במערכה הראשונה של "משפחת גוצ'י", סרטו הטרי של רידלי סקוט, האחים אלדו ורודולפו לבית גוצ'י מנהלים ויכוח על אסטרטגיית המכירות העתידית של אימפריית האופנה. אלדו מציע שיתחילו למכור בקניונים, רודולפו מסרב - מה לכהן בבית קברות ומה להם בקניונים? כמובן שבסופו של דבר, המותג היוקרתי של המשפחה האיטלקית הגיע גם הגיע לקניונים, והנה הוא מגיע שוב. הפעם עם הסרט "בית גוצ'י", שעלה בבתי הקולנוע ולפיכך גם בקניונים, שמאכלסים את רוב האולמות האלה ברחבי העולם.
הסיפור של משפחת גוצ'י הוא מה שנקרא סיפור שיש בו הכל - בגדים נוצצים, סכומי כסף אסטרונומיים ותככים משפחתיים. זה סיפור שהיה חייב להפוך לספר, וזה קרה ב־2001, עם ספרה של שרה ג'יי פורדן שהתהדר בשם המאופק "בית גוצ'י: סנסציית הרצח, הטירוף, הזוהר והחמדנות". הספר היה חייב מתישהו להפוך לסרט, וגם זה קרה בסופו של דבר. ההפקה יצאה לדרך כבר ב־2006, ושלל כוכבות הוזכרו כמועמדות אפשריות לגלם את פטרישיה גוצ'י, הדמות הכי שערורייתית במשפוחה. בסופו של דבר, נפל הפור על ליידי גאגא.
ליידי גאגא אידיאלית לגלם דמויות של אאוטסיידריות, וכזו היא הדמות שלה כאן, שנולדה בשם פטרישיה מרטינלי - צעירה ענייה מצפון איטליה, שמעולם לא הכירה את אביה הביולוגי. את מאוריציו גוצ'י, יורש העצר של המשפחה בגילומו של אדם דרייבר, פגשה במקרה במסיבה. הוא נשא אותה לאישה למרות התנגדות אביו האליטיסט רודולפו, שהתחלחל מכך שכלתו לעתיד לא מבדילה בין הציירים קלימט ופיקאסו.
"בית גוצ'י" מתחיל כמעין סרט בורקס, שבו רודולפו מאיים לנשל את מאוריציו מהצוואה בשל בחירתו הרומנטית; הופך לטלנובלה, שבמסגרתה פטרישיה מוכיחה למי שזלזלו בה כי היא הרבה יותר ערמומית מכפי שחשבו; ממשיך כקומדיה שחורה על הכבשה השחורה של המשפחה, פאולו, בגילומו הגרוטסקי של ג'ארד לטו, המוזכר כמועמד מוביל לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו כאן; ומסתיים כמותחן מאפיה.
כשם שהסרט מחליף צבעים, כך גם השליטה במשפחה מחליפה ידיים. התסריט מיטיב לתאר לזאת, ולהמחיש כי החיים הם גלגל. אפשר רק לדמיין מה במאי מנייריסט ויומרני מסוגו של פאולו סורנטינו, למשל, היה מעולל עם סיפור כזה. הוא לבטח היה משתמש בכותרות ביניים ובשאר אמצעים מלאכותיים כדי להפריד בין פרק אחד לאחר. רידלי סקוט לא עושה זאת, ומכבד מספיק את הקהל כדי שיבין לבד.
זה הסרט השני של סקוט שיוצא בחודשים האחרונים. קדם לו "הדו־קרב האחרון". בגיל 83, השליטה שלו בטכניקה הקולנועית מיומנת מתמיד, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. גם כשהבימוי חוטא בטעם רע, נראה שהדבר נעשה במכוון. אופרת הסבון הזו מאפשרת לבמאי להשתולל לא רק עם סנסציות משפחתיות, אלא גם עם בגדים ססגוניים ותצוגות משחק ססגוניות עוד יותר.
עוד לפני צאתו לאקרנים, "בית גוצ'י" משך אש. למרות הזהות האתנית של המשפחה, כמעט כל השחקנים אינם איטלקים, וגם לא נראים כאלה. אדם דרייבר, למשל, לא נראה כאילו הוא מגלם את מאוריציו גוצ'י, אלא את לאונרד כהן בשנות ה־70. רק שניים כאן הם איטלקים אסלים: אל פצ'ינו, שעושה כאלדו גוצ'י את אחד מתפקידיו הטובים בשנים האחרונות; וליידי גאגא, שדווקא מותירה רושם פחות "אותנטי" מכולם. היא נראית כמו חנאן עשראווי, ומדברת במבטא רוסי.
זה נשמע רע, אבל בסופו של דבר, הליהוק והמבטאים המשונים עוזרים לסרט לשבור את הסטריאוטיפים הנדושים בכל הקשור לייצוג של איטלקים על המסכים האמריקאיים. כן, כמו ב"סנדק" ובכל החיקויים והפארודיות שלו, גם כאן יש הרבה אמוציות וקשרים עם הפשע המאורגן, אבל מעבר לזה, לא תמצאו את קלישאות הז'אנר. השחקנים והשחקניות נראים ונשמעים אחרת, והדמויות לא מנשקות זו את זו על כף היד ומחליפות מתכונים לזיטי. לולא השם "גוצ'י", קל היה לשכוח שמדובר במשפחה איטלקית.
כיאה לסרט שנמשך 157 דקות, יש ב"בית גוצ'י" גם רגעים פחות מעניינים, אך בסופו של דבר הוא מהנה ומשעשע. עם זאת, בתום הצפייה עולה השאלה - למה בעצם ראינו את זה? מה הפואנטה? תשובה אפשרית: "בית גוצ'י" הוא סרט על הפער בין טעם טוב וטעם רע, גבוה ונמוך, אופנה עילית ואופנה תחתית. פעם אחר פעם, התסריט בוחן את הגבולות הללו, למשל עם הסצינה שבה פטרישיה מזדעזעת לגלות כי מוכרים בשוק חיקויים של המותג המשפחתי, עם משל שמספר פאולו על הדמיון וההבדל בין חרא ושוקולד, וכמובן עם אותו ויכוח סביב השאלה אם מקומה של גוצ'י בקניונים או לא.
צחוק הגורל: כיום גוצ'י ובתי אופנה אחרים יכולים רק להתחנן שהקניונים לא יבעטו אותם החוצה, וזה נכון גם לגבי בתי קולנוע. עם המעבר לקניות אונליין ולסטרימינג, הקניונים כבר לא צריכים את מותג היוקרה האופנתי או את הוליווד, יש להם מקורות הכנסה מניבים יותר. הסרט הבא של רידלי סקוט כבר בטח יהיה על תככים בעולם הגלידה.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!