הקולנוע זקוק להשראה ספרותית כמו שפרחים צריכים מים. שלושה מהסרטים הבולטים ביותר בטקס האוסקר האחרון הם עיבודים לספרים או לסיפורים קצרים: "כוחו של הכלב", "חולית" ו"הנהגת של מר יוסוקה". גם הזוכה הגדול באוסקר הצרפתי, "אשליות אבודות", מבוסס על רומן.
ומה אצלנו? "ויהי בוקר", שקטף את פרס אופיר בסתיו האחרון, מבוסס על ספר של סייד קשוע - אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. זו רק הפעם השלישית בתולדות הפרס שבה הזוכה הוא עיבוד ליצירה ספרותית. קדמו לו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על פי א.ב יהושע ו"קלרה הקדושה", וגם הוא לא מבוסס על ספר ישראלי, אלא צ'כי.
בניגוד למקביליו בחו"ל, הקולנוע הישראלי לא כל כך אוהב להתבסס על יצירות ספרותיות. גם מסיבות תקציביות, כי עיבודים שכאלה דורשים בדרך כלל משאבים נכבדים; וגם מסיבות אומנותיות. אצלנו, בניגוד לאמריקה למשל, הבמאי או הבמאית כמעט תמיד כותבים את התסריט בעצמם, ולא פעם הוא על פי סיפורם האישי.
בקיצור, אם סופר ישראלי רוצה לראות את כתב היד שלו הופך לסרט, עדיף לו לשאת עיניו אל מעבר לים. כך, למשל, נטלי פורטמן האמריקאית היא מי שעיבדה את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, מריה שרדר הגרמנייה היא מי שעיבדה את "חיי אהבה" של צרויה שלו, ועכשיו מגיע נני מורטי האיטלקי עם עיבוד משלו ל"שלוש קומות" של אשכול נבו.
נבו כבר מיצב את עצמו כאחד הסופרים המצליחים והאהובים שיצאו מישראל בשני העשורים האחרונים, וכעת רושם הישג מרשים נוסף. עיבודים בינלאומיים קודמים לספרים תוצרת הארץ שמרו בדרך כלל על פרופיל נמוך למדי.
כאן, מדובר בפרויקט מליגת־העל. נני מורטי, מי שעיבד את רב־המכר הישראלי לסרט איטלקי, נחשב אחד הבמאים האיטלקים הבולטים בדורו; הוא עצמו מככב בסרט לצד כמה מן השחקנים והשחקניות הטובים בארץ המגף, למשל אלבה רורוואכר; והתוצאה ערכה את הבכורה העולמית שלה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שזו כמובן הבמה הנוצצת שיש. בסוף השבוע הקרוב, לרגל חג הפסח והפוטנציאל המסחרי שהוא מביא עמו, הסרט עולה גם אצלנו.
לא קראתי את ספרו של נבו, כך שאיני יכול להשוות אותו לעיבוד. נתייחס לסרט כשלעצמו: הוא מעתיק את עלילת הספר מישראל לארץ המגף, ועוקב אחר גורלותיהן של כמה דמויות החיות באותו בניין דירות ברומא. הסיפור כל כך משעמם, והקצב כל כך מייגע, עד שהתחושה היא ש"שלוש קומות" מתרחש דווקא בתוך בניין של 30 קומות, שאין בו מעלית - ואולי היא פשוט התקלקלה.
התוצאה נמרחת על פני שעתיים בלתי נגמרות, שבמהלכן אנו פוגשים פסיפס של דמויות. מורטי, למשל, מגלם גבר קר כאבן המתנכר לבנו, שטעות איומה שלו עלתה בחיי אדם. כשחקן וכבמאי שמדריך שחקנים אחרים, וגם כתסריטאי, הסגנון של מורטי כאן מזכיר אופרות סבון כבדות ומעושות. אם לא די בכך, התוצאה גם מיושנת להפליא ומציגה סצינות שכבר קיווינו שלא נצטרך לראות בקולנוע האירופי.
ברגע מביך במיוחד, אחת הגיבורות הצעירות פושטת את בגדיה, נופלת על צווארו של גבר זר שהיה יכול להיות אבא שלה, ומפתה אותו לקיים עמה יחסי מין. בהמשך לכך, באחת הביקורות על הסרט בתקשורת הצרפתית הכותרת הייתה "איך אומרים 'אוקיי בומר' באיטלקית?". ואכן, נראה כאילו הפיקו את "שלוש קומות" בשנות ה־90 לכל היותר.
ואם כבר מדברים על שנות ה־90, יש לי סיפור: לפני שבועיים הזדמן לי לצפות שוב ב"יומני היקר", סרטו של נני מורטי שיצא ב־1993, זיכה אותו בפרס הבמאי בפסטיבל קאן והוכתר כפנינה פורצת דרך. במרחק הזמן, הסרט פשוט בלתי נסבל, וחושף את הקולנוען האיטלקי כנודניק טרחן ושחצן, עם יחס מזעזע לנשים, תכונות שאותן הוא מיטיב לשמר גם ב"שלוש קומות".
בתרבות הקולנוע האיטלקית, מורטי נחשב דמות שנויה במחלוקת, שרבים אף עוינים אותה. אחרי הצפייה בהצגה הכפולה של "יומני היקר" ו"שלוש קומות" קשה לי שלא להזדהות. נכון, כמעט כל סרט חדש של הקולנוען מוקרן בתחרות הרשמית בקאן, אבל גם זה לא אומר הרבה: הוא פשוט עוד אחד מאותם במאים אירופים שהתחבבו על מנהליו של הפסטיבל והתנחלו בו, בלי קשר לאיכות עבודתם.
כל זה כמובן לא גורע מההישג של אשכול נבו. איכות הסרט לא קשורה בו ולא תלויה בו. ייתכן שהספר שלו מוצלח כמו הקמפיין של איטליה ביורו האחרון. העיבוד הקולנועי, בכל מקרה, מוצלח כמו קמפיין ההעפלה שלה למונדיאל הקרוב.