הקורונה השמידה את ערכה של עונת הפרסים, אבל אם למישהו עוד אכפת, נספר כי "בלפסט" מסתמן כאחד הכוכבים הגדולים שלה. הסרט כבר קיבל שלל מועמדויות מהגילדות השונות, וצפוי גם לככב ברשימת המועמדים לאוסקר, ואולי גם לזכות בכמה פסלונים. בינתיים, הוא עלה בארץ בסוף השבוע האחרון, והצפייה בו מגלה כי הרוויח ביושר את מעמדו - מדובר באחד הסרטים היפים של השנים האחרונות.
באופן אירוני, הקורונה ההרסנית היא גם מי שאפשרה מלכתחילה את כתיבת הסרט. כבמאי וכשחקן, קנת בראנה אומנם החל את דרכו בעיבודים קולנועיים לשייקספיר, למשל "הנרי החמישי" ו"המלט", אך בשנים האחרונות התמחה בשוברי קופות.
למשל, "ת'ור", "סינדרלה" וגם סדרת סרטי הרקול פוארו - "רצח באוריינט אקספרס" ו"מוות על הנילוס", שייצא לאקרנים בשבוע הבא לאחר המתנה ארוכה. התפרצות המגיפה עיכבה הפקות עתירות תקציב שכאלה, אז בין הסגרים והטלת המגבלות השונות והסרתן, הוא ניצל את הזמן שהתפנה לכתיבה ולהוצאה לפועל פרויקט מסוג שונה לחלוטין.
וכך, "בלפסט" מתגלה כסרט נטול אפקטים ופירוטכניקה, אך מלא לב ונשמה. הוא נקרא בשם העיר הצפון־אירית שבה נולד התסריטאי־במאי, ועוקב אחר בן דמותו של בראנה - ילד בן 9 שגדל במקום בשנות ה־60, תקופה שבה מלחמות הדת בין הקתולים והפרוטסטנטים הבעירו את השטח.
הוריו של הילדון שוקלים ללכת בדרכן של משפחות איריות רבות ולהגר לאנגליה, אך הם קשורים לסבים שלו, שמבחינתם מאוחר מדי כבר לעזוב. הם קשורים גם למולדתם, ולא רוצים להרים ידיים ולוותר עליה ולו מתוך עיקרון, אך ככל שהסכסוך מעלה הילוך, כך גם מתעצמת ההתלבטות אם ללכת או להישאר.
הדילמה הזו עומדת במרכז התסריט של בראנה, שאומנם עתיר אזכורים ספציפיים לבלפסט של סוף שנות ה־60, אבל יש בו גם ממד אוניברסלי, והקונפליקטים שבו רלוונטיים לכל מי שמוצאים עצמם בלבה של מלחמה, כולל אצלנו במזרח התיכון כמובן.
בראנה נוהג לשלב בין עבודות הבימוי והמשחק, אבל הפעם נותר מאחורי המצלמה, והותיר את הבמה לקאדר נפלא של שחקנים ושחקניות, מהטובים שבנמצא. את הסבא והסבתא מגלמים קירן היינדס וג'ודי דנץ', שניהם בתצוגות קורעות לב.
את ההורים מגלמים ג'יימי דורנן, הזכור מתפקיד שונה לגמרי בסדרת סרטי "חמישים גוונים", וקטרינה באלף, שכיכבה בסדרה "זרה". התצוגות שלהם מופלאות גם כן. אבל עם כל הכבוד לשמות המוכרים הללו, מי שסוחב את "בלפסט" על גבו הוא ג'וד היל, בן 11 בסך הכל, שמגלם את הילד, והכל מתואר מנקודת מבטו.
בכך, מצטרף "בלפסט" לרשימה מפוארת של יצירות קאנוניות שתיארו מלחמה מנקודת מבט כזו, למשל "קבר הגחליליות" ו"צא וראה". אף שבניגוד לשני אלה הוא מצולם בשחור ולבן, הסרט הזה דווקא פחות קודר והרבה יותר סנטימנטלי וחינני, ולעתים אפילו הומוריסטי.
הוא משתמש בפרספקטיבה של העולל, שרואה דברים כפשוטם ולא מהסס לשאול שאלות, כדי לחשוף את האבסורדיות המובנית של מלחמת הדתות ואת השרירותיות של החוקים שכל דת קובעת לעצמה.
לצילום המפעים אחראי האריס זמברלוקוס, שותף קבוע של בראנה, שבשל המוצא שלו, יווני־קפריסאי, מבין דבר או שניים באדמות שחצויות לשתיים. אפשר להיטפל לבחירה להשתמש בשחור־לבן, ולסמן אותה כחלק מטרנד עכשווי של סרטים שנעשים בצורה הזו, אך האסתטיקה כאן היא לא גחמה אלא מלאכת מחשבת.
לעתים קרובות, מי שמצלם בצורה כזו בוחר בסגנון מגורען, אך כאן השחור־לבן צלול וטהור להפליא, כיאה לטוהר מבטו של ילד בן 9. עוד יותר מכך, מה שמשמעותי פה הוא התנועה של המצלמה. היא דינמית מהרגע הראשון, לוקחת חלק פעיל במתרחש והופכת גם אותנו לפעילים, כאילו אנחנו מסתובבים איתה ברחובות בלפסט ומתבוננים.
במובנים רבים, "בלפסט" הוא סרט על התבוננות - התבוננות של ילד שמביט בעולם המבוגרים, ומגלה לראשונה את זוועות הסכסוך, אך בזכותה של ילדה מכיתתו, גם את קסמה של האהבה.
נוסף על כך, בראנה מתרפק על הכוח שהיה פעם למבט הקולנועי. מוטיב חוזר בתסריט הוא הביקורים של הילד ומשפחתו באולם הקולנוע, בימים נאיביים יותר, שבהם כשילדים שכמותו היו חוזים בהתרחשויות פנטסטיות על המסך, הם לא היו מבחינים בחוטים ורואים מבעד לאשליה, אלא יושבים מהופנטים ופעורי פה.
סרטים רבים כבר תיארו את חוויית הצפייה במסך הגדול, אך "בלפסט" עושה זאת בצורה שראויה להיכנס לפנתיאון. יש בו עוד רגעים נפלאים רבים, והם שונים עד מאוד זה מזה. רגע שיא אחר, למשל, מתרחש על רחבת הריקודים, ומשתמש בפסקול מחמם לב ובכימיה הקסומה בין דורנן ובאלף כדי ליצור התעלות רומנטית ומעוררת רוח.
יחסית לסרט כה צנוע ונטול פאתוס, שנמשך כשעה וחצי בלבד, מפעים להיווכח כמה רבדים יש ב"בלפסט". זה שיר הלל לקולנוע ולמוזיקה; לאבא, לאמא, לסבא ולסבתא; לילדות ולתמימות; לכדורגל ולשוקולד; לשלום ולאחווה; לנאמנות ולאהבה.
מעל הכל, זו גם קינה. למרות השם הכללי של הסרט, הוא מעלה באוב בלפסט ספציפית עד מאוד - בלפסט של 1969; עיר שהסכסוך שינה ללא הכר, עיר שבראנה, כמו רבים, עזב מבלי לשוב אליה, עיר שהייתה ולא תהיה עוד, וכל מה שנותר הוא זיכרונות בשחור־לבן.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!