בשנתיים האחרונות המפיק והיוצר קובי סיט התעסק ללא הרף בסיפורו של פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, שהוצא להורג בישראל ב־31 במאי 1962, לאחר שהורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונידון למוות בפעם היחידה בתולדות ישראל במשפט בינלאומי שנערך ב"בית העם" בירושלים.

במרכז עיסוקו של סיט היה הניסיון לאתר הקלטות נדירות של אייכמן, שטרם נחשפו במלואן. בהקלטות אייכמן מתאר את פשעי המלחמה שביצע במהלך מלחמת העולם השנייה. ההקלטות הן למעשה שריד מראיון חשאי שערך אייכמן, אז במחבוא בבואנוס איירס, עם העיתונאי ההולנדי הנאצי ויליאם סאסן בשנת 1957. הן נחשפות כעת בסרט התיעודי שיפתח מחר את פסטיבל דוקאביב: "אייכמן – ההקלטות האבודות", שיצרו סיט והבמאי יריב מוזר.

"השגת ההקלטות הייתה הפתעה מדהימה", מספר סיט כעת. "הרגשתי שאני חייב לנסות להשיג את ההקלטות, שהן בעלות חשיבות משמעותית להיסטוריה של העם היהודי. פניתי לבמאי יריב מוזר, שאהבתי את הסרט שהוא עשה על דוד בן־גוריון ("בן־גוריון, אפילוג" – ד"פ), והצעתי לו להצטרף אליי למסע לבניית סרט על בסיס ההקלטות והסיפור שמסביב. הוא פנה ללוקאס ויינביר, התחקירן שלנו בברלין, שפנה לארכיב הגרמני שם נמצאו ההקלטות. ברגע שהוא שמע על ההקלטות, הוא אמר לי: ‘קובי, אתה לא מבין מה יש לך ביד’. אבל הבנתי ויצאנו למסע של כמעט שנתיים בלי שינה. הסיפור הזה כל הזמן ליווה את חיינו. זה מרגש כי זו הפעם הראשונה שהעולם כולו יוכל לשמוע את ההקלטות".

לדברי סיט, מדובר ב־67 סלילי הקלטות נדירות באיכות שמע מצוינת שסיט ומוזר היו צריכים לעבור עליהן ולסנן מה ייכנס לסרט ומה יישאר בחדר העריכה. "זו גם הפעם הראשונה שמישהו תרגם את ההקלטות לאנגלית ולעברית בצורה מסודרת", אומר סיט. "חלק קטן מההקלטות פורסם בסוף שנות ה־50. באותה שנה שהן פורסמו, אייכמן רעד מפחד, ועורך הדין שלו, רוברט סרווציוס הרגיע אותו ואמר לו: ‘עץ האלון בסדר’. ‘עץ האלון’ היה שם קוד להקלטות כי הן נקברו מתחת לעץ האלון בבואנוס איירס".

קובי סיט (צילום: מרק ישראל סלם)קובי סיט (צילום: מרק ישראל סלם)

ראיה מפלילה

בתום מלחמת העולם השנייה, נתפס אייכמן בידי האמריקאים ונכלא במחנה מעצר. בינואר 1946 הצליח לברוח מהמחנה. בשנת 1950 נסע לאיטליה בשם בדוי ומשם הגיע לבואנוס איירס שבארגנטינה. ביולי 1952 עזבו ילדיו ואשתו את אוסטריה והצטרפו אליו לארגנטינה, שם עבד בעבודות מזדמנות וניהל עסקים קטנים.

בשנת 1956 שלח מכתב בשמו לקנצלר גרמניה המערבית וביקש לחזור לגרמניה מתוך השערה שבגרמניה הוא יישפט בצורה "מקלה" יותר לעומת מדינות אחרות. באותה תקופה החל לכתוב את זיכרונותיו. "אייכמן הגיע למצב שהוא מזמין את סאסן לראיין אותו כי נורא שעמם לו", מסביר סיט.

"הוא כבר התאחד עם המשפחה ורצה לכתוב ספר זיכרונות ולחשוף את חלקו במה שקרה במלחמת העולם השנייה במטרה שהספר יפרנס את משפחתו אחרי שהוא ימות. הוא פגש את סאסן בביתו יחד עם עוד חברים נאצים. בסרט מתראיינת גם בתו של סאסן, שמספרת איך כילדה בת 10 היא ראתה ושמעה את השיחות האלה והרגישה לא נוח מול הדמות של אייכמן. בשיחות האלה סאסן מקעקע את העניין שהשואה הייתה מכוונת. להפתעת כל הנוכחים בחדר, אייכמן מודה במה שהוא עשה ולא מכחיש את השואה ולא את תפקידו. יש קטע מצמרר בהקלטות שבו אייכמן אומר: 'ידעתי מה עושים עם היהודים. מי שצריך ללכת לעבודה – הולך לעבודה. מי שלא יכול ללכת לעבוד – הולך לפתרון הסופי’. סאסן שואל: ‘בפתרון סופי אתה מתכוון להשמדה?’. אייכמן עונה: ‘כן’. ואז שומעים בהקלטה את המוציא לאור של הספר צועק שאי אפשר להקליט את זה וסוגר את ההקלטה".

מתוך ''אייכמן הקלטות האבודות'' (צילום: באדיבות כאן 11, צילום איתיאל ציון )מתוך ''אייכמן הקלטות האבודות'' (צילום: באדיבות כאן 11, צילום איתיאל ציון )

למה?
"כי הם מבינים שיש פה ראיה מפלילה. נאצים לא דיברו ככה. לא תמצא אף ראיון של נאצי מדבר בצורה ישירה וכנה כזו. לכן ההקלטות האלה כל כך קריטיות".

איך זה הרגיש לך לשמוע את ההקלטות בפעם הראשונה?
"לא יכולתי לעזוב את זה. פשוט הקשבתי לכל ההקלטות בלי הפסקה. הדבר הכי מפעים שקרה לי זה כשקראתי בתמלילים שהיה זבוב על הקיר שנכנס לחדר, ואייכמן פשוט הרג אותו. בסצינה הזו שומעים את סאסן מעמת את אייכמן עם מספר היהודים שהושמדו, ואז פתאום שומעים את הזבוב ושומעים את הטראח, כלומר איך אייכמן הורג את הזבוב ואומר: ‘זה זבוב עם אופי יהודי’. זה מבטא את ההבנה הבסיסית שלי שבעיני הנאצים היינו פחות מזבובים. אתה אפילו לא זבוב, אתה משהו שצריך להשמיד".

מה הבנת מהעבודה על הסרט?
"היא שכנעה אותי במאת האחוזים שהוא היה רוצח עם מטרות של רוצח. לא היו לו אף רחמים לאף אחד והוא לא חס על אף יהודי, אלא הוא היה נאצי מושבע. הוא האמין בזה. הוא אומר בהתחלה: ‘לא הבנתי איך אני, הבירוקרט הזעיר, הפך להיות אדם שמאמין שהוא משרת את ארצו ואת עמו במעשה שהוא עושה’. הוא היה מחזק את הנאצים כשהיו נחרדים למול הילדים המושמדים".

בשנת 1960 לכד המוסד הישראלי, בפיקודו של איסר הראל, את אייכמן בארגנטינה, חטף אותו והביאו לישראל. לאחר שנחטף, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה, שארכה כתשעה חודשים. "להאוזנר היו ראיות מרשיעות שהובילו את אייכמן לגזר דין מוות, אבל הסרט עושה סדר בכל מיני אספקטים על המשפט הזה, בייחוד בהיבט של ‘הבנאליות של הרוע’", אומר סיט.

קונטרה לנרטיב

סיט (47), הבעלים של אליס תקשורת, איש תקשורת, עורך ומפיק תרבות, הינו נכד לניצולי שואה. "סבתא שלי איבדה את כל משפחתה בקרקוב, היא ואחיה הוחבאו בארון במשך שלוש שנים בעליית גג", הוא מספר. "סבא שלי קפץ פעמיים מהרכבת, איבד את כל משפחתו חוץ מאח אחד. אח של סבתא שלי התחתן עם אישה שעברה בשואה את הגרוע מכל: היא הגיעה לאושוויץ, ושם מנגלה לקח את התינוק שלה ועשה עליה ניסוי, בו בין היתר נאסר עליה להיניק את הילד. מנגלה לקח את התינוק ואת האם והכניס אותם לתאי הגזים. בנס באותו היום נגמר הגז. אחר כך היא עברה את צעדת המוות. לבסוף שרדה והגיעה לישראל, התחתנה עם אח סבתי והקימה משפחה. היא נפטרה בשנה שעברה".

עד כמה דיברו בבית על הנושא?
"הרבה מאוד. אמא שלי ראתה בכך ציווי לדבר על זה. סבתא פחות דיברה על זה ולא אהבה לדבר. סבי נפטר בגיל צעיר, ומשאלתו הייתה שימשיכו לספר על מה שקרה שם. כילד זה ריתק אותי".

בשנת 2003 היה סיט אחד מיוצרי הסרט "אהיה להם לפה", המגולל את סיפורו של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן. תוך כדי עשיית הסרט נחשף לעובדת קיומן של ההקלטות האבודות. "נחשפתי להמון דברים שקשורים למשפט אייכמן ולאנשים שעדיין היו בין החיים באותו הזמן כמו טומי לפיד או השופט לנדוי, וכמובן משפחת האוזנר ואנשי המפתח של משפט אייכמן", היא מספר.

"הבנתי שיש פה לפיד שעובר מדור לדור וצריך לספר את הסיפור. הסרט החדש הוא סוג של תיקון היסטורי כי האוזנר עשה דברים ענקיים במשפט הזה, והייתה חסרה לו חוליה אחת: ההקלטות האבודות שהוא מאוד רצה אותן. ידענו שההקלטות האבודות הן קונטרה לאמירות של ‘הבנאליות של הרוע’ של אייכמן, שטען שהוא היה רק פקיד שנקלע לסיטואציה. נוצר מצב שאייכמן הצליח לשכנע את העולם שהוא היה בורג קטן במערכת ושהוא רק ביצע פקודות, והנרטיב הזה הצליח לו. ההקלטות האבודות האלה למעשה מנפצות את הנרטיב הזה כי הוא אומר בהן: ‘ידעתי, אני שלחתי את היהודים למוות’, והוא אפילו פירט לאן שלח אותם. אין לו שום חרטה ושום ייסורי מצפון. הוא אומר בהקלטות בטון שמח: ‘אני לא מתחרט על כלום, וחבל שלא רצחנו 10 מיליון מהאויב הזה’".

לטענתו של סיט, המוסד הישראלי והממשל פחות התלהבו בעבר לעסוק בהקלטות האבודות. "האוזנר ידע על ההקלטות ורצה לחשוף אותן במשפט, אך הממסד הישראלי לא רצה את ההקלטות האלה שכן הוא חשש ממה שאייכמן אומר על הסיפור של ישראל קסטנר, והוא אכן מדבר על כך בהקלטות", מוסיף סיט. "הממסד בראשות בן־גוריון לא רצה שזה יצוף כי משפט קסטנר היה טראומה, לא כמו הקונצנזוס של משפט אייכמן".

הסרט הולך לדרוך על יבלות?
"אני לא אוהב להשתמש במונח ‘יבלות’. אני חושב שהסרט מציף מחדש את הזיכרון. אני לא מפחד מהזיכרון, אלא אני מפחד מהשכחה. גם כשהגיע מועד המשפט, רעדו ממנו. איך בן־גוריון כתב? ‘מאסנו בזה. לא רצינו את זה’. היצירה הזו מראה לך נרטיב מסוג חדש. היא חושפת כי ההקלטות האלה הוחבאו איפה שהוחבאו גם מתוך אינטרס ישראלי, שכן לא רצו להציף שוב את סיפור קסטנר כי זו טראומה עד היום, וגם כי תשעה חודשים לפני חטיפת אייכמן, בן־גוריון מסכם שממשלת גרמניה תתמוך במפעל מדעי שלנו בנגב. ממשלת גרמניה אישרה זאת, ואז מגיעה החטיפה ויש סקנדל גדול כי גרמניה המערבית היא זו שמוסרת לנו משאבים להקמת המפעל המדעי".

עוד בטרם צאתו, הסרט זכה לחסות מצד חברת ההפקה הבינלאומית MGM לצד קבוצת תדמור אנטרטיינמנט, Toluca Pictues ואליס תקשורת. לצד השמעת ההקלטות, בסרט מככבים שני שחקנים ישראלים: אלי גורנשטיין בתפקיד אייכמן ורוי מילר בתפקיד סאסן. "לא רק שזו הפעם הראשונה שחברת MGM תומכת ביצירה ישראלית באמון מלא, אלא שבשנה וחצי להרים הפקה כזו זה משוגע", אומר סיט.

"אל תשכח שהייתה לנו קורונה, הפקה בשבע מדינות שונות, מערכת בינלאומית ועוד. החלטנו לקחת את אלי ורוי כדי ליצור עניין יותר מאשר להשמיע את ההקלטות על רקע תמונות. אלי ורוי מדברים, והסאונד שאתה שומע הוא של ההקלטות. שניהם לא דוברי גרמנית מבית והם עשו ליפסינק בצורה מדויקת. הסרט, שבעקבותיו גם תעלה בקרוב סדרה בכאן 11 בשם זהה (החל מ־7 ביוני - ד"פ), מראה את הנאצים כפי שהם מדברים בסלון. זו אווירה אחרת, אבל צריכים לדעת את מה שבדיוק קרה שם".

מלבד העבודה על הסרט, סיט, שפועל זה שנים רבות למען הנצחת מורשת השואה, חנך בפברואר האחרון את פתיחתו המחודשת של "בית העם" לאחר שיפוץ נרחב במקום. בימים אלה מוצגת בבית העם תצוגה חדשה שיצר עם בתו של גדעון האוזנר, תמי האוזנר־רוה, ובה קטעי וידיאו משידורי המשפט. כמו כן, סיט כתב בהשראת נאומו של האוזנר במשפט אייכמן את השיר "שישה מיליון כמוני", שהלחין עם המוזיקאי דרור אלכסנדר ובוצע על ידי להקות צה"ל במופע הטלוויזיוני "בכל זאת אינני נפרד" ביום השואה האחרון.

"המיצג בבית העם נקרא ‘במקום זה’", הוא מספר. "בכניסה רואים תמונת קיר ענקית של האצבע המאשימה של האוזנר, ובמוניטורים רואים את כל חלקי המשפט כאילו שאתה באולם המשפט. בנוסף, לקחתי את האמירות החשובות בנושאי השואה והמשפט והן מעוצבות על קיר בסגנון סטורי באינסטגרם או בטיקטוק כדי שהנוער יתחבר לתוכן בצורה מקורית. אני רואה בכך, כמו בסרט, חשיבות עצומה בהנחלת המורשת כי הדור שלנו עוד זכה להכיר את הניצולים, אבל הדורות הבאים כבר לא יזכו לכך. צריכים לבנות עבורם את המורשת הזו לעולמי עד".