בסוף השבוע האחרון, לאחר המתנה ארוכה בעקבות הקורונה, עלה הסרט לאקרנים בישראל. בדומה ל"גרבאוויצה", גם הוא מתרחש על רקע מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, והפעם העלילה מתמקדת בטבח שבוצע בעיירה סרברניצה. "לאן את הולכת, אאידה" נקרא בשם גיבורתו, מתורגמנית העובדת בשירות האומות המאוחדות ונחרדת לגלות כי חיילי האו"ם לא עושים דבר כנגד החיילים הסרבים, שצדים אזרחים בוסנים - ובהם גם בני משפחתה. באופן אישי, הגוף שלי בער מרוב זעזוע וזעם בזמן הצפייה.
אני משוחח עם זבניץ' בזום לרגל צאת הסרט בארץ. לאור הצלחתו, יש מאחוריה כבר מאות ראיונות שכאלה, והדבר היחיד שאני יכול לחדש לה הוא ביטוי בעברית שאינה מכירה - "או"ם שמום", החרוז שבאמצעותו דוד בן־גוריון תיאר את אוזלת היד של האומות המאוחדות.
"אני חייבת להגיד שזה נושא מורכב", היא מגיבה. "שמעתי הרבה עדויות מהטבח, ולפי המידע שאספתי, אפילו חייל או"ם אחד לא נקף אצבע או ירה ולו כדור אחד למען הבוסנים והבוסניות. חלק עשו את זה בגלל דעות קדומות - בעיניהם הבוסנים היו מוסלמים ולכן לא אירופיים. מנגד, צריך לזכור שרבים מהחיילים היו ילדים בני 18.
"קשה לשפוט אותם בסיטואציה הזו, שאף אחד לא הכשיר אותם אליה, אם בכלל אפשר לעשות זאת. החייל שבוכה בסרט מבוסס על חייל במציאות. הרעיון שעומד מאחורי האו"ם יפה - לאחד את העולם, ולעשות זאת סביב ערכים כמו זכויות אדם. הביצוע שלו פחות מוצלח, אבל אני לא חושבת שצריך לפרק את הארגון הזה. צריך לשפר אותו, והלוואי שסרטים כמו שלי יתרמו לכך".
בעבודתה עם שחקנים ושחקניות, נעזרת הבמאית בהכשרתה. "ביוגוסלביה שבה גדלתי לפני המלחמה, היה נהוג ללמוד קולנוע ותיאטרון ביחד. היינו עושים תרגילים של בימוי על הבמה ומול המצלמה", היא אומרת. "זה מאוד עוזר לי. עם כל הכבוד, אני חושבת שאם מישהו לומד רק קולנוע, אז אין לו מספיק ניסיון בהדרכת משחק".
השנה, דוב הזהב בפסטיבל ברלין הוענק לקררה סימון, דקל הזהב בפסטיבל קאן לז'וליה דוקורנו ואריה הזהב בפסטיבל ונציה לאודרי דיוואן, והאוסקר יוענק ככל הנראה לג'יין קמפיון, שנה לאחר שקלואי ז'או זכתה בו. אך כשזבניץ' זכתה בדוב הזהב לפני קצת יותר מעשור וחצי, זה היה נחשב נדיר וחריג.
"תמיד רציתי להיות במאית, אבל בקושי היו לי נשים כמודל לחיקוי", היא אומרת. "כשלמדתי באוניברסיטה, הראו לנו רק סרטים של גברים. מצד אחר, הסוציאליזם היוגוסלבי מאוד תמך בזכויות האישה ובהעצמה שלה, ומחוץ לעולם הקולנוע היו לנו הרבה גיבורות לשאת אליהן את עינינו.
"כשהתחלתי להסתובב בפסטיבלים, תמיד היו שואלים אותי 'איזה מין אמא את, איך את משאירה את הילדים בבית?', אף אחד לא שאל את עמיתיי הגברים איך ולמה הם עושים זאת. רק אני הייתי צריכה להתמודד עם רגשות אשם, ולקח לי הרבה זמן להתמודד עם המצפון שלי. אנחנו חיים בחברה אלימה, בעיקר כנגד נשים, אבל אני משתדלת לא להציג את הדמויות שלי כקורבנות. תחושת הקורבן התמידי מסוכנת".
לבמאית יש קשרים שונים ומשונים עם ישראל. בן דודה סמיר סלסקוביץ' שיחק במדי מכבי קריית מוצקין ואליצור רמלה בשנות ה־90. לפני שנתיים היא ישבה בחבר השופטים של פסטיבל ברלין עם נדב לפיד. "זה היה מצחיק, כי התגלה שיש לנו טעם זהה. בשלב מסוים התחלנו להתבדח שאני יכולה לבחור בשבילו והוא בשבילי, והתוצאה תהיה זהה", היא אומרת.
נוסף לכך, היא מציינת את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן כמקור השראה לעבודתה: "גם פולמן וגם אני עוסקים בטראומות מלחמתיות, והאנרגיה שבה הוא עושה זאת מאוד השפיעה עליי. אני מוקפת בהרבה גברים עם פוסט־טראומה בגלל מלחמת האזרחים אצלנו, והסרט של פולמן הוא כמו אגרוף בבטן מבחינתי".
התרעות פיקוד העורף