נוני ולוני מחלקים ביניהם את המשימות. הוא נוטל על עצמו גילום בו־זמני של הדחליל, איש הפח והאריה הפחדן. ואילו היא? היא מסתפקת בתפקיד דורותי - הדמות המובילה ב"הקוסם מארץ עוץ" - ובתוך כך מתעמתת עם הדמונים של עצמה. מה שמביא אותה לא אחת להתבלבל בינם לבין המכשפה הרעה מהמזרח או הקוסמת הטובה מהצפון.

נוני, הלא הוא נועם החנון, ולוני, אלינור המטורללת, הנם חתן וכלה ירושלמיים. בעצם, כבר לא חתן וכלה, משום שהסצינה הפותחת את “אחד בלב", סרטה של טליה לביא, תופסת אותם ממש רגע אחרי שריקת הסיום של טקסי החתונה המלחיצים. כעת הם כבר רעיה ובעלה. כשהם אפופים מכל עבר במתנות ובצ׳קים, נכונים השניים לקפוץ אל תוך בריכת המים העמוקים; כלומר, לממש את ליל הכלולות בעומק המיטה הזוגית הנוחה שממתינה להם בסוויטה המלכותית, בקומה העליונה של בית המלון הכי יוקרתי בארץ. אבל לא.

למה לא? בעיקר משום שאחת ממעטפות הצ׳קים, דווקא זו שהגיעה מכיוונה של האקסית המיתולוגית של נוני, מכילה בנוסף להמחאה נאה גם טבעת. מעין תזכורת למי שהייתה מאורסת לחנון המבולבל קודם שלוני השתלטה לו על חייו. הטבעת הזו היא נקודת הזינוק למריבה/משבר הזוגיות הראשון שנופל בין הצמד הטרי. כדי לפתור אותו, הם יוצאים למסע לילי פתלתול אל כל תחנות העבר המודחק שלהם. כאילו כאן זה “הקוסם מארץ עוץ".

יהונתן דובק, טליה לביא ואיתן מנסורי  (צילום: רפי דלויה)יהונתן דובק, טליה לביא ואיתן מנסורי  (צילום: רפי דלויה)

כזכור, בסרט ההוא הדחליל רצה מוח; איש הפח השתוקק ללב; האריה הפחדן חיפש את תכונת האומץ. בינינו לבין עצמנו, אילו נוני - הסופח לתוכו את מבחר תכונותיהם של הפרטנרים למסע ההוא של דורותי/לוני - היה מצויד מלכתחילה במאפיינים הללו, הוא לא היה נתקע מתחת לחופה עם אותה גברת ירושלמית מעוררת חמה ששמה אלינור והכינוי שלה לוני. מוזר במקצת שדווקא כותבת־במאית היא שעיצבה את מכלול תכונותיה הדוחות של הגיבורה שלה.

המסע אל תחנות העבר כולל מפגשים עם האקסית שלו, עם האקס שלה, עם הוריו המלחיצים של החתן הבלתי מאושר, עם תלמידיה השובבים של הגברת הצעירה, שביומיום מתפקדת כמורה לדרמה, וכמובן עם כמה פנטזיות מודחקות שמבלי להתעמת עמן חזיתית לא יבוא תיקון למערכת היחסים המעורערת מלכתחילה בין בני הזוג.

דומה שטליה לביא, שסרטה הקודם, “אפס ביחסי אנוש" (2014), נחל הצלחה רבה בארץ, כמו גם בארצות מעבר לים, ניסתה הפעם לכונן על הבד מעין הכלאה בין שתי סוגות קולנועיות. האחת היא הקומדיה הרומנטית, שבעבר נודעו לה כמה גלים של שגשוג הוליוודי. האחרת, היותר מעניינת, היא סרטי חניכה. כלומר, בנייה של מענה מוסרי לעומק החרדות של נשים וגברים החוששים להיפרד מעידן הילדות, ולהיכנס תחת העול המלחיץ שדורשת ההתנהלות בעולמם של המבוגרים.

נכון הוא שטקסי החניכה הנהוגים למשל בתרבויות מרוחקות - ציד אריה לנער מתבגר בקניה, או שיוף שיניים קדמיות לנערות באינדונזיה, או נטישה של ילד בלב ים סוער, כמקובל בקרב האבוריג׳ינים באוסטרליה - הינם קשים ותובעניים במיוחד. אך לא פחות מאתגר הוא טקס החניכה היהודי, שקרוי גם צליחה בשלום של חתונה מרובת משתתפים. לוני ונוני כאילו עברו באופן מניח את הדעת את המבחן הזה, אבל מסתבר שלא ממש. שכן אחרת הם לא היו מתעמתים במהלך הסרט במשימות הכי דומות לאלה המתוארות בקלאסיקה ההוליוודית ההיא: “הקוסם מארץ עוץ" (1939) בכיכובה של ג׳ודי גרלנד.

שני כשלים בולטים מזדקרים מתוך “אחד בלב". הראשון קשור באופן הדוק ליכולות המשחק, ובעיקר התזמון, של רן דנקר, כאן נוני, ושל אביגיל הררי, לוני בשבילכם. השניים ממש לא. אין להם את זה; חסרה להם קלילות באופני הצבת הגוף מול המצלמה. אין להם גם כישורי ההקשבה והמימיקה מהסוג שהפך, למשל, את גולדי הון וצ׳בי צ׳ייס (בסרט “תרגיל לבלשית מתחילה", 1978) לפופולריים כל כך. שלא לדבר על אושיות הוליוודיות כמו קרי גראנט וקתרין הפבורן ב"גידולו של תינוק" (1938), או אותו גראנט, הפעם עם אודרי הפבורן ב"חידון בחרוזים" (1963).

התסריט, פרי המקלדת של לביא, מבליט את היעדרו של כושר המצאה לעולם הפנטזיות, שבלעדיו אין תקומה לסוג זה של עשייה פילמאית - חיבור בין פחדים פסיכולוגיים, פתרונות של מיוזיקל וקלילות של קומדיה. לכל אורכן של 90 דקות הסרט מתבלטת רק סצינה אחת, הבנויה היטב ומבוצעת כהלכה, שמכילה באופן מאוזן את המרכיבים האלה. בסצינה הזו משוטטת לוני, עטופה בשמלת הכלה המתרפטת שלה, בחוצות ירושלים הלילית ונקלעת לעימות עם אנשי המשמר האישי של ראש הממשלה, הפזורים במתחם המוכר של רחוב בלפור/כיכר פריז. מגע הקסם החמקמק, זה שיוצק ערך מוסף לקומדיות רומנטיות, מתעורר פה לחיים גועשים, ומוכיח בעיקר עד כמה רבות ההחמצות בהכרעותיה האחרות של הקולנוענית לביא.

אילו היו עוד סצינות שכאלה משובצות לכל אורכו של “אחד בלב", מובן שהסרט היה מרוויח מכך. ואותו הדין בהברקת הליהוק של אורלי זילברשץ ומאיר סוויסה, המתפקדים כאן כצמד הוריו הדאגני של נוני. למי שזיכרונו בוגד בו: לפני 42 שנים (!), בסרט “דיזנגוף 99", תפקדו שני השחקנים הללו כזוג צעיר בעל תכונות דומות לאלה שאותן הם מעצבים בסרט הנוכחי. ההתכתבות הפנים־פילמאית הזו, אילו הייתה מעובה ב"אחד בלב" בעוד דוגמה אחת או שתיים, הייתה בוודאי מסייעת לו להיחלץ משלוליות המבוי הסתום שאליהן מנתב הסרט את עצמו.