בפתיחת ספרו האוטוביוגרפי החדש “גרסת העורך" מתאר עורך הסרטים הוותיק זוהר סלע את שיחתו הראשונה אי פעם עם השחקן והבמאי אסי דיין, שבה טרק לו דיין את הטלפון בפניו בכעס. “מה שלא כתוב בספר הוא למה גרמתי לאסי להתרגז עליי", מגלה עתה סלע בראיון. “יום אחרי הצילומים גמרתי להכניס את החומרים לסרט ‘החיים על פי אגפא’ לסינק, ואסי והצוות היו אמורים להגיע בשעה 16:00 לראותם. חיכיתי והם לא הגיעו. קיבלתי טלפון שהם יגיעו בשעה 18:00. חיכיתי שעתיים ושוב פעם הם לא הגיעו. התעצבנתי ואמרתי לעצמי: ‘מי זה אסי דיין הזה? מי הוא חושב שהוא? שאשב עוד שעתיים וחצי ואחכה לו?’. אסי לא היה להיט גדול אז, ידעתי רק שהוא עשה את הסרט ‘הטוב, הרע והלא נורא’. אפילו את ‘גבעת חלפון’ לא אהבתי. אז הלכתי הביתה, ואז הוא צלצל".
ההיכרות הראשונית הצורמת בין השניים הפכה לידידות מופלאה שבמסגרתה הם שיתפו פעולה בחמישה סרטים שדיין יצר וביים וסלע ערך: “החיים על פי אגפא" (1992) כאמור, שבקרוב יחגוג 30 שנה, “שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995), “מר באום" (1997), “הבשורה על פי אלוהים" (2004) ו"ד"ר פומרנץ" (2012).
“אסי מאוד סמך עליי כעורך", מספר סלע. “הוא היה פתוח לכל רעיון ולכל דבר. כבמאי הוא לא היה הרבה בחדר העריכה, אבל הוא זכר בדיוק מה הוא צילם ולמה הוא צילם, הוא זכר בעל פה סצינות. היה מאוד נעים לעבוד איתו".
בהמשך עבדו השניים יחד כאמור על הסרט “שמיכה חשמלית ושמה משה": “לקראת סוף עשיית הסרט, אסי אמר שאם ‘אגפא’ הביא 200 אלף איש לקולנוע, זה יביא 120־150 אלף איש. הסרט הביא בסוף רק 2,800 צופים. היינו מאוכזבים כי היינו בטוחים שזה סרט שיביא לקולנוע הרבה אנשים, אבל כנראה הקהל ציפה לקבל סרט המשך ל’אגפא’. רק במרוצת השנים הסרט זכה למעמד של קאלט".
הבסיס לספרו החדש (הוצאת “קוראים") של סלע נוצק כבר לפני 24 שנים בזכות רעיון של חברו, המפיק דוד מנדיל. “לדוד היה רעיון שאכתוב משהו על המעבר מפילם לדיגיטל, מעבר שהיה טרי באותה תקופה", מספר סלע. “התחלתי לעבוד על זה, אבל אז יעל, זוגתי ואמו של בני מיכאל, הלכה לעולמה. אחרי שלוש שנים החלטתי לגמור את המלאכה והתחלתי לכתוב דפים על גבי דפים בכתב יד, ולהכניס לתוך הספר גם את סיפור חיי".
לאורך הקריירה שלו סלע (62) ערך למעלה מ־40 סרטים, בהם “קוקו בן 19" (1985), “אוונטי פופולו" (1986), “שירת הסירנה" (1994, בבימוי איתן פוקס), “בופור" (2007, בבימוי יוסף סידר), “שרקייה" (2013, בבימוי עמי ליבנה) ועוד; וגם סדרות כמו “בתולות" (מאת שחר מגן ואדם סנדרסון) ו"נעלמים" (בבימוי רני סער). “מגיל 17 וחצי אני חי בחדרי עריכה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי", מספר סלע. “המוטו המוביל אותי מאז ועד היום הוא לסמוך על האינסטינקטים שלי".
סלע, בנם של עולים חדשים מארצות הברית, נולד וגדל בקיבוץ עין השופט, שם התפתחה אצלו התשוקה לקולנוע. “מדי יום שלישי היינו רואים סרט באולם האזורי בקיבוץ, ואני זוכר את ההתרגשות שעברה בי בכל שבוע לקרוא בלוח המודעות את שם הסרט והתקציר שלו", הוא נזכר. “זה היה קדוש עבורי. בקיץ היינו נוהגים להניח סדין על הדשא ולצפות בסרטים".
בגיל 17 לקח אותו חבר ירושלמי לבקר באולפן עריכה בבירה. “זו הייתה התאהבות ממבט ראשון וזה שינה לי את כל התפיסה לגבי קולנוע", הוא מספר. “גיליתי חוליה שתמיד הייתה חסרה לי. כילד ונער שאהב לראות סרטים, תמיד חשבתי שבשביל לעשות סרט צריך במאי שייתן הוראות, צלם שיצלם, שחקנים שישחקו – וזהו. בחדר העריכה ההוא הבנתי שזה הרבה מעבר לכך, וזה תפס אותי".
בהמשך עבר לתל אביב והחל לעבוד כשוליה של במאים כמו דני כץ, ניסים מוסק ונתן ליפשיץ. “בסוף שנות ה־70 התחלתי לעבוד אצל המפיק והבמאי מיכה שגריר בחברת ההפקות ‘קסטל תקשורת’", הוא מספר. “זה היה בית ספר לכל דבר. בשנת 1979 ערכתי את הסרט הראשון שלי, ‘בתוך העיר חומה’, שהוקרן בפסטיבל סן פרנסיסקו הבינלאומי. בשנת 1984, כשסיימתי את שנת לימודי הקולנוע הראשונה שלי בבית צבי, הבמאי דני ורטה פנה אליי עם ההצעה לערוך את הסרט הראשון באורך מלא שלו. קפצתי על ההזדמנות ועזבתי את הלימודים".
הסרט, “קוקו בן 19", שתיאר את חיי הפשע של נערים מזרחים משכונת מצוקה ירושלמית, נחל כישלון בקופות, אך ברבות השנים קיבל מעמד פולחני. “העבודה על הסרט הזה הייתה סיוט כי זה היה עולם שלא הכרתי לפני כן", מספר סלע. “לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם סרט פילם של 35 מ"מ כי הייתי מורגל לסרטים של 16 מ"מ. הסרט התחיל להצליח רק כשהתחילו לשדר אותו בטלוויזיה הפיראטית".
הפריצה הגדולה של סלע כעורך התרחשה שנה לאחר מכן, ב־1986, עם צאת הסרט שערך, “אוונטי פופולו", שכתב וביים רפי בוקאי, והיה מהראשונים שהתייחסו בצורה מורכבת לסכסוך הישראלי־ערבי. “אני זוכר שמיכה שגריר צלצל אליי יום אחד וסיפר לי שיש אצלו עורך שבמשך שנה מנסה ללא הצלחה לערוך את הסרט וביקש שאעיף מבט ואחווה דעה", משחזר סלע. “בשבת בצהריים רפי אסף אותי במכוניתו לחדר העריכה כדי לראות את הסרט, ובדרך ראינו תאונת דרכים. רפי מיד זינק מהאוטו ורצה לעזור. בפנים ישבתי ואמרתי לעצמי: ‘לא אכפת לי איך הסרט של הבחור הזה, אני עוזר לו. הוא בחור טוב’".
בסוף שנות ה־90 עזב סלע את תל אביב ושב לקיבוץ עין השופט, כשחברו הוותיק, מפיק הסרטים דוד מנדיל פנה אליו בבקשה לערוך סרט חדש של הבמאי יוסי סידר, “בופור". “לא הכרתי את סידר ואמרתי לדוד: ‘אני חי בצפון, ואין לי שום כוונה להגיע בכל יום לתל אביב בשביל לעבוד", משחזר סלע. “אבל הוא התעקש והעביר לי את התסריט. בסוף קראתי את התסריט ואמרתי לעצמי: ‘וואו! איזה סרט!’. זינקתי לטלפון ואמרתי לדוד שאני מעוניין. בדיעבד הסתבר שאסי דיין המליץ לסידר לקחת אותי. למחרת נפגשתי עם סידר, סיפרתי לו שאהבתי את התסריט והתחלנו".
“בופור", סרט מלחמה שהתמקד בחיילי צה"ל שאיישו את מוצב הבופור בחודשים האחרונים שלפני הנסיגה מרצועת הביטחון, זכה עם צאתו להצלחה רבה והיה אף מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט זיכה את סידר בפרס “דוב הכסף" לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין וזכה בארבעה פרסי אופיר, בהם פרס לסלע כעורך הטוב ביותר. “זה היה רגע מרגש, ואני זוכר שפחדתי לפקשש את הנאום", נזכר סלע. “קניתי בכסף של הפרס את האוטו הראשון בחיים שלי".
בשנים האחרונות ערך סלע סרטים כגון “צמח" בבימויו של אמיתי זמורה, “הכרה" של הבמאי מרדכי ורדי, ו"התיק", סרטו של משה איבגי, שטרם יצא לאקרנים. כזכור, השחקן והבמאי איבגי מרצה 11 חודשי מאסר בגין הרשעתו במעשה מגונה ובהטרדה מינית. “זה סרט מצוין שלא רואים אותו וחבל, מעבר לזה אסור לי לדבר על איבגי או על הסרט בגלל עניין יחסי הציבור", מתייחס סלע לנושא.
התרעות פיקוד העורף