יום אחד עוד עלול לצוץ מישהו שיגדיר פורנו כתת־סוגה של סרטי אהבה. על פי ההיגיון הזה, אותו אחד יהיה מן הסתם זה שיתייחס ברצינות ל"סדר חדש" כאל סרט מחאה חברתית. עם רמת תחכום עלילתית השואפת לאפס, ועם יד גסה של חוטב עצים סיבירי, הקולנוען המקסיקני מישל פרנקו מציע ב"סדר חדש" מבט נוקב כביכול על התחלואים העמוקים שבתוכם מתבוססת החברה האלימה במולדתו. אלא שמאחורי הפסאדה הכאילו כואבת שנפרשת על הבד, מסתתר לו לא יותר ממבע פורנוגרפי, שעושה ללעג את אופציית ההתקוממות האומנותית כנגד ריקבונה של החברה.

במקסיקו הענקית, זאת יודע כל מי שפתח כלי תקשורת בעשורים האחרונים, זועק הפער העצום שבין העושר המופלג לבין העוני המנוול, ובמקסיקו, גורסת הסטטיסטיקה, שולטים ארגוני הפשע על חייהם ומותם של התושבים אפילו יותר מאשר מגיפות קטלניות במיוחד. פרנקו, פיגורה מובילה ומוכרת בפסטיבלי סרטים בינלאומיים (שעשה בעבר את “אחרי לוסיה", “מחלה כרונית", “הבת של אפריל"), החליט אם כך לקום ולעשות מעשה; לעצב סרט שיעטוף יחד את המתעלל והקורבן, הרשע והצדיק, העני והעשיר, השליט והמדוכא. כולם יחדיו - בחוויה מוקצנת עד מיאוס של דם, זוועות וסנסציה - אמורים להניב את הזעקה של המתבונן הליברלי, שאינו יכול להחריש עוד.

הראשונים שבלעו לפני שנה את הפייק־מחאה הזו היו השופטים בפסטיבל ונציה רב־היוקרה. אלה הזדרזו, אולי בחסות הלם הקורונה הכלל עולמי שהיה אז טרי, להעניק ל"סדר חדש" את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, ובכך להצביע על הסרט הזה כעל מבטא אותנטי של מחאת האומן הנזעק לקונן על המציאות, כאילו הוא פבלו פיקסו רגע אחרי שסיים לצייר את ה"גרניקה" שלו.

אל מסיבת חתונה מתוקתקת היטב פורצים כמה מתפרעים, שמשתלטים על המקום תוך כדי גילויי אלימות מוקצנים ורצח של חפים מפשע. מלכתחילה בולטים שני תנאים מקדימים והכרחיים להתפרצות האלימה הזו: א. אורחי החתונה משתייכים כולם למעמד השבע, הנהנתני, שטובל בתוך שחיתות מוכרת המחברת הון ושלטון. ב. עוד המורמים מעם חוגגים את הפריבילגיות שלהם, משתוללים בחוצות הכרך, בסמוך לאירוע, המוני רעבים שהורסים כל דבר הנקרה בדרכם; חנויות, מכוניות ובני אדם הלבושים בהידור. זהו חיבור עניינים שמוכר מן הסתם לכל מי שצפה בשנתיים האחרונות ב"פרזיטים" (2019), הסרט זוכה האוסקר מקוריאה הדרומית, או ב"רומא" של אלפונסו קוארון מתוצרת מקסיקו.

לאחר ההשתלטות האלימה על המסיבה ואורחיה, מתברר כי מישהו הספיק לחטוף ולהעלים מהשטח את הכלה. אותו גורם נעלם, כך מתגלה בהמשך העלילה, אינו אלא חיילים בכוחות שנזעקו להשליט סדר בעיר הגועשת, תוך הפעלת אמצעי חירום אלימים. החיילים הללו וחבר המפקדים המושחת שלהם, כך עולה, מנצלים את הערעור החברתי כדי לבצע כמה חלטורות מהצד, ולהתעשר מסחיטת דמי כופר משועי הארץ. תיאורי ההתעללויות - עינויים, אונס, השפלה - שעוברת הכלה החטופה, וכך עשרות חטופים נוספים, המשמשים אף הם כקלפי משחק בסחיטת משפחותיהם, מזכירים סיטואציות שנוצלו עד כה בסרטים על אודות אפוקליפסות ומחנות השמדה. פרנקו אינו מהסס לעצב על הבד סצינות שכאילו הועתקו מ"רשימת שינדלר" של ספילברג או “סאלו" של פזוליני.

דומה כי יותר מאשר התפרצות קולוסאלית של מחאה, “סדר חדש" שואף להיות איזה שיעור כבד ראש שעוסק בהשפעות ובהעתקות קולנועיות, שמהן ניזון פרנקו. “פרזיטים" כבר אוזכר כאן, וכך גם “רומא", “רשימת שינדלר" ו"סאלו". אבל חובה לצרף לשמות הסרטים האלה גם את מכלול עבודתו לקולנוע של מיכאל האנקה, שהקדיש את כישרונו העצום למעקב נבון ורגיש אחר האלימות המושלת בבני האדם. ברצף הפילמאי שלו: “הווידיאו של בני" (1992), “משחקי שעשוע" (1997), “מחבואים" (2005) ו“סרט לבן" (2009) הפליא האנקה לנצל את הרובד האלים באנושות, שמבוסס היטב בתוך הזיכרון הקולנועי־קולקטיבי, כדי לעצב על הבד סיפורי מוסר ומשלים פוליטיים, סביב האלימות המודחקת, האימה מפניה והפולחנים השונים סביבה. פרנקו אולי צפה בסרטי האנקה, אבל לא השכיל להסתייע בבלמים ההכרחיים שמעשה האומנות מצווה על יוצריו; ב"סדר חדש" שפך על הבד, ללא הבחנה או הפעלת חוש מידה, את האגרסיה הנתעבת הזו, בהילולה סאדו־מזוכיסטית מעוררת בחילה.

עוד במהלך הפסטיבל שנערך אשתקד בוונציה, שם כאמור חגג “סדר חדש" מסע ניצחון, הסתבך פרנקו באמירות בעייתיות, כשהגדיר עצמו כקורבן ל"גזענות שמנגד". כלומר לגילוי עוינות של שכבות מדוכאות כלפי המעמד הפריבילגי של לבני העור, שכופה עליהן את הנחיתות “המולדת" כביכול. מובן שפרנקו הזדרז אז להתנצל על אמירה פזיזה זו, אלא שאת הנראה בסרט עצמו שום התנצלות כבר לא תוכל לשנות. ואכן כי כן, משולבות ב"סדר חדש" סצינות המוקיעות - ממש כך - את מעמד המשרתים המבוזה, שמנצל, על פי המתואר בסרט, את מצוקתן של השכבות השליטות, על מנת לבזוז את רכושן, ולהשפילן ברגעי חולשה פיזית. נכון, החיים קשים ומורכבים, ובמהפכה כמו במהפכה. אך מוטב היה לוותר על סצינות שכאלה, שאין בהן כדי להוסיף לרובד העלילתי, ונועדו אך ורק לאפיין בגסות עוד כמה אמיתות מכוערות שפרנקו - במאי, תסריטאי ומפיק של סרט זה - כפי הנראה על הבד, מאמין בהן.