דני בן ארי אינו זוכר את הפרידה מאמו מירה בן ארי, האלחוטנית והלוחמת שנפלה בקרב ניצנים במלחמת העצמאות. אך אולי העובדה שסצינת הפרידה ההיא משוחזרת בימים אלה בסרט "תמונת הנצחון" של הבמאי אבי נשר - מצליחה ממרחק 73 שנים לצייר לבן ארי את אירועי הלילה ההוא בתמונות מוחשיות.

ליל הפרידה התרחש ב־17 במאי 1948, במסגרת "מבצע תינוק", שבו פונו אמהות וילדיהן מקיבוצי הנגב, טרם המתקפה הצפויה של הצבא המצרי. "כשכל האמהות וילדיהן בחיקן יצאו מניצנים, אמי מירה בן ארי, בהיותה הקשרית של הנקודה, סירבה לעזוב", מספר בן ארי. "היא הפקידה אותי בידיו של ירח בלייברג (אביו של אהוד בלייברג, מפיק הסרט – ר"ק), שבהמשך העביר אותי לידיו של חייל מגבעתי, עד שהגענו לבאר טוביה".

כדי לא לעורר רעשים ובכי, השקו את הילדים ביין שמהלו בו כדורי שינה מרוסקים. "מספרים לי שכמעט הסגרתי את המבצע, כשצעקתי ובכיתי 'אני רוצה את אמא' ו'אני רוצה פיפי'", מספר בן ארי. הוא ויתר הילדים והנשים הגיעו בשלום לבאר טוביה, ומשם הוא הועבר לביתם של סביו, הוריה של מירה, בתל אביב.

בשחזור הקולנועי של הפרידה, השחקנית ג'וי ריגר, המגלמת את דמותה של מירה בן ארי, נושקת בפעם האחרונה לבנה דני בן השנתיים (שמגלם הילד נועם סגל) וטומנת בכיס מכנסיו מכתב המיועד לבעלה אליקים.

"אני אכתוב רק כמה מילים", כתבה מירה בן ארי במכתב. "אתה בטח תבין כי אינני יכולה לכתוב פשוט. זה קצת קשה, יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו. הרי בכל זאת נשיג מה שמגיע לנו. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה. אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תבקר אותו הרבה ותמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי".
"אני רואה במכתב של אמי צוואה, כיצד היא רוצה שיגדלו אותי במדינת ישראל החופשית", אומר כעת הבן.

מירה בן ארי לא שבה לפגוש את בנה. כשלושה שבועות אחר כך, ב־7 ביוני 1948, בתום יום קרב בן עשר שעות מול הצבא המצרי, היא נהרגה, ואיתה נפלו עוד 32 לוחמים. 106 חברים ולוחמים נפלו בשבי המצרי. "מירה נהרגה כשיצאה ביחד עם מפקד הכוח בנקודה, אברהם שוורצשטיין, שהיה פצוע, לנהל משא ומתן עם הקצינים המצרים במטרה להציל את שאר חבריה, שסיכוייהם לשרוד מול המצרים שאפו לאפס", מספר בן ארי. "אבל כשהקצין מהכוח המצרי ירה באברהם, מירה שלפה את האקדח, ירתה בו, ומיד נורתה בחזרה ונהרגה".

מירה בן ארי ובנה בניצנים  (צילום: אלבום משפחתי)מירה בן ארי ובנה בניצנים (צילום: אלבום משפחתי)

עד הכדור האחרון

סרטו של אבי נשר "תמונת הנצחון", שעלה לאחרונה לאקרנים, מציג את סיפור ניצנים מצד הנרטיב הישראלי והנרטיב המצרי ומסופר מפיו של העיתונאי המצרי מוחמד חסנין הייכל (לימים עורך היומן המצרי "אל־־אהרם"). הסרט נולד ביוזמת המפיק אהוד בלייברג, כאמור בנו של ירח בלייברג, שהיה הרפתן של ניצנים ונפל בשבי המצרי, ודני בן ארי. תקציב הסרט נאמד ב־15 מיליון שקלים.

בן ארי הוא בעליה של חברה להנדסה אזרחית, שהקים אביו אליקים ונקראת "אליקים בן ארי בע"מ". כמפיק שותף בסרט הוא שחזר באזור באר שבע את קיבוץ ניצנים דאז, איתר וייצר רכבים כמו אלה שהיו ב־1948 ועוד. "המסגרייה שלי עבדה שעות נוספות כדי להשמיש כלי רכב ולהפכם לדגמים של 48'", הוא מספר. "גם איתרנו טנק בקוצים של יד מרדכי".

אם לא די בכך, לאתר הצילומים הובאו 50־60 משאיות חול כדי לצבוע את אדמת הקיבוץ המשוחזר בצבעי אדמת ניצנים, ששכן ליד חוף הים. "הרמנו סוללה של אדמה וחיפינו דיונות בחול לבן", מספר בן ארי.

מה דחף אותך לקדם את הסרט?
"במשך השנים היו לאהוד ולי דיבורים על להנציח אותם ולספר את האמת על קרב ניצנים. אני מהכיתה הראשונה של ילדי ניצנים, וחשוב לי להדגיש שאני מייצג את הקיבוץ ואת הבנים והבנות של הלוחמים. בער בי לקעקע את השקרים שהדביקו לניצנים על הקרב והקלון, עם השטויות שכתב אבא קובנר על כניעת ניצנים".

כניעת קיבוץ ניצנים הפכה לכתם בל יימחה כמעט בתולדות מלחמת העצמאות וההיסטוריה של מדינת ישראל, זאת בעקבות פרסום הדף הקרבי של קצין החינוך של חטיבת גבעתי, אבא קובנר, ובחתימתו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, שבו נכתב: ".... שעת הכניעה של ניצנים היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב... טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא: לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!".

"לאבא קובנר לא היה מושג על מה הוא מדבר", אומר בן ארי כעת. "הוא לא היה שם, הוא הגיע מעולם אחר, עלה לארץ ב־1946, לא נלחם במלחמת העצמאות וכתב את הדף הקרבי על סמך כלום. וכשהלוחמים חזרו מהשבי, הם לא ברחו לתל אביב, אלא הקימו מחדש את הקיבוץ מזרחית לנקודה הישנה. זו הייתה התשובה הניצחת לאבא קובנר".

התביישתם אז?
"התביישנו וכאב לנו על אנשי ניצנים המבוזים, שהתביישו וסבלו לנוכח העוול שנגרם להם, אבל לא היה להם כוח לדבר. גם אנחנו, הילדים, סבלנו והתביישנו. עשרות שנים גינו את ניצנים והציגו אותנו כפחדנים. נהגים שעצרו טרמפים לחיילים מניצנים הורידו אותם מהרכב, אפילו רופאים לעגו לילדים שהגיעו לטיפול רפואי בבית חולים ואמרו: 'גם אתה פחדן כמו הלוחמים בניצנים'. לאחר המלחמה, כשכל היישובים קיבלו את נס מלחמת הקוממיות, ניצנים לא קיבל, אלא כעבור שנתיים לאחר התערבות ודרישה".

לדברי בן ארי, שמסתמך גם על עדותו של אחד הלוחמים שנפל בשבי, ב־7 ביוני 1948 הוציאה מירה בן ארי שדר אחרון לפני שהטמינה את מכשיר הקשר. במקביל היא הוציאה גם הודעת S.O.S שנקלטה במפקדת החטיבה. אולם במטה החטיבה התעלמו מצורכי ניצנים. "בכך בעצם הפקירו את ניצנים בידי הצבא המצרי, וגם הדביקו לו את סיפור הכניעה והקלון. והכל מסיבות פוליטיות", טוען בן ארי.

גם בסרט עולה הטענה להפקרה על רקע פוליטי מפי הצעירים מגיני המקום. "קיבוץ ניצנים השתייך לתנועת 'הנוער הציוני', בעוד שבכל האזור היו קיבוצים של השומר הצעיר", אומר בן ארי. "המפלגות נאבקו מול משרד הביטחון לקבל נשק ותחמושת ונתנו עדיפות לקיבוצי השומר הצעיר כמו גת, גלאון, נגבה ויד מרדכי, שכידוע התפנו באישון לילה ונטשו את הקיבוץ, אבל אותם איש לא גינה".

לימים הוקמה ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל דאז רא"ל יעקב דורי, שטיהרה את לוחמי ניצנים. "לוחמי ניצנים נלחמו עד הכדור האחרון", אמר. מפקד גבעתי שמעון אבידן אף הגיע לבקש סליחה מחברי הקיבוץ. עם זאת, אבא קובנר מעולם לא חזר בו מהאשמותיו.

קול הירייה

מירה בן ארי (מרים גלסשייב) נולדה בברלין. ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בהיותה בת 7, עלתה עם הוריה לארץ ישראל. מגיל צעיר כתבה שירים, יומן אישי, מאמרי דעה ציוניים, וגם מאמרים על השואה, שהשפיעה מאוד על תפיסת עולמה. בעת לימודיה בגימנסיה הרצליה הושפעה רבות מהמורה שלה, הסופר והמשורר אלדד שייב, שהיה ממנהיגי הלח"י, ובגיל 15 הצטרפה כפעילה לתנועת הלח"י. כעבור שנה וחצי נשלחה לכפר לוביה, שליד יבנאל, ושם, בהכשרה לקיבוץ ניצנים, הכירה את אליקים, לימים בעלה.

שאלת אי פעם למה אמך לא נשארה איתך?
"לא שאלתי ואני לא יכול לומר שזה הפריע לי. אמי הייתה עזת נפש למרות גילה הצעיר, בת 22 בסך הכל. היא נשארה להילחם בגלל מי שהייתה. בתקופת שירותי בצה"ל התחלתי לספר בגאווה על מירה בן ארי. לכאורה היא יכולה הייתה להרים ידיים ולהיכנע, אבל אם הייתה עושה זאת, היא לא הייתה מירה בן ארי. ללא פחד היא שלפה אקדח וירתה במצרי. היא ידעה מה יהיה סופה. מכאן כל כך ברור שהיא לא התכוונה להיכנע".

מה אביך סיפר על אמא?
"הוא אף פעם לא דיבר איתי על אמא, ואני לא שאלתי. מה שחקרתי וידעתי למדתי מהיומנים שהיא כתבה. אני זוכר שהגעתי לראשונה כילד בן 5 לבית הקברות, לקבר האחים של נופלי ניצנים. בכל אזכרה הייתה אחת מחברות הקיבוץ ניגשת אליי ואומרת: 'דני, שתדע, מירה בן ארי השביעה אותי לספר לך שהייתה לך אמא'".

על ילדותו בקיבוץ ניצנים יש לדני בן ארי רק מילים טובות לומר. "היה לי טוב בקיבוץ, כולם אהבו ופינקו אותי, אולי כי לא הייתה לי אמא והייתי הפוצי מוצי של כולם", הוא מספר.

לקראת הגיעו לגיל בר המצווה עזבו דני בן ארי ואביו אליקים את הקיבוץ ועברו להתגורר בראשון לציון. האב התחתן בשנית עם רבקה אנטין, אלמנתו של מאיר אנטין ז"ל, שנהרג אף הוא בקרב ניצנים.

את שירותו הצבאי עשה דני בן ארי במשטרה הצבאית, ולאורך שירות המילואים שלו טיפס לדרגת אל"מ. טקס הפרידה שלו מצה"ל, בהיותו בן 58, נערך לבקשתו ליד הבית שבו נהרגה מירה בן ארי.

כיום הוא נשוי לרוני בן ארי, אמנית וצלמת, והם מתגוררים במושב נטעים ביחד עם שלוש בנותיהם והנכדים. "הקמנו קיבוץ קטן, רק בלי אסיפות חברים", הוא צוחק. בתו הבכורה קרויה מירה על שם אמו. "היה לי ברור שאקרא לה על שם אמי", הוא אומר. "בתי מירה גאה לשאת את השם. היא דומה לאמי ממש שתי טיפות מים. דעתנית ובעלת עוצמה נשית".

בסרט "תמונת הנצחון" מושם דגש גם על משבר בזוגיות של מירה בן ארי ובעלה אליקים, שהיה נהג בקואופרטיב הנגב ונסע להביא אספקה לניצנים. ביום הקרב הוא לא הצליח לחזור לקיבוץ ונשאר בבאר טוביה. בניגוד למציאות, דמותה של מירה מנהלת בסרט רומן עם מפקד הכוח אברהם שוורצשטיין. "מירה בן ארי העריצה אותו, אבל בסרט הדביקו להם רומן לוהט", אומר הבן. "אני מודה שהסצינה הזאת שהם מתנשקים ויוצאים מהחדר בלילה, באה לי בהפתעה. אבל אבי נשר שכנע אותי שרומנטיקה מתבקשת בסרט, שהרי בגילים האלה יש התאהבויות ומשיכה הדדית. וחשוב לזכור שזה סרט עלילתי שמבוסס על אירועים היסטוריים, ולכן צריך להשלים עם דברים מסוימים".

איך הייתה העבודה עם אבי נשר?
"לא היה קל. אבי הוא סוליסט, קשה לשתות איתו קפה. כשהחלו הצילומים הוא היה מסוגר מאוד. אני מצדיע לו על שעות עבודה אינסופיות. אשתי רוני ואני ליווינו מהצד את הצילומים. כל סצינה הוא צילם כמה פעמים ודייק לפרטי פרטים. העבודה על הסרט נמשכה חמש שנים וצילמנו בקורונה. והייתה הטרגדיה הכואבת עם מות בנו ארי. זה היה ממש נורא. חשבתי שהוא לא ימשיך, אבל אבי נשר הוא איש חזק, המשיך בכל הכוח ועשה עבודה טובה".

היו לכם ויכוחים?
"היה ויכוח מר על הכיתוב שמופיע בסוף הסרט. אבי רצה לסיים עם הכיתוב: 'לזכרם של הצעירים והצעירות שלחמו בניצנים משני הצדדים'. אני לא הסכמתי. יותר משכעסתי, זה כאב לי. לבסוף הכיתוב בסוף הסרט הוא 'לזכרם של הצעירים והצעירות שנפלו בקרב ניצנים'".

מה ריגש אותך במיוחד בסרט?
"שני דברים: סצינת הפרידה ממני ב'מבצע תינוק', כשאמא טומנת את המכתב במכנסיי. היה מקסים להתחבר לנועם סגל ששיחק בתפקיד הילד. והשני: הרגע האחרון של אמי לפני שנהרגה. בסרט שומעים רק את קול הירייה, אבל לא רואים אותה נופלת. מירה בן ארי נשארת מיתוס".