מילה של משה אלפרט, הבמאי והצלם המחונן של סרטי הטבע מקיבוץ אפיקים, היא מילה. כשיצא ב-2010 עם סרט הטבע המופלא שלו "ארץ בראשית", הוא הבטיח להקדיש סרט ייחודי לכל אחד מגיבורי סרטו. לאחר "יללת הזאבים", של הזאבים מהגולן, מגיע עתה תורה של חתולת הביצות מהכנרת בסרטו החדש "כנרת ים של חיים". היעלים ממדבר יהודה - בהמתנה. ואלפרט? - הוא דבק ביעד שלו, לאמור: "חשוב לי להביא את דבר הטבע בישראל לעיני האזרחים של המדינה הזאת".

אלפרט, במאי-תסריטאי-צלם, שגם הפיק את הסרט עם מארק רוזנבאום, בעלי "טראנספקס הפקות", יוצר סרטי-טבע עלילתיים, שגיבוריו הם בעלי-חיים ובני-אדם כמעט אינם נראים בו. "הספיקו לי בני האדם שצילמתי במלחמות בעולם; שבעתי מהם עד למעלה מהראש, כשהייתי עד לרוע של החברה האנושית", הוא מעיר.

הסרט הנוכחי הוא פרי צילומים מאז שנת 2000. "יצאתי לדרך בלי סיפור מגובש, אבל בידיעה שהכנרת היא אצלי בנשמה מילדותי באפיקים", הוא מעיד. "אהבתי אותה מסיפוריו של אבי, שלמה, ממייסדי הקיבוץ יחד עם המלחין מרדכי זעירא, או מיטיה כפי שכינו אותו והשתכשכתי במימיה מאז שאני זוכר את עצמי".

מה קרה בשנת 2000?
"באותה שנה קיבלתי מהגן הזואולוגי בתל-אביב, בהיתר מיוחד של רשות הטבע והגנים,זוג חתולי-ביצה, גורים בני שבוע, כדי לצלם אותם באינטימיות הנדרשת. הם הגיעו אלי עיוורים וכשהם פקחו את עיניהם וראו אותי מניק אותם מבקבוק, הם הוחתמו עלי וגדלו אצלי בבית. באפי וביצון קראנו להם. באפי, שנקראה ב'ארץ בראשית' גל, הייתה חתולה...מיוחסת. בהיותה גורה בת שלושה שבועות, נשאתי אותה בסל שהיה תלוי על כתפי כשיצאתי לצלם כתבה על ביקורו בארץ של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בדרכו לבמה, הוא הבחין בחתולה שהציצה אליו".

רק הבחין?
"לא. מתוך סקרנות הוא ניגש אלי ושאל דרך מתורגמנים מה הדבר הזה. סיפרתי לו שזאת חתולה שסביה וסבתותיה הביאו לישו את הדגים מהכנרת. האפיפיור חייך, ליטף את ראשה של החתולה ועלה לשאת את הדרשה שלו".

מתוך הסרט ''ים של חיים'' (צילום: יח''צ)מתוך הסרט ''ים של חיים'' (צילום: יח''צ)

אלפרט בנה את סיפור העלילה על-פי החומרים שהצטברו אצלו. "צילמתי את החתולים באיים שנוצרו בכנרת עם ירידת מפלס המים", מעיד אלפרט. "אבל כשלקחתי אותם איתי לצילומים בעמק הבטחה, בצפון הכנרת של הזדווגות השפמנונים, ביצון נעלם ולא עזרו כל קריאותיי וחיפושיי. אחרי חודש וחצי התקשרו אלי מבית ההארחה במעגן ואמרו לי שמסתובב אצלם חתול-ביצות בלי חשש מהאורחים. כשהגעתי לשם, ביצון זיהה אותי מיד. הוא היה במצב כה ירוד, שנדרש אשפוז של שבוע בגן הזואולוגי באבו-כביר".

אם הקדשת סרט לזאבים, ניחא, שהרי מי לא שמע עליהם. אבל במה זכתה חתולת הביצות בכבוד?
"כחיה, האוהבת את המים, שוחה מצוין ויודעת לדוג, היא אופיינית לאזור הכנרת. בניגוד לחתולי הביצות שגידלתי ופיתחו איתי אינטימיות, זאת חיה שנרתעת מנוכחותו של האדם. לראות אותה ביום, זה דבר חריג ונדיר ביותר, כשהפעילות שלה לילית".

לכאורה, אלפרט פיתח אינטימיות גם עם בעלי-חיים אחרים ה"משחקים" בסרטו. כשהוא נשאל כיצד "דג" את צילומי התקריב המדהימים של דגי האמנון, הוא מפענח את אחד מסודותיו המקצועיים: "בעונת הקינון של האמנונים פשוט שמתי מצלמות בתוך המים בימים של שמש חזקה, כשהמים היו צלולים דיים, נתתי להן לעבוד בלעדיי. את צילומי ההשרצה השגתי בתוך אקווריום גדול מימדים שבניתי לצורך העניין בקיבוץ".

ואת צילומי הקרב בין חתולי הביצה לבין נחש הצפע?
"את זה צילמתי ממרחק אפס. לא הפרעתי להם כשהם התנהגו את ההתנהגות הטבעית שלהם. בעריכת הסרט השתמשתי גם בצילומי נחשים שהיו לי כחלק מסיפור העלילה".

הטבע מצולם בסרט במלוא הדרו ובסימפוניה מרהיבה של צבעים. כאן משתף אותנו אלפרט בסוד מקצועי נוסף: "במהלך 20 השנים שבהן צולם הסרט התחלפו כמה דורות של צילום וכל פעם יצא פורמט חדש, שלו התאמתי את עצמי. לצורך אחידות, הן בגוון, הן באיכות הנדרשת, גייסתי את הקולוריסט אלון ברק, שעשה עבודה נהדרת". 

כמובן, לא רק הצבעים. "השתדלתי לתת לגיבורים עצמם לספר את הסיפור", אומר אלפרט. "לקולות שלהם הייתה חשיבות עצומה בסרט. לשם כך בנתה באולפן מעצבת הקול שלי בר-און פסקול מדויק ביותר, בלי ההפרעות שיוצרים בני האדם. מעבר לזה הוספנו מה שנקרא בשפה המקצועית 'פוליס' (בפ' רפה). כלומר, רעשים מלאכותיים, החשובים לעלילה, כמו של לעיסת הדג בידי החתול ואותם עושים באולפן לפי ה'פריים' של התמונה. פס הקול הזה אמור להביא את הכנרת כגוף חי ונושם. 

"זה משתלב מצוין עם המוזיקה הסימפונית שאורי אופיר הלחין לסרט, בתיאום עם קולות הטבע. אליהם הצטרפו השירים שכתבו לסרט רחל שפירא ועילי בוטנר - ושרות ירדנה ארזי ואדר גולד".

אינני רוצה לקלקל את החגיגה, אבל כיצד בסרט שמלא באהבת הארץ המוזיקה מנוגנת על-ידי תזמורת סימפונית...בולגרית? אין תזמורות בארץ?!
"זה מסיבה פיננסית. תזמורת ישראלית כזאת היא לא לפי היכולת הכלכלית שלנו. זאת, לאחר שהתעקשתי על מוזיקה סימפונית עם נגנים חיים, מה שנראה לי מתאים לסרט הזה". 

איך מצלמים עם רדת החשכה את פרחי החצב כשהם נפתחים?
"לא סתם נפתחים, אלא רואים זוג חצבים, המחובקים כשהם פורחים במקביל לחיבוק בין החתולים. את החצבים מצלמים במקטעים. כלומר, אני מציב מצלמה מול הפרח ונותן לה הנחיה לצלם לפעמים אפילו שבוע שלם כל דקה תמונה. הצירוף של הכל נותן בסוף קליפ ויזואלי".

אלפרט גדל באפיקים כילד-טבע, שהעריץ את ...טרזן: "מתוך האהבה לסרטי-טרזן התפתחה אצלי האהבה לקולנוע. סינמה פרדיסו זה אני. בקיבוץ שלנו הסתובבה מקרנת 35 מילימטר. באמצעותה הוקרנו סרטים על הדשא ובחדר האוכל. התפקיד שלי היה לגלגל את הסרטים, שהגיעו אלינו בקופסאות ולהדביק אותם על שני גלגלים גדולים. בגיל 13 הפכתי גם למקרין של המשק".

במקביל הוא צילם בקיבוץ אירועים, למד בתיכון מקצועי, מה שהביא אותו לשירות צבאי בחיל החימוש. כשהשתחרר, עבד כ...משחיז במפעל המקומי "קלת", אבל ראשו היה בקולנוע. אז זה קרה לו: "עם ההתחממות בצפון, יצאתי לתעד את ההתרחשויות מחוץ לקיבוץ שלנו, בעיקר התקריות עם הסורים ואת החומר הייתי שולח ליומני הקולנוע. ב-68' הייתי מראשוני הטלוויזיה הישראלית".

מתוך הסרט ''ים של חיים'' (צילום: יח''צ)מתוך הסרט ''ים של חיים'' (צילום: יח''צ)

אלפרט הפך לצלם-מלחמות, גם של "סי.בי.אס", מבלי שהתכוון לכך. הוא לא החמיץ התקפת מחבלים בצפון. קריית-שמונה. כפר-יובל. משגב-עם. אביבים. מעלות. אז, ב-78', חווה את רגע ההארה שלו: "זה קרה במבצע ליטני. יצאתי עם כתב אמריקאי ממטולה לתוך לבנון. היה זה ביום סגריר באפריל. מבעד לענן הכבד פרצה קרן שמש שהאירה את כל הגליל ויצרה קשת מדהימה. ירדתי מהרכב, הצבתי את המצלמה על חצובה וצילמתי במשך שעה ארוכה להקת שקנאים שנעה צפונה דרך הקשת, עד שנעלמה. באותו רגע שכחתי את המלחמה והחלטתי לעבור לסרטי-טבע".

עברו שנים אחדות עד שהגשים את החלטתו, כתום מלחמת לבנון הראשונה, שגם בה שעט עם הלוחמים ובין השאר תיעד את מראות הזוועה בעקבות הטבח בסברה ושתילה. כשמנהל "סי.בי.אס" בארץ הודיע לו שהחברה מעוניינת לתגמל אותו בבונוס מכובד על עבודתו המצוינת במלחמה. אלפרט הסביר לו שכחבר קיבוץ כל הכנסותיו נכנסות לקופת המשק והציע במקום זה לממן לו סרט-טבע על שקנאים, שצולם ברומניה. לסרטי-טבע לקולנוע הגיע, לדבריו, לאחר שהרעיון לא זכה להיענות מערוצי הטלוויזיה כאן.

המעבר שלו לא היה חד ובמשך שנים המשיך לצלם ל"סי.בי.אס" חדשות, לא רק בארץ. כך צילם את "מהפכת הקטיפה" בצ'כיה וחדר לצפון עיראק במלחמת המפרץ הראשונה.  גם למלחמת האזרחים בסומליה הוא הגיע, "שם גיליתי אפריקה אחרת, עם רעב ועם אלימות".

מתוך הסרט ''ים של חיים'' (צילום: יח''צ)מתוך הסרט ''ים של חיים'' (צילום: יח''צ)

אגב, בגיל 78 זה נעשה פחות פשוט לצלם ולביים סרט-טבע?
"כרגע אני לא מרגיש את הגיל. אני יוצר ולא נותן לו להרוס לי את התוכניות. זאת, בתקווה שאצליח לממש אותן, מה גם שהתוכניות שלי הן לפחות עד גיל ...250".

בכיתוביות של הסרט כתבת - "אם נדע לשמור על כל מארג הטבע השברירי כל כך, במים ועל החופים, תעניק לנו הכנרת חיים וסיפורים לרוב". האם סרטך הוא צלצול בפעמוני האזעקה נגד הפגיעה "במארג השברירי"?
"לא הייתי אומר ככה. הכוונה שלי בסרט היא להעביר לחברה האנושית, שחיה בארץ הזאת, כולל כמובן מסביב לכנרת, מסתבר שאנחנו חולקים אותה עם אלפי יצורים שלהם יש מטען רגשות לא פחות משלנו; לפעמים הרבה יותר. הגיע הזמן להבין שאנחנו לא לבד על האדמה".