ג'יימס בונד, "כדור הרעם", יס בונד

הכותרות בידיעות הלא קטנות בתקשורת צעקו שג'יימס בונד, בסרט “כדור הרעם", בכיכובו של יקירנו שון קונרי המנוח, נהג באלימות מינית כלפי אחת הגיבורות (בסרט, בסרט, לא בחיים), והתקשיתי להאמין שהבחור הטוב הבריטי הזה יתנהג בתוקפנות כלפי אישה, אז הלכתי לראות אם כצעקתה.

מה אגיד לכם - אפשר להגיד שכצעקתה ואפשר להגיד שאין סיבה לצעוק. ראשית, כל הקטע נמשך על המסך שנייה אחת בודדת. ג'יימס רב־המעללים נמצא בחדר עם פיזיותרפיסטית, הוא אומר לה במבט רב־משמעות שהיא צריכה לפצות אותו על משהו, היא מגלגלת עיניים ואומרת, אתה לא מתכוון ש־, והוא כן מתכוון ש־, ומדביק בכוח את פיו אל פיה (מעשה השר חיים רמון?), והיא מפרפרת למשך השנייה האמורה, ושרירי גבו של ג'יימס רוטטים מהמאמץ ללכוד אותה בפינה, ובתום השנייה היא כבר במקלחת איתו, מסירה את בגדיה והם מתערבבים זה בזו לשמחת הסבון שאינו בוכה עוד.



לרמון זה עלה במשפט. לג'יימס בונד, לעומתו, זו הייתה יריית פתיחה למערכת יחסים חמימה ומספקת עם אותה נערה, ועם נערות נוספות בסרט שלא ייספרו מרוב, שבאופן אישי כבר איבדתי את החשבון מי היא זו המדלגת איתו כרגע למיטה, אם מהטובים היא או מהרעים, אם היא עושה סקס איתו כדי לדקור אותו אחר כך או להתענג על נשיקות פיו. אונס, במטבעות הימים ההם, לא היה שם. גם כשג'יימס מזהיר את מיס מאניפני שלכשיחזור ללונדון יפליק בישבנה, היא אינה צווחת בזעזוע שאיך הוא מעז לדבר אליה ככה ושאותו להאשטג מי טו.

כל זה בוודאי אינו תורם ליופיו של המראה של בונד, ג'יימס בונד, המנשק את אותה פיזיותרפיסטית נאה, אבל לפני שעולה הצרחה, שומה עלינו לזכור את מועד צילומי הסרט ותנאי הזמנים הנהוגים אז. יפה לעין או לא, הייתה זו השפה המקובלת באותם ימים, ומכאן ועד להפוך את ג'יימס בונד לסוטה יהיה די מופרז. בכל תמונה ותמונה בסדרה “מד מן" למשל, הבוס דון דרייפר מצפה את הרעיונאית פגי אולסון בכפות גדושות של שוביניזם בוטה, כמאפיין של אותם זמנים, ואיש אינו קם וזועק עד השמיים, ואדם חשדני כמוני מתגרד במצחו ותוהה אם המהומה על המאומה הדי קטנה הזו שהותיר מאחוריו ידידנו ג'יימס לא נולדה במוחו של איזה יחצן ערמומי שביקש לקדם - ובכן, אשאיר למוחו של הקורא החכם מה רצה לקדם - וכשמטרה לא פשוטה בפניך, מי יהיה טוב יותר לסייע לאדם אם לא סוכן 007.

לראות או לוותר: לראות. תמיד נעים לפגוש חבר ותיק, גם אם מדובר בתעלול יחצני.

דילמת התשוקה (צילום: באדיבות יס דוקו)דילמת התשוקה (צילום: באדיבות יס דוקו)

"דילמת התשוקה", יס דוקו, יס VOD

הנה, הובטח לנו, הסרט שיוכיח כיצד הפוליטיקה המגדרית תורמת את חלקה לדיכוי המיניות של נשים. לא פוליטיקה, לא דיכוי, לא בטיח. סרט ארוך כמו מסטיק על שום דבר

ההבטחה ש"דילמת התשוקה" מספק, כך על פי דף יחסי הציבור המצורף אליו, מעוררת עניין מיידי: חשיפה כיצד הפוליטיקה המגדרית דאגה במשך שנים לדכא את התשוקה המינית הנשית. הדמיון מרחיק מיד אל חדרים אחוריים ספוני עץ הובנה, שבהם כורסאות עמוקות ספוגות עשן סיגרים בן מאות שנים, ועליהן ישובים סנאטורים קשישים הזוממים כיצד להלביש נשים בחיג'אב או לפחות לדחוק אותן אחורה בחזרה למטבח.

אל תצפו לזה. אל תחכו שעה ו־40 דקות (שוב סרטים בני שעה ו־40 דקות. למה שעה ו־40 דקות? למי יש כוח לראות סרט דוקו באורך שעה ו־40 דקות?) כדי לגלות שאין בסרט הזה דבר מן המובטח, מלבד מצעד ארוך של נשים צעירות החוזרות שוב ושוב על אותן טענות: הגבילו אותנו בבית, לא לימדו אותנו בבית הספר, וכיוצא באלה וחוזר חס וחלילה שעה ו־40 דקות.

לא עימות עם, נאמר, שר חינוך בהווה או בדימוס המתנגד ללימוד מבנה איברי הרבייה הנשיים בשיעור לחינוך מיני; לא קטטה עם סנאטור זקן ערמומי כשועל החוסם תקציבים, נאמר, לבתי ספר שובבים שבכל זאת מבארים את המתרחש במערכת המינית של האישה. לא פוליטיקה, לא בטיח, רק אותו סיפור ישן על הנערה שהוריה לא הרשו לה, במשך שעה ו־40 דקות.

לראות או לוותר: לא לראות. לנושא חשוב כל כך מגיע סרט הרבה יותר טוב.