החברות של צחייק עם נשר, שהולידה כמה מהקלאסיקות הקולנועיות הגדולות, יוצרת תחושה שהשניים גדלו, התבשלו, הצליחו, נכשלו והתפתחו יחד. "לפעמים מפליא אותי כמה זמן אנחנו חברים", אומר צחייק. "הכרנו לפני 49 שנים, ב־1973, הודות לדורלי חזון, שהייתה חברה משותפת של שנינו, והתחלנו לעבוד על הסרט הקצר הראשון של אבי - 'המת על החי'. החיבור היה מיידי. נהנינו למצוא שפה משותפת ולהיות בני שיחה לקולנוע על שלל גווניו, לא רק ברגמן או גודאר, שגם אותם אהבנו, אלא גם קולנוע אמריקאי".
בשבוע הבא יחגוג צחייק את יום הולדתו ה־70. הוא נולד בתל אביב ב־1952 להורים שעלו ארצה מעיראק. "זה היה בית חם, אוהב ונפלא, והאוכל היה מאוד נוכח בבית", הוא נזכר. "אמא שלי, שמבשלת נהדר עד היום, הייתה מכינה מטעמים שגרמו לכל החברים האשכנזים שלי לבוא אלינו לאכול. ככל נער תל אביבי צפונבון למדתי בגימנסיה הרצליה".
צחייק מעיד כי כילד היה תולעת ספרים. התפנית בחייו אירעה כשביום גשום וקר, ספריית הגימנסיה הייתה סגורה. "לפעמים הייתי מבריז מלימודים כדי לבלות בספרייה ולקרוא ספרים, אבל כשהיא הייתה סגורה באותו היום, הברזתי מבית הספר והתפלחתי לקולנוע, שם הקרינו סרט צרפתי בשם 'ההרפתקנים' בכיכובו של אלן דלון", הוא משחזר. "באותם ימים, ברגע שהסרט היה מסתיים, מיד הייתה מתחילה הקרנה נוספת. בגלל שהייתי צריך להעביר כמה שעות, ראיתי את הסרט שלוש פעמים ברצף. בפעם השלישית גיליתי ניואנסים כמו קלוז־אפ, משחק עם המצלמה ועוד. לא ידעתי אז מה זו עריכה, אבל הבנתי כמה דברים מעבר לסיפור".
אז הפך לתולעת סרטים. "בגלל שלא היו יותר מדי אפשרויות לראות סרטים, הייתי מנצל כל רגע ומגיע לכל מקום שבו הקרינו סרטים", הוא מספר. "פעם בשבוע הייתי הולך ל'מועדון הסרט הטוב' בבית ליסין, שהקרין סרט עם תרגום בצד בכתב יד ומגיע עם הטוסטוס שלי להקרנות בבית עובדי העירייה בחולון או במרתף בראשון לציון".
עם סיום לימודיו ולפני גיוסו לצבא ניסה להתקבל לפקולטה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהייתה אז בראשית דרכה - ולא התקבל. "הם לא אהבו אותי במיוחד", הוא אומר. "הייתי צריך לנתח את הסרט 'בירושלים' של דוד פרלוב, וזה לא צלח. אחרי כמה שנים, כשהתפרסמתי בתחום, העברתי שם קורס הפקה".
בשנת 1970 התגייס לצבא והעביר את שירותו במחסן כביסה לקצינים. החלום להפוך לעורך סרטים בעבע בו. "חשבתי ללמוד בחו"ל, אך מכיוון שזה היה סיפור יקר ומורכב, התלבטתי", הוא אומר. "נפגשתי עם אבי כהן, שבדיוק סיים לימודי בימוי בלונדון, כדי לשמוע על הלימודים שם. הוא אמר לי שהוא מביים תוכניות לטלוויזיה הלימודית, וזקוק לעוזר עריכה בחינם ושאל אם אני מעוניין. למחרת התייצבתי בחדר העריכה ולא יצאתי משם. היה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות והייתי אסיר תודה שאני עובד בתחום, זו הייתה גאווה גדולה. כיום, בעידן הדיגיטלי, עוזרי עריכה עושים את רוב העבודה מהבית. פעם היית יושב מאחורי הגב של העורך, מרגיש אותו חושב ולאט־לאט מפתח תיאוריות משלך ומעז להשמיע אותן".
באמצע שנות ה־70 עבד צחייק כעוזרו של העורך דוד טור, בין השאר בשני סרטיו של אסי דיין "חגיגה לעיניים" (1975) ו"גבעת חלפון אינה עונה" (1976). "חדר העריכה בגבעת חלפון היה ממש משוגע, עם המון צחוקים", הוא נזכר. "הבעיה הייתה למצוא טייקים שבהם אין צחוק ברקע, כי הצוות כולו נשפך מצחוק על הסט. בגלל שלא הייתה אפשרות לשחק יותר מדי עם העריכה בשל חוסר תקציב, זה היה מאתגר".
העבודה המשמעותית הבאה שלו הייתה כעורך משנה ועורך קול בסרטו עתיר התקציב והכוכבים של מנחם גולן "מבצע יונתן" (1977). "זה היה מבצע ענקי", הוא נזכר. "כל עורכי הסרטים בארץ עבדו בסרט בתפקיד כלשהו. היה צריך להספיק את ההפקה בזמן שיא. מנחם גולן היה אדם לחוץ, הוא בקושי ישן ונהג להגיע לחדר העריכה לנוח. פתאום הוא היה קם בבהלה וצועק: 'מה זו הסצינה הזו?', כששנייה לפני כן הוא היה עם עיניים עצומות. זה היה משעשע".
הפריצה הגדולה של צחייק, הפעם כמפיק בפועל וכעורך ראשי הייתה ב־1978, בסרטו הראשון באורך מלא של חברו אבי נשר, "הלהקה", שגולל את סיפורה של להקה צבאית בימי מלחמת ההתשה. בתחילה חשב נשר לבסס את הסרט על סיפור שירותו הצבאי של צחייק. "אבי שלח לי מברק שבו נכתב: 'כתבתי תסריט לסרט רוק שקוראים לו 'טפו', וזו פרודיה פרועה על חיילים המשרתים במחסן כביסה לקצינים'", הוא מספר. "העובדה ששירתי במחסן כביסה תמיד הצחיקה את אבי עד דמעות, אז הוא חשב לעשות מזה סרט. לאט־לאט זה התפתח לכיוון של להקה צבאית. אבי ושותפתו ליצירת הסרט שרון הראל עשו תחקיר מעמיק ורציני וראיינו כל מי שהיה בלהקה צבאית".
הסרט הבא שלו עם נשר, "דיזנגוף 99" (1979), גולל את סיפורם של שלושה צעירים השוכרים יחד דירה בדיזנגוף וחווים את תל אביב על יופיה וכיעורה. הוא היה מבוסס על הדירה שבה התגוררו צחייק, נשר וחברתם דיתה אביוב, ברחוב ז'בוטינסקי 15. "אבי, דיתה ואני היינו חברים טובים", מספר צחייק. "יום אחד הם ביקרו אותי בבית הוריי, אכלנו אוכל של אמא שלי והם סיפרו כי הם מחפשים דירה. אמרתי להם שגם אני הגעתי לפרקי ורוצה לעבור לדירה משלי, והם הציעו שנגור ביחד. אחרי שבוע כבר נכנסנו לדירה".
הדמויות הראשיות בסרט: אוסי (ענת עצמון), נתי (גידי גוב) ומושון (מאיר סוויסה) מבוססות בהתאמה על אביוב, נשר וצחייק. "התווכחתי עם אבי על הדמויות: למה גידי גוב, שהוא הגברי יותר, מגלם את דמותו של אבי, וסוויסה, שהוא נחנח, מגלם אותי. אבי אמר שזה נכון והיה בזה משהו", הוא אומר. "בסך הכל הדמויות דומות לנו אבל לא דומות. יש בהן הרבה מאיתנו, לטוב ולרע. כשאתה מסתכל על הסרט בפרספקטיבה היסטורית, אתה בוחן את עצמך וזו הרגשה שונה".
אחרי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" צחייק עבד ב"פצעי בגרות" (1980), בבימויו של זאב רווח ובכיכובם של דליה שימקו ושרון אלכסנדר: "כשהגעתי למשרדי סרטי רול, שהפיקו את הסרט, ביקשתי את התסריט. 'אין תסריט', המפיק אמר לי. 'הוא ייכתב במהלך הצילומים'. היה נורא מצחיק לשמוע את זה, אבל בסוף יצא סרט מצליח". צחייק ערך עבור רווח גם את סרט הבורקס "פעמיים בוסקילה" (1998). הוא התבקש לסיים את עריכתו בתשעה ימים. "בתוך שבועיים מאז סיום העריכה, הסרט היה בקולנוע", הוא מציין.
בשנת 1985, לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים בעקבות העבודה על הסרט "זעם ותהילה" בשל בעיות עם משקיע, הגיעו נשר וצחייק לעבוד על "שוברים". אף שהשתתפו בו מיטב זמרי התקופה - יזהר אשדות, גלי עטרי, סי היימן, אריק סיני והטאלנט הצעיר מאיר בנאי - הסרט נחל כישלון מסחרי. "הרעיון לסרט נולד בעקבות מודעה קטנה שראיתי בעיתון, שבה נכתב שהאופרה הישראלית מבקשת הצעות לרכישת מחסן התלבושות שלה", מגלה צחייק. "מתוך זה נולד התסריט שעוסק בקבוצת שחקנים שיורדת לנגב כדי לצלם אופרת רוק. אחרי סיוט ההפקה של 'זעם ותהילה', צילומי 'שוברים' היו כיפיים ואגב, אותו מחסן תלבושות של האופרה נרכש לצורך הסרט".
השיר הזכור ביותר מ"שוברים", היה "שירו של שפשף", שפרץ לבנאי הצעיר את הדרך. "מאיר לא בא כשחקן מקצועי עם מניירות. הוא היה ביישן ומופנם, אבל היה בו משהו טהור", אומר צחייק. "היינו צריכים להפציר בו להשתתף בסרט. הוא לגמרי התאים לדמות של שפשף".
סרט נוסף שצחייק הפיק וערך עם נשר היה "סוף העולם שמאלה" (2004), שזכה להצלחה רבה ולפרסים ברחבי העולם. הסרט התמקד במציאות החברתית של אנשי עיירת עולים בנגב בסוף שנות ה־60, דרך חברותן של שתי נערות, שרה (לירז צ'רכי) וניקול (נטע גרטי). גם סרט זה נתפס כנועז בתקופתו, שכן הציג נשיקה לוהטת בין שתי השחקניות, סצינה שלא נראתה כמותה בקולנוע הישראלי באותן שנים. "לא ידענו איך הסצינה הזו תתקבל, חשבנו שהיא תעשה רעש", אומר צחייק. "בהקרנת הניסיון היו כאלה שאמרו לנו שזה לא יעבוד אצל הקהל השמרני, שמעדיף לראות סיפור אהבה בין בחור לבחורה, אבל הם טעו בגדול".
לאורך השנים ערך צחייק למעלה מ־40 סרטים, היה מועמד שבע פעמים לפרס אופיר לעריכה הטובה ביותר, אבל זכה רק פעם אחת, בשנת 2012, על "רוק בקסבה", שביים יריב הורוביץ. הסרט עסק בקבוצת חיילים המשרתת בעזה בזמן האינתיפאדה הראשונה. "כבר נשכר עורך אחר לערוך את הסרט, אך הוא לא עשה עבודה כל כך מוצלחת, ונקראתי להציל את המצב", מודה צחייק. "הבמאי הרגיש שהסרט נוזל לו מהידיים, ואני מודה לו עד היום שנתן בי אמון. הוא היה צריך אותי ולא ידע עד כמה. רק אחרי שהתחלתי לעבוד על הסרט הוא ואני הבנו זאת".
סרט נוסף שצחייק מדבר עליו בגאווה הוא "האושפיזין" (2004), בבימויו של גידי דר ובכיכובם של שולי רנד ואשתו לשעבר מיכל בת שבע-רנד. הסרט עסק בזוג בעלי תשובה חשוכי ילדים, החיים בעוני בירושלים. גם את הסרט הזה התחיל לערוך עורך אחר. "הסרט לא עבד בבאלאנס הנכון", מסביר צחייק. "התברר שגידי דר בילה עם העורך הקודם בחדר העריכה, כשהוא עשה את זה איתי, אמרתי לו שהוא חייב לתת בי אמון, לצאת מחדר העריכה ולהשאיר אותי לבד. לשמחתי הוא הסכים. כעבור שבועיים, כשהוא ראה את התוצאה, הוא חיבק אותי ואמר שזה הסרט הנכון".
לצד העבודה הקולנועית, צחייק גם ערך סדרות טלוויזיה פופולריות, בהן "כסף קטלני", "מעורב ירושלמי", "מילואים", "שנות ה־80" וסדרת המאפיה "הבורר", שהעבודה עליה זכורה לו כאחד האתגרים הקשים בקריירה. "כיום אין מקרים כאלה, שעורך יחיד עורך את כל העונות של הסדרה מההתחלה ועד הסוף", הוא אומר. "זו הייתה סדרה מאתגרת, שגילתה המון כוכבים, הזניקה את הקריירה של מי שהשתתף בה, והצליחה בצורה בלתי רגילה. קרובי משפחה היו מצלצלים אליי לשאול מה קורה בפרק הבא".
את הסדרה כתב רשף לוי וביים שי כנות. "הוט נתנו לנו גיבוי מלא", אמר צחייק. "בכל פעם שאמרו לנו שהתסריט משוגע או מופרך מדי, עשינו אותו עוד יותר משוגע ומופרך, והחוצפה הזו עבדה".
בתחילת שנות ה־80 הקים צחייק עם המנטור שלו אבי כהן, את חברת קיץ הפקות, שהתמחתה בעיקר בהפקת תשדירי שירות וסרטי פרסומת. כמה מהסרטונים הידועים ביותר עברו תחת ידם, למשל למשקה זיפ, למילקי, לתפוזינה ולחברת המשקאות קריסטל ("החום בוטל - שותים קריסטל"). "אנשים היו מגיעים לבתי הקולנוע בזמן כדי לא להפסיד את הפרסומות", הוא אומר. "זה היה בידור".
אחת הפרסומות הפרובוקטיביות שעליהן היה אחראי צחייק היא לאשכוליות מטעם המועצה לשיווק פרי הדר. הפרסומת התפרסמה בשל הפזמון הקליט "אשכוליות או לא להיות", אך בעיקר מכיוון שכיכבו בה דוגמניות שופעות הלבושות בחולצות צהובות צמודות, פרסומת שנתפסה כבר בשנות ה־80 כפרובוקטיבית ועוררה הדים תקשורתיים. "היום כבר לא הייתי יוצא מזה חי", הוא מודה. "היה לי שכן פנסיונר נחמד בפרישמן, והחלטתי ללהק אותו לפרסומת הזו. אחרי שהיא עלתה, הוא אמר לי: 'לפני הפרסומת, כשהייתי הולך לבנק, לא היו מתייחסים אליי, אבל עכשיו כשהגעתי לבנק המנהל הכניס אותי למשרד ושאל איך אפשר לעזור לי'. היו אז לפרסומות אפקט משמעותי".
זה שנים צחייק משמש כיו"ר איגוד העורכים בישראל, שנועד לדאוג לזכויותיהם של העורכים בישראל. "הרבה עובדים בתחום הקולנוע גילו על בשרם שמתייחסים אליהם בצורה לא הולמת", הוא מסביר. עיקר גאוותו הוא על ימי העיון שהאיגוד מקיים: "עריכה היא מקצוע שכל הזמן מתעדכן ומשתנה, ואתה רוצה שלאנשים תהיה גישה לחידושים האלו. זה גם כיף לפגוש עורכים אחרים, לשמוע איך הם עובדים ועל הלבטים, ההרגלים והחוויות שלהם".
איציק צחייק הוא אחד מעורכי הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. ניתן כמובן לפקפק באובייקטיביות שלי באשר לקביעת עובדה זאת, שכן איציק הוא חברי האהוב והקרוב (אינני אוהב את השימוש התכוף והבנאלי בכינוי "אח שלי", אבל איציק הוא הרבה יותר מחבר עבורי, והכינוי "אחים" משקף באופן מדויק יותר את הקרבה הגדולה ומרובת השנים שבינינו).
אבל, למען הסר ספק, הרי ה"אני מאמין" שלי בכל הקשור לשיתוף פעולה קולנועי בין יוצרים, עם כל אהבתי הגדולה האישית לאיציק - אני עובד איתו במשך קרוב ל־50 שנים, מכיוון שהוא באמת ובתמים קולנוען מצוין, באופן ממש חריג ובקנה מידה עולמי (להלן גם שיתוף הפעולה שלי איתו בסרטים הוליוודיים). תחושת הנוחות שאנחנו מרגישים בעבודה המשותפת היא בונוס, אבל המצוינות האומנותית ששנינו שואפים אליה היא המפתח לשיתוף הפעולה רב־השנים.
אני לעתים מתלוצץ שאני עושה סרט אחת לשלוש שנים, כדי שיהיה לי תירוץ להעביר שלושה חודשי עריכה בחדר אחד עם חברי/ אחי האהוב. תרומתו לסרטים שכתבתי וביימתי גדולה מאוד, אבל תקופות העריכה - מהסרטים הקצרים שעשינו בתחילת שנות ה־70, ועד "תמונת הנצחון" שיצרנו השנה - היא תקופת העשייה האהובה והנעימה לי ביותר במהלך שלוש השנים של יצירת הסרט. עבורי זוהי חזרה מענגת לדירת השותפים שאותה חלקנו פעם (הדירה שהפכה להשראה לסרט "דיזנגוף 99") ולראשיתה של ההתאהבות של שנינו באומנות הקולנוע.
התרעות פיקוד העורף