צחוקים איתה. באה מפריז, כולה ג'ינס וסיגריה וכל זה, כדי לפתוח - את זה אתם חייבים לשמוע - קליניקה פסיכולוגית בעיירה הדפוקה בתוניסיה, שממנה נמלטו ההורים שלה לצרפת, כשהיא הייתה עדיין ילדה. יעני, היא רוצה שהערבים האלה יישבו על הספה מולה, וידברו וידברו וידברו, כמו שהם עושים תמיד, ועוד ישלמו לה על זה כסף טוב. או שהיא נאיבית, או שהיא אידיאליסטית, או שהיא טיפשה, סלמה דרוויש הזאת. אין סיכוי שבעולם שהרעיון שלה יצליח.

ואתם יודעים מה, הוא מצליח, ובענק. כל הכפר כמעט, מהספרית, ההיא הרכלנית, ועד האימאם, ההוא המדוכא, כולם כולם עומדים אצלה בתור, כדי לשבת על הספה ולספר לה כמה רע להם. ואכן, החיים בזמנים האלה בפרובינציה התוניסאית, עם חוסר היציבות הפוליטית, השלטון המתחלף, האסלאמיסטים מהכת הסלפית, שמאיימים על חיי כולם, הניבו אי־ודאות אישית וקולקטיבית שדווקא הסלמה דרוויש הזותי, תפסה זאת באינסטינקט של תיירת המתבוננת מהחוץ אל מי שהיו פעם, כשהייתה עוד קטנה, בני המשפחה והסביבה הקרובה לה.

מתוך הסרט ''בלוז ערבי'' (צילום: באדיבות קולנוע לב)מתוך הסרט ''בלוז ערבי'' (צילום: באדיבות קולנוע לב)

כפי שאפשר להבין מתקציר העלילה דלעיל, “בלוז ערבי", שטיפס בשבוע שעבר על בדי הקולנוע בארץ, הוא סוג של סרט פולקלור, אולי קומדיה עממית, מעין סרט בורקס דובר ערבית המהולה ברטבים צרפתיים. בשני העשורים האחרונים קמו בישראל מאבחנים חדשים, צעירים יחסית יש להוסיף, שמוציאים למרחקים את השם הטוב לסוגה הנחותה של הבורקס, שחגגה בקופות בישראל מאז אמצע שנות ה־60 ועד אמצע שנות ה־80, בעידן שהם עצמם היו עדיין בשלבי התבשלות ראשוניים, ואולי טרם נולדו. עבורם, “בלוז ערבי" יכול לשמש כמקרה בוחן לבדוק באמצעותו מחדש את האופנים המעוותים, שפוליטיקת הזהויות הפוסט־מודרנית הכתיבה להם את ההשקפה המעוותת שלהם על אותם ביטויים של נצלנות חברתית, ששלטו בבורקס בזמן אמת.

ייאמר מיד, “בלוז ערבי" איננו כר פעולה דרמטי שהכין עצמו להתקוטטות במישור אקדמי, או לוויכוח בין תפיסות עולם אתנוגרפיות. זהו פשוט סרט רע, שמתאפיין בשימוש בוטה ובלתי מתנצל בכל מקדמי הלעג העדתי, שמוצעים בדרך כלל באמצעות הקומדיה העממית. באיטליה של שנות ה־50 וה־60 פעלה קבוצה של קולנוענים מהליגה של מריו מוניצ'לי, דינו ריסי, אלברטו לאטואדה, ויטוריו דה סיקה ועוד רבים, שניסתה להלך כלוליין על כבל דק, ולגשר בין השאיפה הלגיטימית לבטא את מצוקות המעמד העני, לבין הרצון להציג על הבד מערכי סיפור קומי, שיביאו גם לחיוכים של סיפוק בקופות בתי הקולנוע. מובן שלא כולם הצליחו בכך, ודומה שדווקא הגרועים שבהם היו אלה שהשפיעו על יצרני הבורקס בקולנוע הישראלי, דוגמת מנחם גולן, בועז דוידזון, אסי דיין או זאב רווח. וגם, כך נראה, על מאנל לאבידי, שכתבה וביימה את סרט הביכורים שלה, “בלוז ערבי".

מתוך הסרט ''בלוז ערבי'' (צילום: באדיבות קולנוע לב)מתוך הסרט ''בלוז ערבי'' (צילום: באדיבות קולנוע לב)

לאבידי, שנולדה בפריז להורים מהגרים מתוניסיה, למדה מדעי המדינה קודם שהחלה להתמקד בעשייה פילמאית. דומה כי כבר הסצינה הפותחת את “בלוז ערבי" שלה מרמזת על נטייתה לעסוק בהיבטים דידקטיים, לא פחות מאשר ברצון לעצב על הבד פיסת חיים שאמורה להניב מבט משועשע על בני עמה. בסצינה זו ניצבת סלמה, גיבורת העלילה, מול תמונתו של זיגמונד פרויד, כשהוא חובש תרבוש טורקי/מזרחי. “הוא יהודי", היא מצהירה, “והוא הבוס שלי". ההנגדה הכפולה בין מלומד וינאי לבין הקהילה הערבית־כפרית, ובין היהדות לאסלאם, אמורה הייתה, כך נדמה, לחולל על הבד מעין מלחמת תרבויות. הבעיה העיקרית היא שלא התסריט, ולא יכולות הבימוי או המשחק המוקרנים מהבד, יכולים לטעון אפילו למיליגרם אחד של רצינות בעת הכנת הסרט.

סלמה, שמחליטה למקם את הקליניקה שלה בעיירת הולדתה, אינה עושה זאת במסגרת חזרה אל שורשיה האתניים או רצון משיחי לגאול את בני עמה המדוכאים. היא סתם פותחת מרפאה דווקא באזור נחשל, משום שבפריז המתקדמת, שבה היא מתגוררת דרך קבע, צפויים לה קשיים כלכליים מכיוונם של פסיכולוגים מתחרים, שמנוסים הרבה יותר ממנה בתחום הטיפול הנפשי. ההקטנה המכוונת של המסר החברתי לטובת הרחבת הצחוקים על חשבון הפרימיטיביות של הקליינטורה הצפויה, יש בה כדי לרמז על הכוונות הרעות של לאבידי. וזה אינו שונה במאומה מהמבט הלעגני שבועז דוידזון, למשל, הפנה כלפי גיבוריו בסרטו העתיק “צ'רלי וחצי".

ובכן, כל החשודים המיידיים מתיישבים על הספה של היורשת התוניסאית של פרויד. האימאם אחוז הדיכאון, שעלול לאבד את אמונתו בגלל אשתו שנמלטה ממנו; ההומו השכונתי שמעדיף, כמה מצחיק, תחתוני תחרה נשיים; הצעירה המרדנית, שתמיד תחציף פניה כלפי הוריה; האסיר לשעבר, שאינו יכול להוסיף להתקיים ללא הפרנויה שלו; הסבא הסנילי, הדוד האלכוהוליסט, ואפילו השוטר הכפרי, שיכול לבטא את משיכתו הרומנטית כלפי הפסיכולוגית רק באמצעות הפעלת אמצעי התעללות בירוקרטית כנגדה. וכמו שכל זה צפוי, גם כל זה עשוי ביד גסה ומגושמת.
“את בטח סוכנת מוסד", מטיח האסיר לשעבר בשרינקית סלמה. מן הסתם, גם הוא יודע שזו אינה אלא השחקנית גולשיפטה פרהני, שאכן גילמה תפקיד שכזה ב"מסתור" (2017), סרטו של ערן ריקליס הישראלי. פרהני, ילידת טהרן, הופיעה בתחילת הקריירה שלה אצל כמה מגדולי הקולנוע האיראני (ב"שירין" של עבאס קיארוסטמי, “אודות אלי" של אסגר פרהדי), בטרם עקרה למערב, כדי להשתלב לא רק בסרט של ריקליס, אלא גם ב"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש או ב"שודדי הקריביים" עם ג'וני דפ.

גם צלם הסרט לורן ברונה הצרפתי הוא בבחינת קשר ישראלי עקיף, שהרי ברונה צילם כבר כל כך הרבה סרטים בארץ (מ"אור", דרך “תל אביב על האש" ועד “מאמי"), עד שהמפגש בינו לבין מגבלות האור המדברי הצורב, בנוסח הצפון אפריקני שלו, כלל אינו זר לו. גם הוא, כאילו, חוזר הביתה.