“פאלם ספרינגס"

גם הקולנוע הוא אחד הנהנים מפירותיה של תורת היחסות, שאותה ניסח אלברט איינשטיין בראשיתה של המאה הקודמת. שהרי על פי תיאוריה זו תיתכן האפשרות להיווצרותה של לולאת זמן, שבה מסלול התקדמותו של הזמן הוא סגור, וכך נקודת הסיום שלו היא אף נקודת ההתחלה, והכל נע בלופ אינסופי.

בלי הנחת עבודה זו לא היו באים לעולם סרטי פנטזיה כמו “דוני דארקו", “12 קופים", “ראן לולה ראן", ובוודאי שלא “לקום אתמול בבוקר" (1993). ואכן קומדיה זו, שבה מתעורר ביל מארי בכל בוקר אל אותו יום חדש שאותו חווה כבר אתמול, מהדהדת בכל אחת מהסצינות המרכיבות את “פאלם ספרינגס". סרט זה נראה לא אחת כמו הומאז' חדש לאותה קומדיה ישנה, שנתקע אף הוא בלופ של הצדעות וציטוטים קולנועיים.

העלילה: בכל בוקר מתעורר אנדי סמברג אל יום חדש, שבסופו הוא נקלע לחתונה הנערכת אי־שם במדבריות קליפורניה, בסמוך לעיירת הנופש פאלם ספרינגס. סמברג, הקרוי כאן ניילס, התגלגל שלא מרצונו לאירוע, רק משום שהוא החבר של השושבינה של הכלה. מרוב חזרות על אותו טקס עצמו, ניילס שם לב ששרה (כריסטין מיליאוטי), אחותה המשונה במקצת של הכלה, דווקא מוצאת חן בעיניו, ויכול להיות שאפילו היה מתפתח ביניהם משהו בכיוון הרומנטי, אילו היום לא היה מסתיים בזמן עתיד, כי אם שב אל זמן העבר.

ככל שמתקדם (במעגלים סגורים) סיפור הסרט, מתברר שאותו ניילס תקוע בלולאת הזמן הזו כבר עידן ועידנים. הוא עצמו מתקשה לקבוע אם מדובר בשנה אחת, או באלף שנים, או אפילו במיליוני שנים. שכן' מעת לעת הוא פוגש במדבר הרחב שמשתרע מחוץ לתחומי בית המלון המארח את החתונה, בכמה דינוזאורים נכחדים שנראים לו מוכרים.

מובן שסיטואציה של לולאת זמן, שבתוכה נתקעות דמויות מחייו העכשוויים (או הקודמים) של גיבור הסיפור, היא שדה פעולה מגוון למסות פילוסופיות דוגמת “2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, או “המזח" של כריס מארקר. למראה היצע הסצינות של “פאלם ספרינגס" קשה לחשוד בבמאי מקס ברבקוב, ובתסריטאי אנדי סיארה - שעבור שניהם “פאלם ספרינגס" הוא סרט ארוך ראשון - כי כוונתם הייתה לפתח על הבד דיון הגותי מעמיק. הם בסך הכל השתדלו לשוב פעם נוספת אל אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את הקומדיה האמריקאית בעשרות השנים האחרונות - החתונה והפחדים הקמאיים שהיא מעוררת.

דומה שסדרות טלוויזיה מצליחות דוגמת “חברים" ו"סיינפלד", משלהי המאה ה־20, וסרטי קולנוע שהוכנו בידי ג'אד אפאטו ואנשי חוגו, וביניהם פול ראד, סת' רוגאן, ג'ייסון סיגל, וגם אדם סנדלר ונוספים, הבהירו כבר מזמן שבני אדם מהזן האמריקאי בוחרים להישאר תקועים בילדותיותם. הם יעשו הכל על מנת לעצור את הזמן הכרונולוגי מלכת, ויתעקשו להישאר, בכל מחיר כמעט, כיצורים תבוניים (למחצה בלבד), שבולמים בגופם ובמעשיהם המטופשים את מסלול התקדמותו של לוח השנה. ברור כי עבורם הרעיונות של איינשטיין על אודות לולאת זמן, שמטילה אותם בוקר בוקר בחזרה אל עידן הילדות שלהם, אינם סיוט כלל ועיקר, אלא מצב רצוי. וכך גם עבור ניילס, המוביל את האירועים המתוארים ב"פאלם ספרינגס".

אלא שעל המסלול אל האושר השמיימי, כלומר ההתמכרות למעקפים סביב סוגיית הזמן, מפציעה לה אותה שרה, שבכלל דורשת להתבגר. כלומר, וקטור ההתקדמות של הזמן הפרטי שלה עומד בסתירה ברורה לזה של ניילס, שדווקא מוצא חן בעיניה. בתוך כך משתדלים ברבקוב וסיארה, צמד יוצרי הקומדיה, למחזר שוב ושוב את הדעה הקולקטיבית שגובשה בהוליווד בעשורים האחרונים, זו שרואה בטקס החתונה את האירוע האומלל בתולדות האנושות.

חתונה היא אותה התרחשות מאיימת, שאמורה לקטוע באחת את הכמיהה אל מחוזות ההתיילדות, וככזו חובה להוקיע אותה, ולחשוף ברבים את המופרכות שלה. ואכן, כך הם פני הדברים בסרטים מצליחים כמו “לדפוק חתונה", “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", “זמר חתונות" או “הדייט שתקע אותי". “פאלם ספרינגס", שבמהלך פסטיבל סאנדנס של השנה שעברה זקף לזכותו שיאים של מכירות ופופולריות, ממשיך לנוע על המסלול המוכר הזה, בלי לחדש הרבה בנושא. אפשר לנחש שעם מעט כימיקלים, במקום הפופקורן למשל, ניתן לשפר בקלות את חוויית הצפייה בקומדיה הזו, שכולה קוליות ואיזי גואינג. כך, מן הסתם, הניחו גם מאות הקניינים שרכשו את זכויות ההקרנה והשידור של סרט זה בסכום ששבר כל שיא קודם שהושג בסאנדנס.

חוסר הרצינות של יוצרי “פאלם ספרינגס" בולט לא רק בעובדה שהם חומקים מדיון הכרחי באופציות הקיום המגוונות הנגזרות מתיאוריית לולאת הזמן. גם על ממד ההיסטוריה כשלעצמה מדלגים פה בגסות. ניילס קל הדעת, שלאורך כל דקות הסרט מתנהל כשהוא ארוז בחולצת הוואי פרחונית ובמכנסי ברמודה, תקוע ביום מסוים במיוחד בלוח השנה. הוא חווה מדי יום דווקא את התאריך 9 בנובמבר.

מוזר שברבקוב וסיארה בחרו להניח את הגיבור שלהם באחד הימים הכי טעונים בתולדות אירופה בכלל, ובתולדות גרמניה בפרט. שכן ב־9 בנובמבר 1918 הופל משטרו של הקייזר וילהלם ה־2 וצבא גרמניה נכנע, והביא בכך לסיום מלחמת העולם הראשונה. באותו תאריך ב־1923 בחר אדולף היטלר לבצע במינכן את פוטש מרתף הבירה, וחמש עשרה שנים מאוחר יותר, פונקט באותו היום, חוללו הנאצים את ליל הבדולח. אפילו חומת ברלין נפלה אף היא ב־9 בנובמבר 1989.

מה לכל זה ול"פאלם ספרינגס"? כלום ושום דבר. אז למה לגלות סתם בורות? הרי ברור שצמד עושי הסרט לא היו בוחרים להתמקד בימים טעונים במסורת המקודשת של ארצם: לא ב־4 ביולי (יום העצמאות האמריקאי), או ב־7 בדצמבר (מועד המתקפה על פרל הרבור), או ב־11 בספטמבר (הפלת המגדלים התאומים). אז למה לתקוע אצבע מיותרת בעיניים אירופיות? מעט רצינות, וקצת עבודת ארכיון, לא היו מזיקות להם.

“סול"

מן הסתם, אוגוסט 2020 היה חודש אוגוסט המוצלח ביותר בבתי הקולנוע בארץ. באוגוסט נהוג היה להשליך אל מכונות ההקרנה את כל הזיבורית שהצטברה במהלך השנה במחסנים של מפיצי הסרטים בישראל, ולהציף את הבדים באשפה קולנועית, שלמעשה לא הזיזה לאף אחד. שהרי הכל היו עסוקים בחופשות ובאוורור המוח הקודח.

 מתוך הסרט ''סול'' (צילום: בתי קולנוע לב) מתוך הסרט ''סול'' (צילום: בתי קולנוע לב)

לעומת חודשי אוגוסט מן השורה, שרשמו בדרך כלל ציוני מינוס לרמת הרפרטואר הפילמאי, הרי שאשתקד כל אולמות ההקרנה היו משותקים, ומאליו התרומם לו הציון הכללי לדרגת אפס, שהיא גבוהה מציוני המינוס. אבל לא אלמן ישראל. הנה הגיע לו אוגוסט 21', עם בתי הקולנוע הפתוחים מחדש, ומעך שוב, כלפי מטה, את רף האפס. “סול", שרץ כעת על אקרני הארץ, בהחלט דואג להשיב עטרה ליושנה, ומחזיר את ציון המינוס אל הלקסיקון.

זוהי קומדיה (?) צרפתית, שעלילתה נעה משום מה, וללא כל סיבה המעוגנת בתסריט, מבואנוס איירס עד פריז. סול, כלומר סולאנז', היא צרפתייה במקור, שמריצה קריירה של זמרת טנגו נערצת בארגנטינה. לאחר שנים של נתק מהמולדת, היא משנעת עצמה בחזרה לפריז, כשמשימה נכבדה מוטלת על כתפיה. היא שואפת לפגוש את אווה, אלמנתו של בנה האהוב רפאל, שברח לפני שנים מארגנטינה לצרפת, שם נישא למקומית, נהרג בתאונת דרכים, וחודשים אחדים לאחר מותו המצער נולד לו ג'ו הקטן, שהוא בעצם הנכד של סול, שאותו עד כה לא ראתה.

מופרכותה של העלילה אך מתגברת כשסול - כעת אישה עשירה המתגוררת במלון פאר פריזאי ומפוצצת מאות יורו על כל נסיעה במונית - מתחזה לקשישה ענייה ושוכרת חדר בדירתה של אווה האלמנה, המגדלת לבדה, ובלי הכנסה כספית גבוהה, את הילד הקטן ג'ו.

סול המתחזה לחצי קבצנית, נוטלת על עצמה את משימות הניקיון, השמרטפות וניהול דירתה של אווה המפוזרת, שדאגות פרנסה מרובות מוטלות על ראשה. מכאן ואילך מתגלגל לו סיפור ברמה מביכה, שכמו “בוחן" מקרוב את הסוגים השונים של ההוויה הנשית. בין שהיא חרדנית, פזרנית וחסרת ביטחון ובין שהיא זקוקה למשענת תומכת. טיפוסי הנשים לסוגיהן די מבזים, ומשונה היא העובדה שדווקא אישה - ג'זאבל מארקז שמה - היא שרושמת פה את מלאכת הבימוי הראשונה שלה.

חבל לבזבז מאגרים של מילים נרדפות על מנת לנסח הערכת איכות למוצר הפגום הזה. מוטב לומר שאם אותו בן ושמו רפאל ברח מאמא סול עד פריז המרוחקת כדי להינשא לאווה הטיפשה והמשמימה, כנראה שסול זו הייתה באמת אמא איומה. וכך גם השחקנית הוותיקה שאנטל לובי, שמגלמת אותה כאן. קאמי שאמו, בתפקיד כלתה של סול, אינה מוצלחת בהרבה. לעומתן, הילד ג'ובאני פוצי, שעולז מול המצלמה בתפקיד ג׳ו הקטנטן, מיטיב לבצע את דמות הנכד השובב וחסר החשבון. אבל במקרה זה מדובר בשחקן שהספיק לצבור ניסיון אומנותי נרחב. הוא אומנם רק בן 7, אבל “סול" הוא כבר סרטו החמישי במניין.