"בין חומות", יום ג', 2.11, הוט 8
פלוגה ג' של משמר הגבול מורכבת מחיילים וחיילות יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, דתיים יותר ופחות וחילונים. הפלוגה הוקמה בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים ומטרתה הייתה ונותרה אחת עד היום - לקיים את השקט ב־850 הדונם שהם אולי הנפיצים ביותר בעולם: העיר העתיקה בירושלים.
הבמאים רותם זיסמן כהן ומוריס כהן התלוו לחיילי הפלוגה במשך שנה, עקבו, צילמו ותיעדו את פעילותה בימים של שגרה, בימי מצעדים, הפגנות וההתנגשויות התכופות בעיר בין בני כל הדתות, ובעיקר אחר המאבק האינסופי לשמור על השקט. להרגיע את הרוחות. לעבור יום נוסף בלי התפוצצויות, כדי להגיע ליום הבא, שיהיה זהה לחלוטין לקודמו, רותח, צועד על הסף, כל רגע מחכה לאסון הבא.
הבמאים מגישים את הסרט ללא קריינות ופרשנות. הם אומרים לצופה, בעיקר זה שאינו מכיר את המציאות היומיומית ב־850 הדונם של העיר העתיקה - זהו המצב בשטח. זו התמונה האמיתית שם. קח את זה. ישר לפנים. לצלחת. קח ביס גדול מהיהודים שצועדים בסמטאות, מנופפים להכעיס בדגלי ישראל ושרים "שיישרף לכם הכפר".
קח עוד ביס מהשנאה הבוערת בעיני הערבים. קח מנה לקינוח מהאיבה בין הנוצרים הקופטים לנוצרים האתיופים. ואפשר להגיש לך הכל בטעמים וברטבים שונים - ברוטב יום ירושלים בטעם סחוג, בטעם הרותח של הרמדאן, בציפוי נפיץ של ימי חג הפסח - כאן יש כל טעם וסוג, יותר מכל סניף של גולדה. רק תבחר.
לא בטוח ששיטת ההגשה הרזה הזו שבחרו יוצרי הסרט עובדת. היא כן מעידה על תחושת סיר הלחץ בשטח הקטן. על כל יום ושלולית הבנזין שלו ומחזיקי המציתים שמגיעים בהמוניהם לעיר. על המהומה הקטלנית שרק ממתינה לתירוץ הקטן ביותר כדי להתפוצץ.
אלא שבו בזמן הריחוק המתוכנן פונה בעיקר אל שכלו של הצופה, מעניק לו שיעור בית ספר, ומאידך שומר אותו מלקחת חלק בתחושות העזות, מלאות הזעם והשנאה של השחקנים השונים בהצגה המרה הזו. שוטרי מג"ב אינם מרואיינים על היומיום שלהם. כך גם תושבי העיר העתיקה המוסלמים. גם לא הנוצרים החיים בה.
הריחוק המתוכנן מאפשר לצופה הישראלי להמשיך להתחמק מהתמודדות אמיתית עם בעיית העיר העתיקה והבעיה הפלסטינית בכלל. הסרט אינו מספר על העיר העתיקה “שלנו". הוא מספר על עיר עתיקה בארץ כלשהי, בכוכב מרוחק כלשהו. הוא רק סרט. עוד אחד המוצג ברשימת הסרטים המוקרנים הערב בבתי הקולנוע בעיר.
אלו מאיתנו, כלומר מרביתם המכריעה של אזרחי ישראל שאינם מתגוררים בתוך או בסמיכות ל"סכסוך", הרי מעדיפים להפנות את ראשם לצד השני. ככל הנוגע להם, הקרב עם הפלסטינים כבר הסתיים לפני שנים. יוון והאיים מעניינים אותם הרבה יותר מיהודים נושאי דגלים המתגרים ומתקוטטים עם מוסלמים נזעמים בסמטאות הרובע המוסלמי המצוי אי־שם על מאדים. סכסוך עם פלסטינים? שמענו משהו מעורפל בעניין. השכונות הערביות? איפה זה בדיוק? נדבר על זה כשנחזור מהחופשה בדובאי.
תמונות בני אדם יש בסרט בשפע. בני אדם ממשיים כמעט לא תפגשו בו. האינטימיות המעניקה היכרות חסרה באופן משמעותי עד כדי דלות. זו לא דרמה המתרחשת תחת אפינו. זהו דוח. וככה לא עורכים היכרות בין זרים.
רק לקראת סופו חורג הסרט מהמשמעת, וקולו של אחד הקצינים מעלה את השאלה הברורה והפשוטה כל כך - והבלתי נשאלת כל כך - והיא: מניין מביאים כל האנשים האלה את שנאתם הגדולה כל כך? מי באמת צריך את זה? - אבל בעיר העתיקה בירושלים אין מקום לשאלות גדולות. ואם יש, לא הסרט הזה יספר לנו עליהן. עברנו. הצצנו. נקסט. לפסטיבל הסרטים בסינמטק.
# לראות או לוותר: לראות. שיעור בחוסר רצון טוב ואיך לא לחיות ביחד.