השבוע התבשר עולם התרבות על פטירותו של במאי הקולנוע והרב אורי זוהר ז"ל בגיל 86. מאחוריו עמד סיפור שהורכב מרכבת הרים שלמה, שכלל עליות ומורדות: הצלחות מסחריות לצד כישלונות של סרטים עלילתיים, מופעי בידור הומי קהל ומעצר על שימוש בסמים קלים שהוביל לעונש מאסר בפועל בגין התפרעות בבית המשפט, ועד לחזרה בתשובה בסוף שנות ה-70, שהובילה אותו להתנתקות כמעט מוחלטת מעולם הבידור החילוני. 


מ"עץ או פלסטיין" ועד "חור בלבנה"

רבים לא יודעים, אך זוהר לא למד מעולם קולנוע באופן ממוסד. דבר זה לא מנע ממנו לקבל לימים את הכינוי "האלוהים של הקולנוע הישראלי". סרטו הראשון כבמאי היה "עץ או פלסטיין" - סרט תיעודי שביים במשותף עם נתן אקסלרוד ויואל זילברג, והופק על ידי אברהם דשא (פשנל), שעלה לאקרנים ב-1962. הסרט התבסס על מהדורותיו של "יומן כרמל" - יומן חדשות שבועי, משנות ה-30 ועד ליום העצמאות הראשון בשנת 1949. בחירת הקטעים לסרט הציגה את תולדות היישוב בגישה הומוריסטית-נוסטלגית. הסרט הביא לבתי הקולנוע בישראל 351,000 צופים והיווה סממן משמעותי בקריית הקולנוע של זוהר. 

שלוש שנים מאוחר יותר ביים זוהר את אחד מסרטיו האמנותיים הנודעים - "חור בלבנה". מדובר היה בסרט סאטירי-אוונגרדי, שהושפע רבות מיצירות דומות בעולם. זוהר עצמו יצר את הסרט לאחר שצפה בסרטו של הבמאי האמריקאי אדולפאס מקאס, "הללויה לגבעות", שיצא לאור ב-1963 והושפע ממנו עמוקות. 

אורי זוהר ז''ל מתוך ''חור בלבנה'' (צילום: באדיבות הספרייה לקולנוע, סינמטק תל אביב,הפקת הסרט)אורי זוהר ז''ל מתוך ''חור בלבנה'' (צילום: באדיבות הספרייה לקולנוע, סינמטק תל אביב,הפקת הסרט)


עלילת הסרט, שבו כיכבו זוהר ואברהם הפנר יחד עם שושיק שני, שמוליק קראוס ואריק לביא, מתרכזת סביב שני הוזים המוצאים את עצמם בלב הלא-כלום. בעוד שהאחד הגיע על רפסודה רעועה, האחר צץ לפתע משום מקום. שניהם מחליטים ליצור משהו שיאחזו בו ויחיו ממנו: אולפן הסרטה. שניהם מתכוננים לצלם את תולדות המדינה ואת תולדות הקולנוע העולמי גם יחד. נערכים מבחני בד מדוקדקים, מוקמת עיר עשויה קרטון ודבק וקדימה להגשמת החזון.

חרף התגובות האוהדות מצד המבקרים, הסרט נחשב לכישלון מבחינה מסחרית והצליח למכור רק 48,200 כרטיסים. יחד עם זאת, "חור בלבנה" נלמד עד היום בבתי הספר לקולנוע בארץ ונחשב ליצירה פורצת דרך לזמנה. 




שנה לאחר הכישלון המסחרי, נקרא זוהר לביים את הסרט שהפיק אברהם דשא (פשנל) ובוסס על מחזה של להקת פיקוד צפון משנות ה-50, "מוישה ונטילטור". במרכז העלילה נמצאת דמותו של מוישה, טוראי המשרת בבסיס צה"ל, ובעל אובססיה לחיסכון. עקב כך הוא מקצץ במפות חדר המבצעים אשר אותן חומד מרגל שחדר לשורות צה"ל. 

הסרט, שצולם בשחור-לבן, הפך את השחקן יעקב בודו (בתפקיד מיושה) לכוכב קולנוע בישראל. הסרט גם היווה את פריצת הדרך הקולנועית של שלישיית ה"גשש החיוור", שהמשיכה לככב בסרטים ישראלים ב-20 השנים שלאחר מכן. הסרט מכר קרוב לחצי מיליון כרטיסים בבתי הקולנוע ומחק את הכישלון של זוהר מסרטו הקודם. 


תקופת הזוהר של זוהר 


ב-1967 יצר זוהר את הסרט "שלושה ימים וילד", שהביא את סיפורו של אלי (עודד קוטלר), סטודנט ממושקף למתמטיקה, אשר מתבקש לאכסן בדירתו למשך שלושה ימים את שי, בנה של נועה, אהבת נעוריו. למרות שיש לו היום בת זוג, אהבתו לנועה לא כבתה והפריצה הפתאומית לחייו שלה ושל הילד רק מעצימה את ייסוריו. הסרט שיקף את האווירה ירושלים של לפני מלחמת ששת הימים. 

הסרט זכה לשבחים מצד המבקרים ובנוסף התמודד הסרט בפסטיבל קאן של 1967, בו זכה קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר, על משחקו בסרט. הסרט אף היה מועמד לפרס גלובוס הזהב באותה קטגוריה, אך לא זכה. המבקר זאב רב-נוף טען כי מדובר היה בסרט הישראלי הראשון שאינו חוטא בפרובינציאליות אלא עוסק בבעיות כלל-אנושיות. לצד זאת אמר גם כי הסרט "נעדר עמוד שדרה" בכך שמניעיהן של הדמויות ואופי היחסים ביניהם אינם ברורים לצופה. 

שנה לאחר מכן זכה זוהר להצלחה מסחרית נוספות, כשביים את הסרט "כל ממזר מלך", שעסק במלחמת ששת הימים. הסרט גולל את סיפורן של שלוש דמויות מרכזיות: עיתונאי המנהל מערכת יחסים מורכבת עם אשתו והפילגש שלו, נהג מונית פטפטן החולם על מדינה נורמאלית וטייס אידיאליסט וילדותי המעוניין להביא את השלום. הסרט מכר מעל 700 אלף כרטיסים בקופות והביקורות החמיאו: "סוף סוף: ס-ר-ט", נכתב ב"העולם הזה". "הקהל יוצא מהקולנוע מלא התפעלות נלהב ונרגש", כתב נתן גרוס ב"על המשמר". 

יהורם גאון, שהשתתף בסרט באחד התפקידים הראשיים, סיפר לימים בסדרה "חגיגה לעיניים", כי זוהר התעקש לצלם במשך שלושה ימים שוט של ציפור מתעופפת בהרי ירושלים. "הוא והצלם דוד גורפינקל חיפשו ציפור. באתי אליו ואמרתי 'אני באתי מבאר שבע, אני לא עומד בזה'. כלום. למחרת הגיעה הציפור והם חיפשו אותה. ביום השלישי, אנחנו בהרים ומחכים שהוא יגמור לצלם את הציפור, שבסוף הוכיחה את עצמה דרך אגב". 

באותה השנה ביים זוהר סרט נוסף שהפיק דשא (פשנל) יחד עם חיים טופול - "השכונה שלנו", בו כיכבה שלישיית "הגשש החיוור" שהציגה טקסטים מתוך המערכונים שלה. עוד השתתפו בסרט יונה עטרי, רבקה מיכאלי וגדי יגיל. זוהר גויס על ידי פשנל למלאכת הבימוי על מנת לכסות את ההוצאות מסרטו הקודם. הסרט, שצולם בתל אביב במשך שבועיים, היה להצלחה מרשימה עם מעל חצי מיליון צופים.  

הסרט ''השכונה שלנו'' (צילום: באדיבות הספרייה לקולנוע, סינמטק תל אביב,הפקת הסרט)הסרט ''השכונה שלנו'' (צילום: באדיבות הספרייה לקולנוע, סינמטק תל אביב,הפקת הסרט)


בין לבין, יצר זוהר סרט עלילתי קצר בשם "הצד השני". הסרט בן ה-15 דקות, היה דל תקציב, וזוהר ביקש מאפרים קישון רשות לעשות שימוש בתפאורה שהוקמה עבור סרטו "תעלת בלאומילך" באולפני הרצליה, ודימתה את רחוב אלנבי. קישון נעתר לבקשה, והסרט צולם במהלך יום שבת אחד. הסרט תיאר ניסיון נואש ומתסכל של קבוצת הולכי רגל לחצות רחוב סואן בתל אביב, חרף "סירובם" העקשן של הרמזורים להתחלף מאור אדום לאור ירוק.

ב-1969 ביים זוהר את סרטו השלישי עם שלישיית "הגשש החיוור" - "התרוממות". הסרט נחל כישלון צורב בקופות ומכר בסך הכול 30,000 כרטיסים. בסרט מתוארים שלושה חברים ונשותיהם המחליטים לקיים מסיבת חילופי זוגות על מנת להכניס ריגוש בחייהם. אולם עם התפתחות העניינים מתחילים השישה להתחרט.

שלישיית "הגשש החיוור" לא אהבה את הסרט. בשנת 2012 אף נמנעה הקרנה מחודשת שלו בסנימטק של פריז, במסגרת רטרוספקטיבה של סרטי אורי זוהר. שייקה לוי הודיע בשם בעלי הזכויות לסרט כי לא יותר כל שימוש בו. 

ממציצים לציציות

בתחלית שנות ה-70 התגבשה לה חבורת לול שהורכבה מזוהר, אריק איינשטיין, שלום חנוך, צבי שיסל ובועז דוידזון, שהחלו לשתף פעולה ויצרו את סדרת הטלוויזיה "לול" ואת הסרט "שבלול", שהושפעו רבות מן אווירת החופש של אותה התקופה. 

תחת אווירה זו, ב-1972 יצר זוהר את סרטו הנודע "מציצים" שלימים הפך למזוהה עמו. בסרט כיכב זוהר לצד אריק איינשטיין, צבי שיסל ומונה זילברשטיין. הסרט סימל את הוויי החוף הקליל והנהנתני של תל אביב בתחילת שנות ה-70. הסרט היה מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, שם זכה לאהדה רבה, יחד עם זאת, לא הצליח מסחרית בקופות. הבמאי רנן שור, שעבד אז עם זוהר, סיפר לימים בריאיון לסדרה "חגיגה לעניים": "אמרתו לו, שתדע לך שראיתי את מציצים לפני שבוע וזה סרט נפלא. הוא הסתובב אלי ואמר לי 'אז למה הקהל לא בא?'". רק כ-16 שנים מאחור יותר, כאשר הוקרן הסרט בשנית, החל לזכות בהצלחה. "בשנת 88 נסעתי מול מלון דן ונעצרתי מול קולנוע פריז. ראיתי תור ארוך של אנשים. שאלתי 'מה יש?'. אמרו לי 'מציצים'. אמרתי לעצמי, 'נו, עכשיו זה תפס'", סיפר לימים צבי שיסל.

''מציצים'' (צילום: איור: אופיר בגון)''מציצים'' (צילום: איור: אופיר בגון)


שנתיים לאחר "מציצים" ביים זוהר את הסרט "עיניים גדולות" שגולל את סיפורו של בני פורמן, מאמן כדור-סל, המנסה לשלוט בחייו המתפוררים ולהשתלט על הקרובים אליו – אשתו, פילגשו וכוכב קבוצתו. הסרט זכה להצלחה פושרת עם פחות ממאה אלף צופים. יחד עם זאת, גם שנים לאחר שחזר בתשובה, הרבה זוהר לשבח את הסרט בראיונות שונים לתקשורת, ואף אמר כי הוא מזוהה אתו. 

לאחר הכישלונות המסחריים של "מציצים" ו"עיניים גדולות" התפרקה חבורת "לול". זוהר החל להנחות את שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי". במקביל החל לחזור בתשובה בעקבות שיחת עומק אינטלקטואלית שניהל עם הרב יצחק שלמה זילברמן בירושלים, ממנה השתכנע כי עליו לשמור תורה ומצוות.  



המפיק איצק קול, שנתן אמון בזוהר, החליט לשתף עמו פעולה בהפקת סרטו החדש "הצילו את המציל" - הסרט האחרון בטרילוגיית "מציצים", שהצלחתו המסחרית היתה מוטלת בספק, אך הכרחית כדי לכסות את החובות משני הסרטים הקודמים. 

זוהר כבר היה בעיצומו של תהליך החזרה בתשובה, ולא רצה לעסוק בקולנוע. לימים סיפר כי ביים ושיחק בסרט רק מפני שהתחייב לעשות אותו עוד קודם. כמו כן, זוהר אף התייעץ עם רב לפני שהחלו הצילומים. על כך סיפר שור, ששימש כעוזר הבמאי בסרט: "'הצילו את המציל' היה לעשות סרט שהבמאי שלו לא רצה לעשות אותו. הוא היה מחויב לאיציק קול המפיק ולא רצה לעשות את הסרט. תהליך העבודה עם זוהר היה כשהוא הגיע לסט אחרי ארוחת הבוקר של הצוות ושאל אותי מה הסצנה שצריכה להצטלם - לתסריט שהוא כתב. הוא אמר לי 'בינתיים תכין את זה ותעמיד את זה. אני הולך לחדר כאן לעשות טלפונים כדי לגייס כסף לישיבה". 

באופן אירוני, "הצילו את המציל" הפך להצלחה מסחרית שנתנה לזוהר את התהילה שכה חיפש קודם לכן, אולם איחרה את זמנה. לימים סיפר כי מעולם לא צפה בסרט בשלמותו מאז שיצא. 


זוהר מספר לראשונה על החזרה בתשובה בריאיון לכתבת "יומן" בערוץ הראשון, 1977 



בשנים שלאחר מכן השתנו חייו של זוהר ללא היכר: את ביתו הגדול ביפו מכר ועבר להתגורר עם אשתו וילדיו בדירה קטנה בירושלים, בה הביא לעולם עד ארבעה ילדים. את חייו הקדיש ללימוד תורה בישיבה, ולאחר מספר שנים הוסמך לרבנות. בשנות ה-80 היה לאחד הקולות התומכים במחאת הציבור הדתי נגד חילול השבת בפתח תקווה. בשנת 1985 נתן את הסכמתו לבמאי רנן שור לתעד את חתונתם של בנו הבכור ובתו של אריק איינשטיין, בסרט קצר שלימים נקרא "חתונה בירושלים". 




בשנות ה-90 התראיין הרב זוהר בתוכניתה של יעל דן. ריאיון זה הביא למספר הופעות שלו בערוץ 2 ואף להגשת תוכנית בידור במסגרת מחלקת מורשת ישראל של הערוץ הראשון.

בקיץ 1998, התקיימה בפארק הירקון בתל אביב הקרנה חגיגית לסרט "מציצים", אליה הוזמן זוהר שנעתר בחיוב. במהלך האירוע הודה כי הסרט לא איבד מרעננותו, אך יחד עם זאת הוא רואה בו ריקנות. כשנשאל על ידי צוות של הערוץ הראשון האם הוא מתגעגע לאותם ימים, השיב: "האמת? לא". 



ניסיונו הקולנועי באותם ימים בא לידי ביטוי בבימוי תשדירי הבחירות של מפלגת ש"ס. בנוסף, ביים בהתנדבות סרט עלילתי קצר המיועד לבנות חוזרות בתשובה. בשנים האחרונות הקדיש מזמנו בהסברה להורים חרדים שילדיהם חדלו לחיות אורח חיים חרדי, בין היתר על סמך נסיונו האישי. זוהר סבר כי חרף מורכבות המצב, על ההורים לשמור על קשרים תקינים עם ילדיהם ולא לנתקם.