הסרט "הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט" כבר זכה לתשבחות בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם, אבל הקורונה דחתה את הקרנתו על המסך הגדול בבתי הקולנוע. באופן אירוני, הסרט, שצולם במשך חודש וחצי בקייב בעזרת צוות אוקראיני, יוצא לאקרנים דווקא בימים אלה, בצל הלחימה באוקראינה, וכשצוות הצילום שלו נמצא תחת אש.

"אנחנו בקבוצת וואטסאפ איתם, ומאוד מודאגים מכל מה שקורה עם המלחמה", אומרת השחקנית הישראלית־צרפתייה ג'וליה לוי בוקן שמככבת בסרט. "בכל פעם שאני מוצאת את עצמי יותר מדי מודאגת מיחסי הציבור של הסרט, אני מזכירה לעצמי שיש מלחמה בחוץ, וצוות שעבדנו איתו צמוד עשוי להיות בסכנת חיים - כך שצריך לחזור לפרופורציות".

הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ניצול שואה מרומניה בשם אליהו א', שהואשם בשנת 1955 בבית הדין הצבאי בחיפה בעריקה מצה"ל במשך 846 ימים. אליהו איבד את כל משפחתו בטבח של יותר מ־400 אלף יהודי רומניה שבוצע בשנות מלחמת העולם השנייה על ידי המשטר הפשיסטי הרומני של הדיקטטור יון אנטונסקו. במהלך המשפט שנערך לו סיפר אליהו כי מצא את רוצח אביו, שכנו מילדות ברומניה, וניסה לנקום את מות אביו.

את הסרט ביים אביה של לוי בוקן , לודי בוקן, מפיק ושחקן קולנוע, לאחר שנתקל במאמר קצר בעיתון הצרפתי "לה מונד", שבו הוזכר המקרה. בוקן עצמו נולד בהולנד וגדל באמסטרדם להורים יהודים ניצולי שואה, ובגיל 18 עלה לישראל. כיום הוא מחלק את זמנו בין ישראל לפריז.
אני פוגשת את בוקן בארץ, לאחר שלא הייתה בה בביקור כה ארוך זה שנים.

"לפני הקורונה הייתי שבועיים בתל אביב בקיץ ובהקרנות של הסרט בפסטיבל חיפה", היא מספרת. "מאז כבר לא יכולנו לטוס, ואני מודה שזה היה קשה לי כאדם שרגיל כל הזמן להיות על הקו, להיות פתאום במקום אחד ללא יכולת לנוע".

הדמות שמגלמת בוקן בסרט היא זו של לואיסה, ניצולת שואה מרומניה שמגיעה לקיבוץ, פוגשת את גיבור הסרט, ובין השניים נרקם סיפור אהבה. אלא שבעוד שהיא מודעת לצורך להשאיר את העבר מאחור ומעוניינת לבנות חיים חדשים בארץ ישראל, הגיבור אליהו מתעקש למצוא את רוצחי משפחתו ולנקום את נקמתם. "התפקיד היה מאתגר עבורי קודם כל ברמת השפה", היא אומרת. "הייתי צריכה לדבר בו גם בעברית וגם ברומנית, וזה היה אתגר גדול, וכמובן זה משהו ששונה לחלוטין מכל מה שעשיתי בשנות הקריירה שלי".

הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט (צילום: טרנספקס)הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט (צילום: טרנספקס)

טבילת אש
לוי בוקן, 37, נולדה בפריז. היא פרצה לתודעה הישראלית כשחקנית בדרמה "האלופה", שם גילמה מרגלת אמריקאית העובדת עבור המוסד. בהמשך שיחקה בדרמה "אלנבי", ואף הבליחה בתוכנית הדוקו־ריאליטי "היחידה". מעבר לים היא השתתפה בסדרה "הפמליה", ואף קיבלה תפקיד קטן בסרט בכיכובו של בראד פיט, "מלחמת העולם Z", אף שרוב הסצינות בכיכובה נותרו על רצפת חדר העריכה. במקביל המשיכה לככב בדרמות צרפתיות.

את הראיון היא מעדיפה לקיים באנגלית אף שהיא דוברת עברית היטב. "לא רק שתמיד מצאתי את עצמי באמצע בין שלוש מדינות - ישראל, צרפת וארצות הברית - אני גם יודעת שלפי המבטא שלי באנגלית אנשים לא יודעים בדיוק מהיכן אני. אני חצי הולנדית וצרפתייה, אבל גם למדתי בתיכון בלוס אנג'לס, כך שזה לא ברור", היא אומרת.

את קוסמופוליטית
"האמת היא שאף פעם לא הייתי יותר מדי זמן במקום אחד. מאז שאני ילדה, אני נודדת. בגיל 14 ההורים שלי אמרו לי שעוברים ללוס אנג'לס. אחר כך החלטתי שאני חוזרת לצרפת, ובסוף הגעתי לישראל והפכתי כאן למה שהפכתי. אבל יצר הנדודים תמיד בער, ובכל פעם שסיימתי הפקה, הייתי חוזרת הביתה - לפריז או ללוס אנג'לס - ויוצאת למסע הבא".

לדברי לוי בוקן, צילומיה לסרט הנוכחי היו אחת הפעמים הראשונות שבהן עבדה עם אביה, על אף שכילדה הוא לקח אותה כמעט לכל סט צילומים אפשרי. "אהבתי שאיפרו אותי ושיחקתי כניצבת בכל מיני סרטים", היא מספרת. "ואז אבא שלי אמר לי יום אחד: 'אולי תיקחי כמה קורסים בתיאטרון ותראי אם את אוהבת את זה'. נכנסתי לתחום".

היו חששות מלעבוד עם אביך בסרט שהוא מביים?
"תמיד יש את המחשבות על מה יגידו ואיך ישפטו. יצא לנו להיות ביחד כבר על הסט של הסרט של בראד פיט, אבל כשחקנים, וכאן - אחרי שראיתי את התסריט וקיבלתי את ההצעה - בכלל לא היה לי שום ספק שאני הולכת לעשות את התפקיד הזה שנותן לי הזדמנות להראות פן אחד שעוד לא ראו בי, מה גם שאני מגיעה ממשפחה של ניצולי שואה ומדובר בחיבור אישי ומיוחד לסרט הזה.

בנוסף, ידעתי שזו הפעם הראשונה שאני הולכת לעשות סרט ישראלי שהוא קופרודוקציה בינלאומית בתעשיית הקולנוע המקומית, שאני מאוד אוהבת ולא הייתי חלק ממנה. תמיד הלכתי לפסטיבלי סרטים בישראל, ומאוד אהבתי את התעשייה פה. אני לא חושבת שכאן ראו בי שחקנית סרטים אמיתית, אולי בגלל הסדרות שעשיתי, ואני שמחה לעשות את טבילת האש הראשונה שלי בתעשייה פה, ומאוד מתרגשת מכך שישראלים יצפו בסרט.

כל שחקנית רוצה לעשות דברים שבסופו של דבר ישקפו את מי שהיא, אבל זה לא תמיד מצליח. את לפעמים לא באמת יכולה לבחור, אלא פשוט לוקחת עבודות כי אין לך ברירה. אבל פה כן הייתה הזדמנות שלא יכולתי לפספס".

לדברי לוי בוקן, אחד הרגעים המרגשים שהתרחשו בפרמיירה של הסרט בשבוע שעבר בסינמטק בתל אביב היה כשלהקרנה הופיעו בני משפחתו האמיתית של גיבור הסרט. "זה היה מאוד מרגש לראות את בתו של גיבור הסיפור ואת הילדים והנכדים", היא אומרת. "התרגשנו שם יחד. זה היה הרגע שבו הרגשתי את גודל המעמד והחשיבות של הסרט הזה".

לודי בוקן (צילום: Tim P. Whitby.GettyImages)לודי בוקן (צילום: Tim P. Whitby.GettyImages)

כמה בתים
היא מעידה על עצמה שהיא ביישנית וחוששת מראיונות. "אם יכולתי רק לעבוד על סט הצילומים ולעשות את העבודה שאני יודעת לעשות בצורה הטובה ביותר, ואחר כך להימנע מכל סאגת הראיונות, הייתי עושה את זה בשמחה", היא אומרת. "קשה לי מאוד ואני חוששת".

את חוששת מביקורת?
"לא, ממש לא. מביקורות לא אכפת לי. אני יודעת שזה נשמע מוזר ואנשים רבים אומרים לי: 'אבל את כל כך הרבה שנים במקצוע הזה, איך עדיין זה קשה לך?', אבל כל הסלבריטאות מעולם לא הייתה חלק ממני או חלק מהעשייה שלי, זו לא אני האמיתית. למען האמת זה החלק שהכי פחות מעניין אותי. גם ברשתות החברתיות אני כמעט לא פעילה".

למרות שכיום הרשתות החברתיות הן כלי עבודה מאוד משמעותי לשחקנית?
"כן, לי זה קשה. גם בימים שבהם הייתי נחשבת לסלבריטאית בישראל, הולכת למסיבה ולמחרת בבוקר רואה תמונה שלי בעיתון עם כיתוב שמתייחס לגופי, כמו 'רזה מדי', זה היה צורם ומכאיב לי מאוד. וכך גם ברשתות, אני מעדיפה להיות בבועה של עצמי ושאף אחד לא ידע בדיוק איפה אני נמצאת בכל רגע נתון".

את מתגעגעת לתקופה שבה כיכבת בישראל?
"אף פעם לא הייתי פה ברצף, עשיתי תוכנית וברחתי חזרה לפריז. היתרון בפריז הוא ששם אומנם אני עובדת בתעשייה הרבה זמן, אבל אני לא מוכרת ברחוב, כך שאני מצליחה לשמור על אנונימיות יחסית, וזה נחמד לי. תמיד חברים שלי משם שאלו אותי למה אני כל כך מתעקשת לעבוד בישראל. בזמנו ישראל לא הייתה בנטפליקס והתעשייה הייתה מאוד מקומית וקטנה, אז עניתי להם שמבחינתי אני נמצאת היכן שטוב לי ומעניין לי, ומאוד רציתי להיות חלק מתעשיית הטלוויזיה והקולנוע פה".

פחדת שלא תעבדי יותר בתקופת הקורונה?
"בוודאי, אני לא אשקר ואגיד שלא. ובמיוחד שכל סיפור קידום הסרט נעצר. אז כן, אני חוששת כעת, כשהסרט יוצא, אולי כי זה הסרט של אבא שלי ואני קצת מגוננת. חששתי שהעולם הזה ישתנה ולא אעבוד יותר, וגם לא נעים לי לראות את עצמי על המסך. כן, זו האמת שלי. עשיתי המון דברים, ועדיין אני מאוד ביישנית וביקורתית כלפי עצמי".

איך את מסתדרת עם התחרותיות בתעשייה?
"ידעתי שאני נכנסת לתחום עם תחרות מאוד גדולה. אני יודעת שתמיד אומרים: 'ג'וליה היא כזו וכזו', אבל בסוף אף אחד לא באמת מכיר אותי. הייתי חשופה, וכל מה שהיה חשוב לי אי פעם הוא רק שיתפסו אותי כשחקנית טובה. אחד הדברים שתמיד הציקו לי היה השאלות הפחות רלוונטיות שגם עיתונאיות נשים לא היססו לשאול אותי".

כמו למשל?
"אם יש לי חבר ומה עם ילדים, ואפרופו יום האישה הבינלאומי שצוין שלשום, זה בדיוק העניין. גברים לעולם לא היו נשאלים שאלות כאלה בראיון לקידום סרט למשל. איכשהו לאורך השנים תמיד חשתי, ובעיקר בישראל, שזה הדבר שהיה הכי רלוונטי לכתבים לשמוע".

אני לא אשאל אותך את זה. רק אשאל איפה את מרגישה הכי בבית?
"יש לי כמה בתים, וזה בסדר, כזו אני, אני רגילה לנדוד ולנוע ואוהבת את זה. אני אוהבת להיות בעשייה ולאתגר את עצמי כל פעם מחדש. אולי מכיוון שמאוד חשובים לי האיזונים בחיים, אחרי שעשיתי את 'האלופה', מיד נסעתי ללמוד בלוס אנג'לס את התואר השני שלי. הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי עם הרגליים על הקרקע, והעובדה שאני קצת חיה על הקו - עוזרת מאוד".