ב־4 באוקטובר 2001 מצא עצמו דובר קוסאשווילי, אז במאי מתחיל בן 34, בפסטיבל הסרטים הבינלאומי היוקרתי קאן, בהקרנת הבכורה של סרטו המלא הראשון "חתונה מאוחרת". הוא לא הגיע להקרנה עם ציפיות גדולות, אבל גם בחלומות הפרועים שלו לא האמין למה שקרה בסופה. "כשהסרט הסתיים, אנשים נעמדו על הרגליים ומחאו כפיים במשך 15 דקות", הוא משחזר. "הייתי בהלם, כי מי אני בכלל? במאי מתחיל, אנונימי, שמגיע לפסטיבל הכי יוקרתי בעולם ואולם מלא עומד ומריע לי".

מאז אותה הקרנה גורלית, הסרט הוקרן בהצלחה בארצות הברית, בצרפת ובאנגליה, וקרנו של קוסאשווילי עלתה בשמי הקולנוע הישראלי. אבל עם ההצלחה המסחררת, הגיעו גם הצרות. "מתברר שלהצליח בסרט ראשון זה דבר הרסני", הוא מודה. "כשזה קורה, אדם כנראה נוטה לאהבה עצמית מופרזת. בנסיבות כאלה אתה מאבד את הבלמים, את הראש, את הרגישות ואת הזהירות, ואז אתה נכנס בביטחון עצמי עודף לכל פרויקט שתעשה, ויש סיכויים גדולים יותר שתעשה טעויות. קיבלתי את זה שאני טוב ועפתי על עצמי, לא הבנתי שזה מאתגר. חשבתי ש'יש לי את זה' כבר, מה שלא היה נכון. אין דבר כזה, לכל פרויקט צריך ללכת בחרדת קודש, אחרת אתה אוכל אותה, ואני אכלתי אותה".

איך היית מתנהל אחרת?
"במקום לעוף על עצמי ולהיות מבסוט, הייתי פשוט צריך להיות מאוזן יותר, אחראי יותר, כי עכשיו המשוכה גבוהה יותר ואי אפשר ללכת אחורה, בעיקר כשזה סרט ראשון שאתה עושה, שהוא בוסר מסוים. צריך למנוע מהשתן לעלות לראש. טעיתי ושילמתי על כך".

אחת הטעויות היא סרטו השני, "מתנה משמיים" (2003), שאופיו המיני הבוטה עורר מחלוקת בקרב צופים והוביל ליחס פושר מצד המבקרים. "הייתי בביטחון מופרז", הוא אומר. "בסרט הזה השתמשתי בשמונה סיפורים שונים. התפזרתי במקום להתעסק בעלילה מרכזית אחת. הייתי מלא בעצמי, בטוח שכל מה שאני עושה הוא זהב וקיבלתי את הכאפה. אגב, שיחקתי בסרט מהסיבה שאף אחד אחר לא רצה את התפקיד הזה".

בעיניו סצינות העירום, שכמותן יש ברבים מסרטיו, לא היו לב הבעיה של "מתנה משמיים". "בישראל מתחסדים מדי בהקשר זה", הוא טוען. "אבל עם כל ההתחסדות, אני חושב שהקהל בארץ מספיק בוגר ונבון לדעת מתי מוכרים לו פורנוגרפיה זולה ומתי מוכרים לו עירום אומנותי, וזה הבדל גדול. 'חתונה מאוחרת' הצליח למרות שהיו בו סצינות עירום. יותר מזה, הביקורות שיבחו את העירום בסרט. העירום שם נתפס לא כפורנוגרפיה זולה אלא כאיבר אורגני אחד מתוך הסרט, ולכן זה עבד. אם הייתה זילות בעירום שם, זה היה פוגם בסרט ובהצלחתו.

"כשמדובר במשהו אותנטי כמו סקס, אין לי גבולות. מבחינתי זה כמו כל סצינה אחרת. זוג שמביע חיבה במיטה. אני לא רואה בזה שום דבר חריג. עירום הוא כמו חשק מיני, לפעמים יש לך חשק מוגבר, ולפעמים לא בא לך לשמוע על זה. בוא נגיד שיש תקופות שאנחנו יותר פעילים ותקופות שפחות פעילים, וזה מתבטא גם בעבודה".

בראיון שנתת ל"מעריב" בשנת 2017 הצהרת "זהו, אפס עירום" בסרטיך. עדיין עומד בהצהרה?
"בינתיים, בסרט החדש שלי, העתיד לצאת בשנה הבאה, אני עומד במשימה, אבל אל תגלה לצופים כדי שלא נעשה ספוילר לאלה שעדיין מחפשים את זה" (צוחק).

הסרט הבא, שעליו מדבר קוסאשווילי, הוא מעין סגירת מעגל אישית ומקצועית עבורו. "ב־1997, כשהייתי סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ביימתי את הסרט הקצר 'עם חוקים'. לקחתי את הסיפור האישי שלי ושל משפחתי והוצאתי אותו החוצה. לא מזמן שוחחתי עם חבר שאמר לי: 'זה סרט מעולה, רק חבל שאף אחד לא מכיר אותו, כי הוא סרט קצר'. זה הבעיר בי את החשק לצאת למסע ולהפוך אותו לסרט באורך מלא".

''חתונה מאוחרת'' (צילום: ליאור דנציג)''חתונה מאוחרת'' (צילום: ליאור דנציג)

מדור החמורים לדור האומנים

"עם חוקים" היה היצירה שסימנה את הנסיקה המטאורית של קוסאשווילי. הסרט, בהשתתפותם של אלון אבוטבול ורבקה מיכאלי, עסק בתקופת התבגרותו של הנער זאזא, בן למשפחה גרוזינית שזה עתה עלתה לישראל. בסרט זאזא גונב כסף ממשפחתו כדי לקנות קלפים נדירים לאלבום שהוא ממלא, בדומה לחבריו, זאת מתוך מטרה להשתלב בחברה הישראלית שהתנכרה אליו. "'עם חוקים' עוסק בילדות שלי ובקו התפר במעבר מגרוזיה לישראל", אומר הבמאי. "הוא מתאר את קורותיו של ילד מהגר טרי בישראל של שנות ה־70 ושם בסמיכות את שני העולמות, של גרוזיה וישראל".

מזיכרונו של קוסאשווילי, שעלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן 5 וחצי וגדל באור יהודה, חוויית המעבר הייתה קשה ומצלקת. "העלייה שלי הייתה כל כך טראומטית, שכנראה בגלל זה אין לי שום זיכרון מגרוזיה. בעצם כל התרבות הגרוזינית שספגתי היא מהבית בארץ, ללא קשר למקום. זה לא עניין לוקאלי, אלא תרבותי. חוויתי התנגשות חזקה בין התרבות המסורתית של החברה השבטית הפטריארכלית לבין התרבות המודרנית הליברלית, בין הרצון לשמור על החירות שלך כפרט לבין המחויבות שלך לשמור על השבט שלך".

מה זיכרון הילדות הכי חזק שלך בהקשר זה?
"מה שזכור לי זה שמצאתי את עצמי פתאום במקום שבו אני נחשב זר. לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני. לא זכרתי שבאתי מגרוזיה. תייגו אותי כגרוזיני, האשימו את גולדה מאיר שהביאה אותנו, הגרוזינים, לארץ. הרגשתי לא שייך לחברה הישראלית, לא בשפה, לא בלבוש ולא בהורים. חוויתי נתק מהחברה הישראלית. כאילו נפלתי לעולם והעולם מנוכר לי, וכל מה שרציתי הוא לנקות את הניכור ולהשתייך. זה הקונפליקט שהעסיק אותי אז".

באותן שנים, בעודו מתמודד עם קונפליקט הזהות, מצא מפלט באהבה חדשה: הקולנוע. "הייתה לנו מורה לקולנוע בתיכון שנהגה להקרין לנו סרטים שריתקו ומשכו אותי. היא גרמה לי לרצות לעסוק בתחום. כשהתחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה, החברים והמשפחה שלי חשבו שהשתגעתי, שירדתי מהפסים, כי אף אחד מהדור השני של עולי גרוזיה לא עסק בקולנוע עד אז, זה בא רק בדור השלישי, הצברי. החברים שלי ירדו עליי, עשו ממני צחוק, קראו לי בלעג 'שפילברג'".

המתח בין הרצון להשתלב בחברה הישראלית ועדיין להיות חלק מהעדה הגרוזינית ומנהגיה, דרבן אותו לקחת את סיפורו האישי ולתרגמו לסרט קולנוע, כך נוצר "עם חוקים", שחלקו דובר עברית וחלקו בשפה הגרוזינית. "הסאונדמן אמר לי: 'אתה כמו סוכן מכירות: בהתחלה מנסה את הסחורה בבית ואחר כך, כשאתה כבר בטוח בעצמך, אתה יוצא החוצה'. ב'עם חוקים' לקחתי סיפורים שהכרתי בבית ובהמשך פיתחתי אותם לעוד מעגלי סיפורים".

עם צאתו, נבחר הסרט להשתתף בפסטיבלים יוקרתיים ברחבי העולם ואף זכה בפרסים: בפרס וולג'ין היוקרתי בפסטיבל ירושלים, ובמקום השני בפרס מיוחד בפסטיבל קאן בצרפת. "זה היה סרט בוסרי, לא חשבתי שהוא יצליח ככה", אומר קוסאשווילי. "עשיתי אותו כי הבנתי שאם לא אעשה סרט במהלך הלימודים, לא אוכל להשתלב בתעשיית הקולנוע. ללא סרט אין לך פרצוף ואתה Nobody. אז הוא אומנם נועד כדי שיהיו לי פנים בתעשייה, אבל לא העליתי בחלומות שלי שזה יוביל אותי לפיצ'ר (סרט באורך מלא - ד"פ) הראשון שלי".

איך אתה מסביר את ההצלחה שלו?
"עד אותה נקודה לא היו סרטים על העדה הגרוזינית. היו סרטי בורקס עדתיים, אבל לא כזה. צריך היה שיעברו 20־30 שנה שבהן הדור הראשון, דור ה'חמורים', פילס את הדרך לדור השני והשלישי, שדרכם האומנות של עולי גרוזיה חדרה לתרבות הישראלית. אני בן הדור השני למזלי, ואיכשהו הקדמתי את זמני".

מאיפה האומץ לעשות סרט אספקלרי על העדה הגרוזינית?
"פעם ראיתי סדרה בריטית שהגיבור שלה היה מאוהב במישהי. הוא רצה להרשים אותה, ואז הציג בפניה את כל המומים שלו. היא שאלה אותו: 'למה אתה עושה את זה?', והוא השיב לה: 'הדבר הכי נורא שאני יכול לעשות הוא להתבייש בעצמי'. אין לי במה להתבייש, אם הייתי שומר את מה שאני עובר בבטן, זה היה גורם לי לתחושה גרועה יותר, ולכן הרגשתי שאני חייב להוציא הכל החוצה".

בעקבות ההצלחה של "עם חוקים", קיבל קוסאשווילי ב־1998 הצעה קוסמת: לכתוב תסריט לפרק בן 40 דקות בערוץ הראשון. "רנן שור, שהיה מנהל בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל, סגר עם ערוץ 11 שהוא יפיק להם סדרת טלוויזיה עם בוגרים שלו", הוא נזכר. "לאחר שהוא ראה את 'עם חוקים', הוא פנה אליי וביקש שאכתוב לו פרק. הגשתי לו 60 עמודים. 'דובר, זה מאוד יפה אבל מאוד ארוך', הוא אמר לי. 'לך הביתה ותקצר'. הלכתי לקצר ובמקום לקצר זה התארך. ככה בעצם נפרדתי מהפרויקט של רנן והתגלגלתי לעבוד על הסרט הראשון שלי, 'חתונה מאוחרת'".

רונית אלקבץ ב''חתונה מאוחרת'' (צילום: יח''צ)רונית אלקבץ ב''חתונה מאוחרת'' (צילום: יח''צ)

עובר אוזן גרוזינית

במרכז עלילת הסרט ניצבת משפחתו של זאזא, רווק בן 31, הפועלת לחתן אותו לפי מסורת העדה הגרוזינית ולשדך לו כלה צעירה בת עדתו. זאזא, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מתנתק מעט ממנהגי העדה מתוך רצון להשתלב בחברה הישראלית, אך בשל הכבוד שהוא רוחש להוריו הוא משתף איתם פעולה בחיפושים אחר כלה. הבעיה מתחילה כשמתברר להוריו של זאזא שהוא מאוהב בחשאי ביהודית, אם חד־הורית ממוצא מרוקאי, המבוגרת ממנו בכמה שנים. הוריו של זאזא, המתנגדים לקשר ביניהם, גורמים ליהודית להתנתק מזאזא למרות אהבתם, והוא נישא בסוף לכלה גרוזינית צעירה, בהתאם למנהגי העדה.

לאחר שהשלים את התסריט, החל קוסאשווילי במלאכת הליהוק, תהליך שכדבריו היה לא קל בכלל, בלשון המעטה. "בהתחלה לא רציתי לבחון אנשים שהם לא שחקנים", הוא אומר. "אבל נוצרה בעיה, כי הייתי צריך לפסול חלק מהשחקנים שנבחנו בגלל מבטא משונה בגרוזינית, כזה שלא היה עובר גם אוזן לא גרוזינית", הוא אומר. "לא חיפשתי שחקנים גרוזינים, כי אין כאלו וגם אם היו, אתה לא רוצה לקחת מה שיש אלא מה שמתאים לך".

בלית ברירה, החל קוסאשווילי לפנות ל"לא שחקנים", אחת מהן הייתה אמו לילי. "לימדתי אותה לשחק", הוא אומר. "היא הגיעה יום־יום לחזרות במשך חצי שנה, והאישה הזו, עובדת מטבח בפנימייה באור יהודה, הפכה לסטודנטית למשחק ופשוט פרחה. אורית שר, שעזרה לי מאוד ואימנה את הלא שחקנים בסרט, עשתה עם אמי עבודה מדהימה".

איך היה לביים את אמך?
"זכיתי בכך שלמדתי להכיר אותה כאישה ולא כאמא, הבנתי שאמא זו לא אישה, שיש הבדל עצום. היה איזה רגע בחזרה שהיא הפסיקה להיות אמא שלי והסתכלתי עליה כמו שגבר מסתכל על אישה, וזה רגע מזעזע של גילוי עריות, רק במחשבה. רגע מאוד מיוחד. אחרי זה היא חזרה לחיים הרגילים שלה. פרשה בשיא".

לילי קוסאשווילי גילמה בסרט את אמו של זאזא (הדמות שמבוססת על קוסאשווילי) וזכתה על תפקידה בפרס אופיר. לתפקיד אביו של זאזא גויס לא אחר מאשר מוני מושונוב, שבהתחלה סירב לתפקיד. "הוא לא רצה", אומר קוסאשווילי. "'דובר, מה אתה משוגע?! זה בגרוזינית!', הוא אמר לי, 'אני לא מאמין ששחקן צריך לעבוד כל כך קשה על תפקיד'. אמרתי לו איזו מילה בגרוזינית וביקשתי שיחזור אחריי. הוא חזר מיד. 'אתה רואה?', אמרתי לו. 'זה קל!'. הוא האמין לי. הוא צדק, זה באמת היה קשה. לקח לו חצי שנה ללמוד גרוזינית, אבל הוא עשה את זה בצורה פנומנלית".

מי שגילם את דמותו של זאזא הוא ליאור אשכנזי, בתפקיד הפריצה שלו בקולנוע הישראלי. "ליאור התקבל בצורה משונה", מודה קוסאשווילי. "באודישן שערכתי לגולן אזולאי לתפקיד של זאזא, הוא הציג סרט קצר שבו שיחק יחד עם ליאור אשכנזי. נדלקתי על ליאור, הזמנתי אותו לאודישן והוא התקבל. בהתחלה בכלל חשבתי ללהק את אלון אבוטבול לתפקיד, כי הוא שיחק ב'עם חוקים', אבל אחרי שראיתי את ליאור, הבנתי שאלון מבוגר מדי בשביל התפקיד. זאזא ב'חתונה מאוחרת' הוא קצת אינפנטילי וחשבתי שאם אלון ישחק גבר אינפנטילי זה יהיה פתטי ואילו אצל ליאור, שהוא גבר מאוד אטרקטיבי, זה יעבור בחינניות וכך היה".

את הדמות של יהודית, אהובת לבו המרוקאית של זאזא, גילמה השחקנית המנוחה רונית אלקבץ. "רונית ליהקה את עצמה", מגלה קוסאשווילי. "לא רציתי אותה בסרט, אבל הסוכנת שלה, פרי כפרי, התעקשה שאפגוש אותה. רונית באה מוכנה. ידעה את התסריט והתפקיד על בוריו והייתה מאוהבת בו. היא אמרה לי: 'אני לוקחת את התפקיד הזה ולא יעזור לך כלום!'. היה לה כוח לשכנע. היא פשוט לקחה את התפקיד בלי לשאול אותי, ועשתה אותו מושלם!".

מה הדגשים שהיו חשובים לך בעבודה על הסרט?
"למען האמת לא היו דגשים מיוחדים. הייתי במאי צעיר ולא ידעתי הרבה מהחיים שלי, אז לקחתי את הכלים שלמדתי בבית הספר ובניתי סיפור. רציתי שזה יהיה סרט שנראה הכי צנוע, הכי פשוט והכי כן. הייתה חשובה לי אותנטיות מוחלטת בסרט יותר מאשר אסתטיקה, ולמזלי נפלתי על שחקנים טובים".

דובר קוסשווילי (צילום: מתוך הסרט)דובר קוסשווילי (צילום: מתוך הסרט)

הסנדלר הולך יחף

הסרט, בן 102 הדקות, הפך לאחד מהסרטים הישראליים המצליחים והרווחיים ביותר שהופקו בישראל. הוא זכה בעשרה פרסים בטקס פרסי אופיר בקטגוריות הבימוי, העריכה, המוזיקה, התסריטאות, הפסקול והמשחק, לארבעת השחקנים הראשיים. כמו כן הוא זכה בפסטיבל ירושלים בפרס הסרט הטוב ביותר וקצר שבחים ופרסים בפסטיבלים בסלובקיה, ארגנטינה, אוקראינה, יוון, נורווגיה, פולין, ניו אורלינס, קנדה, ספרד והונג קונג.

איך המשפחה שלך קיבלה את הסרט שעוסק בה?
"היו להם הערות, כמובן שזה היה צריך להיות ככה והסצינה ההיא ככה, אבל הם קיבלו את הסרט באהבה ובנאמנות אינסופית, ולא יכלו לשמוע ביקורת לא טובה עליו. סך הכל הביקורות היו פנומנליות, חוץ מאצל הגרוזינים. ככה זה, הסנדלר הולך יחף. שמעתי אחר כך גם שהבמאי השוודי אינגמר ברגמן היה שנוא על השוודים. גרוזיני אחד אמר לי: 'איפה ראית גבר גרוזיני שוכב עם הביצים שלו בחוץ במיטה?'. אחד אחר אמר לי: 'יא מטומטם, עד שעושים סרט גרוזיני אתה מצייר את הגרוזינים כמשוגעים שרודפים אחרי נשים מרוקאיות עם חרבות? גרוזינים הם עם של אינטלקטואלים. מה עשית?'. זה שעשע אותי".

בדיעבד, היית משנה משהו בסרט?
"הייתי משנה כל דבר, גם בסרטים גדולים, גם 'הסנדק'. אין לזה סוף. לא מתווכחים עם הצלחה".

שנתיים לאחר ההצלחה של "חתונה מאוחרת" יצא לאקרנים "מתנה משמיים", שכתב וביים קוסאשווילי. בין הסרט השני לשלישי, "הדו־קרב" שהופץ בארצות הברית בלבד, חלפו שש שנים. בפרק הזמן הזה הספיק לצאת בפומבי נגד תעשיית הקולנוע הישראלי. הוא כינה את היוצרים בינוניים ואת הקולנוע הישראלי חולה, נכה ופגוע.

"תראה, אנחנו עובדים בשביל כולם. לא עושים את זה לעצמנו. אנחנו תלויים באהבה של הקהל", הוא מסביר את דבריו. "כשאתה עושה סרט, אתה רוצה שיבינו אותו, שירגישו אותו, שיאהבו אותו ושהוא ידבר אליהם. אם אתה רואה שהמבקרים לא מתעניינים ולא מתרגשים מהסרט, זה מעניין ת'תחת. זה לא מה שמשנה, הסרט נועד בשביל הקהל. אם הקהל עצמו לא אהב, כל העמל היה לשווא".

אחרי התפקיד שעשה ב"מתנה משמיים", רק ב־2016 חזר קוסאשווילי להופיע מול המצלמה. היוצרת בת חן סבג הזמינה אותו לגלם את דמותו של סוחר הסמים ויקטור בסדרה "מטומטמת", והוא התייצב. בהמשך שיחק גם בסרטים "יום רגיל" (2018) ו"קצפת ודובדבנים" (2019), שעל תפקידו בו זכה בפרס אופיר כשחקן משנה. לאחרונה הגיח למסך בתור אביהם של אתי אלון ועופר מקסימוב בסדרה "מעילה". "אני לא שחקן ולא מתיימר להיות", הוא מבהיר. "ביקשו ממני לשחק וזה כיף לי מאוד, תענוג לא נורמלי. אתה בא עם ראש קטן, עושה מה שמבקשים ממך והולך הביתה בלי לשבת שעות בחדרי עריכות ולדאוג לכל העולם".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
"בהתחלה זה היה סיוט, כי לא ידענו איפה אנחנו חיים, אבל לאט־לאט מתרגשים פחות מהמצב ויש יותר פתרונות".

וכקולנוען? התעשייה גם כן נפגעה.
"הסרט שלי היה מוכן מזמן והיה יוצא עוד השנה אלמלא הקורונה. היה לי קאסט מגובש, והמגיפה דחתה את מועד הצילומים. שינתה ועיכבה את הלו"ז, אבל זה בסדר. לא משנה אם המועד נדחה, מה שמשנה זו התוצאה הסופית".

איך העברת את הזמן?
"למזלי המשכתי לעבוד. לא נעים להודות, אבל הקורונה עשתה לי רק טוב, כי המצב עיכב תהליכים ונוצר לי יותר זמן לשחק עם החומר של הסרט החדש בחדרי העריכה ולפעמים הפונקציה של איכות החומר היא כמות הזמן שהתעסקת בו. אני חושב שזה רק הועיל לי מהבחינה הזו".