ביולי 2020, בעיצומו של גל הקורונה, ניצבה על דוכן הכנסת השחקנית, היוצרת והבמאית דליה שימקו ובקול רם וזועם זעקה את זעקתו של ענף התרבות. בנאום שעורר הדים ברשת טענה כי "מדינה צריכה להיות קודם כל נאמנה לזהות הלאומית שלה - וזהות זו נמצאת בתרבות". היא הודיעה שאם לא יימצא פתרון הולם, תיאטראות הפרינג' יפתחו את שעריהם. "אמרתי את כל שבער בי לומר בתוך הכאוס הזה", היא מספרת בחלוף כשנתיים. "זה היה מצב שבו הציבור כבר לא האמין למי שמנהל אותו".

ועכשיו, הענף חזר לשגרה מלאה?
"אני לא יודעת מה קורה בתיאטראות רפרטואריים, אבל הפרינג' חזר לפעילות די מלאה, אם כי יש ירידה גדולה במספר הצופים. הקורונה הושיבה אנשים בבית למשך תקופה ארוכה והרגילה אותם להסתכל כל היום בנטפליקס, וזה גרם לכך שמשהו הלך לאיבוד בתרבות היציאה החוצה".

איך הקורונה השפיעה עלייך באופן אישי?
"היא הפחידה אותי ויצרה בי סוג של חלודה פיזית ונפשית. הכל היה אטי ופסימי, והריחוק מאנשים יצר אצלי דאגה גדולה לגבי התחום שלי".

בנאומך בכנסת ביקרת את התנהלות הממשלה שהייתה אז, מה את חושבת על ההתנהלות של הממשלה הנוכחית?
"ישראל מתנהלת בצורה היסטרית. בראש מחוללי ההיסטריה נמצאת התקשורת, שפמפמה ברמות גבוהות את הקורונה עד שלדעתי היא טמטמה לחלוטין את האנשים והפחידה אותם ללא סוף. היה משהו לא מידתי בצורה שבה הדברים סוקרו ובצעדים שלנו עד לבוא החיסונים. אני לא ממכחישי הקורונה או ממתנגדי החיסונים, אבל התחושה הייתה שלא מנסים לשמור על חיים רגילים לצד הקורונה אלא נכנסים להיסטריה מטורפת, סוגרים הכל והולכים לפתרון הקל והמזיק ביותר, לא רק מבחינה כלכלית ונפשית אלא גם תרבותית וחינוכית. נעשו פה נזקים גדולים לנוער שהוזנח בצורה בלתי רגילה במהלך תקופת הקורונה. הפרופורציות הלכו לגמרי לאיבוד בין מחלקות הקורונה הקורסות לבין איכות החיים ומשמעותם בקהילה ובחברה. בממשלה הקודמת זה טופל בגסות ובהיסטריה, וכיום התחושה היא שזה מטופל אחרת, בחוכמה וברגישות. ועדיין, יש לי תחושה שישראל בקלות מתגייסת לכל דבר שיוצר היסטריה. זה מעיד על החברה הפוסט־טראומטית שאנחנו".

בימים אלו נמצאת שימקו באחת התקופות העמוסות בחייה, עם מינויה בנובמבר לתפקיד המנהלת האומנותית של פסטיבל עכו הבינלאומי, שיתקיים באוקטובר. "אני נמצאת כרגע במקום המקצועי הכי טוב שיכולתי לייחל לעצמי, עסוקה כל כולי בפסטיבל, וזה אתגר מרתק שגורם לי להמון תקווה וציפייה", היא אומרת. "קיבלנו יותר מ־300 הגשות במסגרת קול קורא, ובכך שברנו את השיא של כל הזמנים בבקשות הצגות לפסטיבל, כך שיש לי המון עבודה לא פשוטה, גם מבחינת הצורך לקרוא הרבה חומרים וגם בבחירה תוך סירוב לאנשים טובים ומוכשרים, שזה לא נעים בכלל. אבל אלו החיים וזה המקצוע. אני מקווה שהפסטיבל יתקיים בימים נינוחים ושנוכל לבצע את כל הדברים שאנחנו רוצים. האג'נדה שלי היא לקרב את אנשי עכו והסביבה לפסטיבל ולגרום להם לקחת חלק בפעילות. יש בזה הרבה מעבר לפן האומנותי, אלא קהילתיות שהלכה לאיבוד והיא חשובה בפסטיבל בסדר גודל כזה".

דליה שימקו בסרט ''נועה בת 17''  (צילום: צילום מסך)דליה שימקו בסרט ''נועה בת 17'' (צילום: צילום מסך)


קו אדום

שימקו נולדה בעיירה נובה זמקי בצ'כוסלובקיה (כיום סלובקיה) בשם סוזנה שימקובה. אביה דזידר, ניצול שואה, עזב את אמה רות כשהייתה בהריון. "גדלתי רק עם אמא בתקופה שבה נושא הגירושים לא היה רווח והמושג 'אם חד־הורית' לא היה קיים. הייתי חריגה בנוף וזה עיצב אותי", היא אומרת.

פגשת את אביך?
"כשהייתי בת 18, הוא יצר איתי קשר. הוא עלה אז לארץ. נפגשתי איתו כמה פעמים, אבל זה לא צלח. לא היה לנו על מה לדבר, הוא היה אדם זר עבורי ונשאר כזה עד יומו האחרון. מבחינתי זכיתי באבא זאב באר, שלו נישאה אמי. הוא האבא עבורי, בניגוד לאבי הביולוגי".

בילדותה עלתה לארץ עם אמה וסבתה בלנקה, ואימצה את השם "דליה". "קשה להיות זרה וסבלתי מזה. הילדים היו מתנכלים לי ולועגים לי", היא נזכרת.

מתי גילית את המשיכה למשחק?
"אני זוכרת שבעיירה שבה גדלתי הייתה חצר קטנה עם במה, שהייתי עולה עליה לשיר ולרקוד. בשנים הראשונות בארץ הייתי הולכת עם סבתא שלי למועדון קשישים ומחקה זמרים. לא הייתי ילדת פלא. בגיל 10 עליתי לראשונה על במה מקצועית בהצגה מטעם מועדון ילדים של עיריית גבעתיים. המשחק נכנס חזק יותר לחיים שלי כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לאומנויות תלמה ילין, רוב הדברים שלמדתי בחיים על התיאטרון הגיעו ממנו".

כשהייתה בת 18 לוהקה לסרט הקולנוע "פצעי בגרות 80" בבימויו של זאב רווח, סרט נעורים שהפך במרוצת השנים לסרט פולחן. "המלהקת ראתה אותי במקרה והזמינה אותי לאודישן, בלי לדעת שאני שחקנית או שלמדתי משחק. היא אהבה את המראה שלי", היא אומרת.

אחרי הצילומים התגייסה לתיאטרון צה"ל, חוויה שאותה היא מגדירה כ"מסע מפרך". עם שחרורה לוהקה לסרט "נועה בת 17" בבימויו של יצחק (צפל) ישורון, שיצא בשנת 1982 והפך אותה לכוכבת. באותה שנה כיכבה גם בסרטים "צלילה חוזרת" ו"מגש הכסף".

"אני לא חושבת שיש מישהו שמוכן לפרסום גדול כזה בגיל צעיר. גם הצעירים של ימינו לא מוכנים, גם אם חושבים אחרת", היא אומרת. "לא הייתי מוכנה לחשיפה הגדולה, זה לא היה קל. אנשים קיבעו ועדיין מקבעים אותי בתור 'נועה בת 17'. זה עושה לי עוול שמתייחסים אליי בהקשר לסרט הזה ושוכחים כל מה שעשיתי אחריו. שלא תבין לא נכון, אני שמחה ששיחקתי בסרט, אבל הוא גם פגע בי, כי חלפו שבע שנים עד שקיבלתי תפקיד בסרט הבא".

שנה לאחר "נועה בת 17" קיבלה הצעה מאותו במאי לשחק בתפקיד ראשי בסרטו "זוג נשוי" לצד ירון לונדון: "זה היה תפקיד שהיה בגדר קו אדום בשבילי. הייתי אמורה לגלם בו מאהבת של ירון והיו שם מלא סצינות סקס. הייתי צעירה והבנתי שזה גדול עליי. למרות שזו הייתה הצעה מפתה, ויתרתי על התפקיד כי הרגשתי שהוא לא נכון לי". בסופו של דבר השניים שיתפו פעולה בסרט ההמשך "לא בת 17" (2003), שבו גילמה את נועה הבוגרת.

את צופה בסרטים שבהם שיחקת?
"אני צופה בסרטים שלי בכל פעם שיש לי בן זוג חדש. הוא רוצה לצפות ואני צופה איתו. יצא שבערך כל עשור החלפתי בן זוג, אז כל עשור אני צופה בסרטים שלי".

ב־2015 שיחקת בסרטו של עמוס גיתאי "רבין - היום האחרון". זה היה תפקיד הקולנוע האחרון שלך. מדוע את לא משחקת יותר?
"כבר הרבה שנים שמערכת היחסים שלי עם הקולנוע מוזרה. אני חושבת שברגע שהפכתי לבמאית, גם הייתי עסוקה אבל יכול להיות שגילו בי פחות עניין כשחקנית. לא מזמן דיברתי עם מלהקת שאמרה שאנשים חושבים שאני לא בעניין של משחק בסרטים. אבל אני בעניין".

אלון אבוטבול ודליה שימקו בסרט ''אחד משלנו'' (צילום: צילום מסך)אלון אבוטבול ודליה שימקו בסרט ''אחד משלנו'' (צילום: צילום מסך)


בעור של נאצית

התפקיד בסרט "נועה בת 17" הביא לה הזדמנות לתפקידים בתיאטרון חיפה, וכעבור שנתיים עזבה הכל ונסעה ללמוד משחק בלונדון. "למדתי שם שנה אבל זה היה מאוד יקר וכבר רציתי לחזור לארץ ולשחק בתיאטרון", היא מספרת.

ב־1989 קיבלה שימקו תפקיד בסרט "אחד משלנו" בבימויו של אורי ברבש, שהפך לקלאסיקה וזיכה אותה בפרס "השחקנית הטובה ביותר", והתפרסם לא מעט גם בשל סצינת הסקס בין דמותה של תמר, שאותה גילמה, לבין דמותו של יותם, שאותו גילם אלון אבוטבול. "לאחרונה ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל הסרטים בחיפה במהדורה חדשה וזה פשוט סרט נפלא", היא אומרת. "הייתי בשוק עד כמה הסרט הזה מעולה מבחינה קולנועית, עד כמה הוא לא מתיישן ועד כמה כולם משחקים בו מצוין, כולל אני. אני כל כך גאה להיות חלק מהסרט הזה. בכלל, אני גאה בכל הסרטים שלי".

לאורך שנות ה־90 שיחקה בסרטים ("צלקת") ובסדרות ("זהו זה!", "בת ים - ניו יורק", "שכנים") אך בעיקר התמקדה באהבתה הגדולה: התיאטרון. "תיאטרון מבחינתי הוא הבית של שחקנים ובמאים", היא אומרת. "לעומת זאת, קולנוע, בעיקר בתקופה שבה אני פרצתי, כשבכל רגע גילו שחקנית צעירה חדשה ואחרי סרט אחד נפנפו אותה - לא היה נראה לי כמו קריירה אלא כמו עוד משהו שאתה עושה. לא תחום שאתה יכול לבנות עליו קריירה וחיים".

מבין התפקידים הרבים בתיאטרון, איזה תפקיד הכי אתגר אותך כשחקנית?
"באפריל 2006 עשיתי הצגת יחיד בשם 'הגברת הראשונה של הרייך השלישי', שבה שיחקתי את מגדה גבלס, אשתו של ראש התעמולה הנאצי יוזף גבלס. זה היה ללא ספק התפקיד הכי מאתגר שעשיתי. קודם כל הצגת יחיד היא הדבר הכי מאתגר ששחקן יכול לעשות. אבל בעיקר בתור דור שני לשואה, לשחק את אשתו של גבלס, להיכנס לעור שלה ולהבין את הראש שלה היה אתגר גדול. סיפור ההינצלות של סבתא ואמא שלי מהשואה מצמרר, עם סצינות שלא תצליח לעכל, אז אתה יכול לנחש כמה מורכב היה עבורי לגלם נאצית".

ב־1993 התנסתה שימקו לראשונה בצורה רצינית בבימוי, כשביימה יחד עם חברה הטוב, השחקן שרון אלכסנדר, את הצגת היחיד שלו "הנחש" לתיאטרונטו. לאור ההצלחה, החל להתגבש בה בהדרגתיות הביטחון להפוך לבמאית: "רציתי לביים מגיל צעיר, אבל הרגשתי שאני בשלה לזה באמצע שנות ה־30 לחיי. אז הבנתי שלא מתאים לי רק לשחק או לבצע, אלא שיש לי רצון ליצור ולהגיד את שלי".

כעבור עשור הקימה את מה שהיא מגדירה כמפעל חייה: "אנסמבל אספמיה", שנוסד כהפקה עצמאית של קבוצת שחקנים ויוצרים שמצאו שפה משותפת אומנותית ואישית. "נקודת המפנה הייתה כשביימתי את ההצגה 'קשר דם' והצעתי אותה לתיאטראות הרפרטואריים, אבל אף אחד לא רצה אותה", היא אומרת. "כשראיתי שזה לא הולך איתם, קיבצתי שחקנים והעלינו את ההפקה הזו, שהייתה כל כך מוצלחת, עד שהבנתי שנוצר לנו אנסמבל ומשם זה התחיל להתגלגל".

מאז שנת 2012 נתמך האנסמבל, שהפך בינתיים לעמותה, על ידי משרד התרבות והספורט: "נכנסתי לעובי הקורה של מה זה אומר לנהל אנסמבל. זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם".

בימים אלה מציג האנסמבל שלוש הפקות במקביל, שבהן היא משחקת: "מהפכניות", שהיא כתבה יחד עם יוספה אבן־שושן, "פנקס הקטן", שהיא ביימה, ו"ג'ון גבריאל בורקמן". "אי אפשר להתפרנס מפרינג'", היא מבהירה. "האנשים שעוסקים בפרינג' חיים לגמרי מהיד לפה, וגם פורשים את העשייה שלהם על כמות אדירה של פרויקטים ובדרך כלל עוסקים בעוד דברים שקשורים למקצוע. הם מלמדים ומנחים סדנאות למשל. מהיצירה עצמה אי אפשר להתפרנס, לפחות לא באנסמבל בסדר גודל שלי".

את עוד מנסה להתקבל לתיאטרון רפרטוארי?
"כמו השאלה שלך על הסרטים, גם לגבי התיאטרון - אין לי תשובה טובה, רק השערות. השאלות האלה אמורות להיות מופנות לאנשים שמקבלים את ההחלטות. אני חושבת שסוג החומרים שמעניינים אותי כנראה פחות פופולריים בתיאטרון הרפרטוארי, ומשהו בי כנראה קצת אנטי־ממסדי. כנראה שאני פחות טובה בהתארגנות הפנימית או בהתנהלות הפנימית בתוך ממסד. זה דורש אישיות מסוימת שכנראה אין לי".

דליה שימקו לצד אייל שכטר ב''מהפכניות'' (צילום: דוד קפלן)דליה שימקו לצד אייל שכטר ב''מהפכניות'' (צילום: דוד קפלן)


חלומות בכל גיל

שימקו היא אם חד־הורית לדניאל ג'ונס, בנה מנישואיה לשחקן דיוויד ג'ונס, שאותו הכירה בחו"ל ושעלה לארץ בזמן מלחמת המפרץ. הזוג התגרש בשנת 2004. "זו הייתה אהבה גדולה שנגמרה בפרידה כואבת ושוברת לב", היא מסכמת.

דניאל (26), משורר, מוזיקאי ומקור גאוותה, עבר תקופה קשה שבמהלכה התמודד עם התקפים פסיכוטיים, התפרצויות זעם והתמכרות לסמים ולאלכוהול. הוא נגמל לאחר אשפוז במרכז גמילה "בראשית" בבאר שבע. "דניאל עכשיו פורח. הוא מנהל ההפקות של תיאטרון הסמטה, ועושה את זה בהצלחה אדירה", היא מספרת. "הוא תענוג צרוף כבן וכאדם, ואני מעריצה אותו על איך שהוא הצליח לחלץ את עצמו ממלתעות האופל".

מה את חושבת על העובדה שהוא הולך בעקבותייך ועוסק בתיאטרון?
"זה משמח אותי ולא מפתיע אותי, כי הוא אומן בנשמתו. זה היה ברור מההתחלה. הוא מתמקצע ורציני ובאמת משקיע את כל נשמתו ואני גאה בו. כל הדבר שקרה איתו נראה כיום כמו חלום בלהות ששייך לאנשים אחרים ולתקופה אחרת".

בעשור האחרון מנסה שימקו לסמן וי על אתגר נוסף: ליצור סדרה וסרט קולנוע. "לפני כמה שנים כתבתי עם שרון אלכסנדר תסריט לפיצ'ר שהצענו לכמה קרנות אבל כולן דחו אותנו", היא אומרת. "לאחרונה כתבתי יחד עם אושרית נבארה ('אסירות') סדרת טלוויזיה יפהפייה ואנחנו מחפשות לה בית בתקווה שזה יקרה".

את חוגגת 60. איך את עם הגיל?
"אף פעם לא הייתה לי בעיה להגיד את הגיל שלי ואף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגיל, מכיוון שאני לא חשה אותו, לא חיה אותו. אני לא נראית 60, לא מרגישה 60, לא חיה 60. כל חיי נראיתי צעירה לגילי בצורה משמעותית. אבל עם הגיל הזה אני לא מיודדת, הוא נשמע לי כבד ומבוגר. בימינו אתה כבר נכנס לקבוצת סיכון בגיל הזה".

מה הסוד שלך לשמירה על מראה צעיר?
"קודם כל גנים, וזה דבר שאינו בשליטתך. בנוסף, אף פעם אל תכריז על עצמך כזקן. אסור לוותר על חלומות בגלל הגיל. האנשים שממשיכים לחלום עד רגע מותם הם האנשים שנשארים צעירים".

איך את חוגגת את החלפת הקידומת?
"אני הולכת לעשות דבר מדהים ולנסוע לראשונה זה ארבע שנים לפראג, למשפחה שלי שחיה שם ולחבק שם את כל התינוקות שלא זכיתי לראות בגלל הקורונה. אני לוקחת איתי את בן זוגי ואת בני דניאל, וזה הולך להיות יום ההולדת הכי כיפי בעולם, ככה שאני לא אתבאס על זה שאני בת 60".

את שלמה עם ההחלטות שעשית בקריירה?
"הדברים שאני מתחרטת עליהם הם לא הדברים שעשיתי, אלא דברים שלא עשיתי, בייחוד כאלה שנפלו בין הכיסאות בגלל אילוצים".

מה למשל?
"הייתי אמורה לשחק בתפקיד ראשי בסרט גרמני וזה לא הסתדר עם התיאטרון. הוזמנתי לאודישן לסרט בניו יורק וזה לא הסתדר עם התיאטרון. על הדברים האלה אני מתחרטת, אבל לא על מה שעשיתי. אני מאוד שלמה עם עצמי".

מה החלום המקצועי הבא?
"אני רוצה להוציא את ההצגות של האנסמבל לחוץ לארץ, לביים אותן בחו"ל. אחרי פסטיבל עכו, אמקד את האנרגיה שלי בתחום הזה". 