"הבלתי משוחדים", “החבר’ה הטובים", “דוני בראסקו", “היו זמנים באמריקה", סדרת המופת “הסופרנוס" ועוד – הם רק חלק מהיצירות שבאו לעולם בעקבותיו של סרט אחד פורץ דרך, “הסנדק", בבימוי פרנסיס פורד קופולה, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה ב־14 במרץ 1972. הסרט, שקטף שלושה פרסי אוסקר, נחשב לפי מגזין הקולנוע הבריטי “אמפייר" לסרט הגדול ביותר בכל הזמנים.

שורשיו של הסרט האייקוני נטועים בספרו של העיתונאי והסופר האמריקאי מריו פוזו, בן למהגרים איטלקים שהשתקעו בניו יורק סיטי, שפרסם בשנת 1969 את ספרו “הסנדק" (The Godfather). הספר התבסס על מאפיונרים אמיתיים שהכיר פוזו במהלך עבודתו העיתונאית, מרביתם שייכים לארגון “חמש המשפחות", שאיגד את חמש משפחות הפשע האיטלקיות האמריקאיות מניו יורק סיטי ששלטו בפשע המאורגן בארצות הברית מאז 1931: מרנזאנו, פרופצ’י, מנגנו, לוצ’יאנו וג’אגליאנו. עלילת הספר גוללה את סיפורה של משפחה בדיונית בשם משפחת קורליאונה, אחת מ"חמש המשפחות", שחולשת על ארגון פשע גדול הכולל עסקי הימורים ואלכוהול בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. לאורך העלילה, המשפחה נקלעת למאבקי כוח ולמלחמה אכזרית ועקובה מדם עם שאר המשפחות.

בראש המשפחה עומד ויטו קורליאונה (“הדון"), יליד סיציליה שהיגר לארצות הברית והקים שם משפחה. מי שהופך לגיבור הסרט הוא בנו הצעיר מייקל, גיבור מלחמת העולם השנייה, שמנסה להתרחק מעסקי משפחתו אך לבסוף הופך ליורש של אביו.

ספרו של פוזו הפך במהרה לרב מכר ועד היום נחשב לאחד הספרים הנמכרים ביותר בעולם. מי שחשב שעלילת הספר יכולה להפוך לסרט טוב היה רוברט אוונס, המפיק הראשי של אולפני הסרטים “פרמאונט". “פרמאונט" חיפשה במאי איטלקי שיהפוך את הרעיון למציאות. האופציה הראשונה מבחינת “פרמאונט" הייתה במאי מערבוני הספגטי סרג’יו לאונה, שדחה את ההצעה כי כתב סרט מאפיה משל עצמו, שהפך 14 שנים אחרי כן לסרטו המופתי “היו זמנים באמריקה". בהמשך הוצע הסרט לעוד שישה במאים נוספים – פיטר בוגדנוביץ’, פיטר ייטס, ריצ’רד ברוקס, ארתור פן, קוסט גבראס ואוטו פרמינגר – אך כולם דחו את ההצעה. מי שהסכים לקבל את ההצעה היה פרנסיס פורד קופולה בן ה־30, זוכה פרס האוסקר על התסריט שכתב לסרט “פטון" (1970). “באותה תקופה מימנתי והפקתי מכיסי את ‘אנשי הגשם’, סרט שלא כל כך הצליח, ושקעתי בחובות", סיפר קופולה בראיון בשנת 1995. “כיוון שהייתי איטלקי, הציעו לי את ‘הסנדק’. אני מודה שבהתחלה היססתי כי בקושי סיימתי לקרוא את הספר, לא כל כך אהבתי אותו. אמרתי את זה למריו פוזו ויחד חשבנו איך לגרום לגרסה הקולנועית לעניין".

הליהוק של מרלון ברנדו לדמותו של דון ויטו קורליאונה לא היה פשוט. “ב'פרמאונט' רצו ללהק את דני תומאס לתפקיד הזה כי הוא השקיע כסף ב’פרמאונט’, אבל אני לא הייתי מוכן וידעתי שאני רוצה את מרלון ברנדו בתפקיד הזה", סיפר קופולה בראיון בשנת 1985. “שלחתי מכתב לברנדו וכתבתי לו: ‘תציל אותי, הם רוצים ללהק את דני תומאס לתפקיד הזה’. הוא אמר לי: ‘אני שרוף בתעשייה. זמני עבר. אף אולפן סרטים לא רוצה לעבוד איתי כי הסרטים האחרונים שעשיתי נכשלו וחושבים שאני אדם שקשה לעבוד איתו. אם תצליח לשכנע את ‘פרמאונט’ להעסיק אותי – אני איתך’. ובאמת ב’פרמאונט’ לא היו מוכנים לעבוד עם ברנדו, אבל אף אחד לא התאים בעיניי כמוהו. הציבו לי תנאי: ‘אנחנו מוכנים שברנדו ישחק אם הוא יסכים להשתתף בסרט בחינם, יעבור אודישן כשאר השחקנים וייתן ערבות של מיליון דולר לכך שהוא יתנהג יפה לאורך הצילומים ולא יעשה בעיות’. אמרתי לברנדו מה שהם אמרו והוא הסכים. בסוף הם שילמו לו פרוטות על התפקיד, שכר זעום ומעליב".



בסרט כיכבו גם רוברט דובאל בתפקיד הקונסוליירי תום הייגן; דיאן קיטון בתור קיי אדאמס, אשתו של מייקל קורליאונה; וכמובן אל פאצ’ינו בתור מייקל עצמו. גם לליהוק הזה קדמו קשיים. “ב’פרמאונט’ התעקשו שמי שיגלם את מייקל יהיה שם ידוע, מפורסם ויפה תואר, והציעו את רוברט רדפורד, ראיין אוניל, וורן בייטי, ברט ריינולדס וג’ק ניקולסון, אבל אני התעקשתי על שחקן אנונימי לגמרי, אל פאצ’ינו, שמאחוריו היה רק סרט אחד זניח", סיפר קופולה בעבר. “המראה הסיציליאני של אל וכישרון המשחק שלו היו בדיוק מה שהתאים לתפקיד. לאחר שבילינו קצת זמן יחד, ידעתי שאין שחקן יותר מתאים למייקל קורליאונה ממנו, ובסוף העקשנות שלי עבדה".

“לעבוד בסרט הזה, ובכלל עם מרלון ברנדו, היה חלום עבורי כי הוא היה אליל נעוריי", סיפר פאצ’ינו בעבר. “הייתי לחוץ לפני הצילומים, אבל מרלון היה רגיש ומרגיע ועזר לי להיכנס לדמות של מייקל. זה מצחיק כי לפני רגע ב’פרמאונט’ אמרו לקופולה: ‘ברנדו ופאצ’ינו? על גופתנו המתה’".

הסנדק  (צילום: באדיבות יס)הסנדק (צילום: באדיבות יס)


ב־29 במרץ 1971, עם תקציב של שישה מיליון דולר, החל קופולה לצלם את הסרט, והתעקש שהוא יצולם באתרים שבהם מתרחש הסיפור, דהיינו, בין היתר, במזרח הארלם, בקליפורניה, בסיציליה ובסטטן איילנד.

הסרט, על 175 דקותיו, טומן בחובו כמה מהסצינות האייקוניות בתולדות הקולנוע, בראשן סצינת הפתיחה, שהיא אחת הסצינות הקולנועיות המפורסמות ביותר, שבה נראה ברנדו כוויטו קורליאונה מאזין לתחנוניו של איטלקי אחר; הסצינה שבה ויטו קורליאונה שולח כאיום ראש של סוס; סצינת הטבלת תינוקה של קוני קורליאונה בכנסייה, כשבמהלך טקס ההטבלה נרצחים באכזריות אנשי משפחות הפשע המתחרות; וסצינת החתונה האיטלקית של קוני קורליאונה ובחיר לבה, קרלו.

בנוסף, קופולה שכר את שירותיו של המוזיקאי האיטלקי נינו רוטה לכתוב את פסקול הסרט. “אחד הסיפורים המשעשעים סביב הסרט קשור דווקא לפסקול המפורסם", מסביר יונתן גת, מרצה לתרבות ולתקשורת באוניברסיטת רייכמן. “נינו רוטה, שהיה אחד המלחינים הגדולים של עולם הקולנוע, קיבל מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר של אותה שנה (1972) עבור הסרט. אלא שהמועמדות שלו בוטלה לאחר שהבינו שהוא גנב את הלחן. ממי הוא גנב? מעצמו. נינו רוטה, שהלחין מאות יצירות, שכח שכבר השתמש באותו לחן עבור סרט אחר שנקרא ‘פורטונלה’ משנת 1967. אלא ששנתיים מאוחר יותר, כשיצרו את ‘הסנדק 2’, נינו רוטה קיבל סוף־סוף את המועמדות וגם זכה בפרס האוסקר על הפסקול הטוב ביותר של אותה שנה עבור סרט ההמשך. זה מצחיק, כי הלחן של הסרט השני דומה לזה של הסרט הראשון".


עברו “איטליזציה"

ב־14 במרץ 1972, בניו יורק סיטי, נערכה הבכורה העולמית של הסרט “הסנדק", וההצלחה הייתה מיידית. בישראל הגיע הסרט לבתי הקולנוע ב־12 בספטמבר 1972. בזמן אמת הסרט הכניס כ־286 מיליון דולר, זכה בחמישה פרסי גלובוס הזהב וכאמור בשלושה פרסי אוסקר – לסרט הטוב ביותר (קופולה), לתסריט הטוב ביותר (פוזו וקופולה) ולשחקן הטוב ביותר (ברנדו).

עבור ברנדו, שכבר זכה באוסקר בשנת 1954 על הסרט “חופי הכרך", הייתה הזכייה אמורה להיות ניצחון מתוק לאחר שהוליווד הפנתה לו כתף קרה במשך למעלה מעשור. אך הוא סירב לקבל את הפרס ונעדר מהטקס. במקומו הגיעה לטקס אינדיאנית בת לשבט האפאצ’י, שהסבירה שהתבקשה לדחות את הפרס בשמו ולשאת נאום מחאה על היחס לאינדיאנים. “אני לא חושב שאנשים מבינים מה תעשיית הסרטים האמריקאית עשתה לאינדיאנים ולתדמית שלהם", אמר ברנדו בראיון בשנת 1973. “היא גרמה לאמונה שהקלישאות שהודבקו לאינדיאנים מציאותיות, ולכן היה חשוב לי למחות על זה. אני יודע שאנשים רבים ראו בצעד שלי יריקה בפרצוף של הוליווד, אבל זו לא הייתה הכוונה שלי. רציתי להפסיק את הצער שנגרם לאינדיאנים מתעשיית הקולנוע, והייתי מוכן לשלם את המחיר על זה".

“הסרט הצליח לא רק בגלל השחקנים והבמאי, אלא גם בגלל העלילה המאוד מיוחדת, שעוסקת בחלום האמריקאי", מסביר ד"ר אייל בורס, ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל. “הסרט מתמקד במהגרים שעלו מאיטליה במטרה להגשים את החלום האמריקאי, אבל מעניק מבט ציני על זה, כי הרי מה הם עושים? הם רוצחים, גונבים וממיטים אימה. את הסרט עשו בדיוק בתקופה של מלחמת וייטנאם, והוא הציג נקודת מבט ביקורתית על החלום האמריקאי. הסרט התחיל את הגל של הוליווד החדשה של שנות ה־70, שהתאפיין בסרטים יותר אפלים וביקורתיים ופחות מתוקים. הוא שינה את כללי המשחק בכל מה שקשור לאלימות: מראש של סוס במיטה ועד חניקת אנשים מאחור. זה משהו שלפני ‘הסנדק’ לא היה, והאלימות הפכה לחלק הכרחי מהסיפור. אתה לא יכול לייצר סרט כזה בלי האלימות. אחרי הסרט הזה, כל סרטי המאפיה והגנגסטרים התחרו ביניהם מי יותר אלים. זה לא קל לעקוף את ‘הסנדק’ באלימות אפילו היום. הסרט שינה את הסטריאוטיפ של האיטלקים ובישר על הפיכתם לחלק מהתרבות האמריקאית. הוא הציג ‘איטליזציה’ של החברה האמריקאית; להיות מאפיונר איטלקי זה להיות חלק מהחברה האמריקאית. גם המשחק היה מדהים, ואני אישית חושב שהמשחק של מרלון ברנדו בתור ויטו קורליאונה הוא התפקיד הכי גדול בתולדות הקולנוע".

“קופולה הוא מהדור החדש והצעיר של הבמאים שהגיעו להוליווד והראו לה שאפשר לעשות איכות בלי להתפשר על כמות הקהל", אומר רון פוגל, מבקר ומרצה לקולנוע. “זה סרט אופראי למי שאוהב טלנובלות גדולות מהחיים, סרט מתוחכם ורומנטי, ומצד שני סרט אלים של יריות וחיסולים. הוא פונה לכולם, וזו אחת הגדולות שלו".

פרנסיס פורד קופולה (צילום: KeystoneGettyImages)פרנסיס פורד קופולה (צילום: KeystoneGettyImages)



המתכון להצלחה

בשנת 1974 יצא לאקרנים “הסנדק 2", סרט ההמשך בבימויו של קופולה, ובכיכובו של הקאסט המקורי (למעט ברנדו), עם כוח חיזוק חדש: רוברט דה נירו בתפקיד ויטו קורליאונה הצעיר. הסרט הציג מצד אחד את המשך עלילות משפחת קורליאונה תחת פיקודו של מייקל, ומצד אחר את עלייתו של ויטו קורליאונה הצעיר לעמדת כוח של ראש משפחת מאפיה. הסרט היה מועמד ל־11 פרסי אוסקר וזכה בשישה מתוכם, בהם פרס הסרט הטוב ביותר והפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר (דה נירו).

הצלחת הסרט הפכה את שחקניו ויוצריו לכוכבי ענק וסיפקה להם להיטים קולנועיים נוספים. דה נירו ופאצ’ינו הפכו למזוהים מאוד עם הסגנון הגנגסטרי בסרטיהם הבאים.

בשנת 1990 שבו פאצ’ינו וקיטון לדמויותיהם של מייקל וקיי בסרט השלישי והאחרון בטרילוגיה, “הסנדק – חלק שלישי", שתיאר את קורותיה של משפחת קורליאונה בשנות ה־70 וה־80. סרט זה, שאותו הוציא קופולה לאחרונה במהדורה מחודשת, היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר ולשבעה פרסי גלובוס הזהב, אך לא זכה באף אחד מהם.

השפעתו של הסרט לא הייתה רק על תעשיית הקולנוע, אלא גם על המאפיונרים עצמם. “הסרט השפיע עליי כל כך שהשתמשתי בעקבותיו בכמה מטכניקות ההרג שבו", אמר בעבר המאפיונר סמי (השור) גרבנו.

“ללא ‘הסנדק’, לא היה לך את ‘הסופרנוס’ או את ‘הבורר’ או שום סרט מאפיה גדול", טוען בורס. “לא שלא היו סרטי גנגסטרים לפניו, אבל הוא הקפיץ את הנושא הזה ונתן לו לגיטימציה".

“היופי של הסרט ‘הסנדק’ הוא שהוא החיה את סרטי הגנגסטרים שהיו קיימים בהוליווד עוד בסוף שנות ה־20 וה־30, אך כשהם יצאו בשנים ההן, היה ברור שהגנגסטר הוא לא בסדר, כי זה היה בתקופה שהוליווד עוד חשבה שהיא מוסרית", מוסיף פוגל. “קופולה נותן לגיטימציה לדמות הגנגסטר והופך אותו לאהוב על ידי הקהל, ועדיין יש טרגיות בדמות שאתה לומד להעריץ בסרט הזה. שחקנים טובים עם עלילה מעולה וקולחת – זה המתכון להצלחה".

הסופרנוס (צילום: באדיבות יס)הסופרנוס (צילום: באדיבות יס)


האם הסרט עומד במבחן הזמן?
“בהחלט. זו יצירת מופת בכל קנה מידה, שבהחלט עוברת היום, כולל התסריט, המשחק, הבימוי, הצילום, המוזיקה והסצינות".
בורס: “חלק מהביקורת על ‘הסנדק’ היא שהוא ארוך מדי – כשלוש שעות - אבל הוא עומד במבחן הזמן. אני מראה אותו לסטודנטים, והם מתלהבים ממנו, נכנסים להלם מהייחודיות שלו. הקסם עדיין עובד".