בכל מקום שהגענו אליו, נתקלנו בקיר. במצב כזה אתה חסר אונים. אתה כלום. אתה ג’וק. רק אתמול היית מנבחרי בניה של האומה הזאת, והיום אתה אפס”.
“עברנו חודשים של גיהינום”, מספר חזק. “אומנם לא היו לי מחשבות אובדניות, אבל לפעמים לא היה לי חשק לקום בבוקר, בעוד שנירה, אשתי, שלצדי 60 שנה, הייתה מאיצה בי לקום לעבודת הבורא. נראה לי שאם לא היינו שלושה, אולי באמת הייתי נשבר”.
כבר לא שם
לדברי מלכא, המשבר קירב בין שלושתם, בפרט חיזק את הקשר שלו עם רדי, “לאחר שעד אז לא היינו בקשר קרוב”. ההתקרבות תורגמה למישור העסקי כשהקימו חברה לייעוץ בענייני אבטחה, בעוד שחזק היה בעסקים אחרים ובהגיעו לתל אביב, היה מתעכב כדי לקשקש עם חבריו. יום אחד אמר להם: “בא לי להצטרף אליכם, תקבלו אותי?”. “מאתמול”, הם השיבו לו.
שלושתם שוהים היום יותר עם משפחותיהם, אולי כפיצוי על ההיעדרויות התכופות מהבית בעבר. רדי קורא הרבה, מטפח גינה בצמוד לביתו בירושלים ומעורב בפרלמנטים שכונתיים בעיר. מלכא פעיל בעמותות ומרצה בהתנדבות על השב”כ. חזק מסיע בהתנדבות חולים פלסטינים לבתי חולים בארץ. כמו כן, הוא עוסק בפיסול, ותערוכה שלו מוצבת דרך קבע במוזיאון “קו התפר” בירושלים. “יש שמתפלאים איך מי שהיה בשב”כ הפך לאמן; כאילו שעובדים שם רובוטים. האם הם חושבים שבשב”כ רק הורגים?”, הוא תוהה.
אתה מתגעגע לשירות?
“אם יש כאלה שמתרפקים על העבר, אני עשיתי את שלי בשב”כ והוצאתי אותו מתוכי. בנשמה שלי אני כבר לא שם”.
האם פרשה כמו זאת של קו 300 עלולה להישנות?
מלכא: “מי שנכווה ברותחין, נזהר גם בצוננין. מאז הפרשה התקבלו בשב”כ החלטות כדי למנוע את הישנות הדבר. נחקק חוק השב”כ. ראש השירות כבר איננו דמות נעלמה. זהותו ידועה. זה מחייב אותו. כשאתה חשוף, אתה פתוח יותר לביקורת. כמו כן, תקופת הכהונה של ראש השב”כ הוגבלה לארבע־חמש שנים”.