כמו ילדי אייטיז רבים בצרפת וברחבי העולם, גם הבמאי פרנסואה אוזון גדל על "שיגעון של מסיבה" ("La Boum") והתאהב בכוכבת שלו, סופי מרסו. היא הייתה בת 13 כשהצטלמה לסרט, ובניגוד לילדות פלא רבות הצליחה לטפח קריירה קולנועית מרשימה גם לאחר מכן. הבמאי תמיד חלם לעבוד איתה, והציע לה כמה תסריטים, שאותם דחתה מסיבות שונות. רק לאחרונה החלום התגשם, ומושא הערצתו נענתה להצעתו לככב ב"הכל עבר בשלום".
הסרט ערך את בכורתו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה שעברה, וכעת עולה לארץ. מרסו מגלמת בו אישה שאביה האהוב עובר אירוע מוחי בגיל 85, ומבקש ממנה לסייע לו לעבור המתת חסד, מה שכמובן מעמיד אותה בפני דילמה מוסרית והצפה רגשית. זה נשמע כמו דרמה כבדה ומדכאת, אך למעשה יש בה לא מעט נגיעות של הומור, והרבה קלילות ואנושיות. דרך העיסוק במוות היא מצליחה להביע לא מעט שמחת חיים.
בניגוד לרבים מעמיתיה, השחקנית מגיעה לראיונות בזמן ובלי שום פמליה מאחוריה. היא מדברת בפתיחות ובגובה העיניים, ונהנית להתנער מתארים. אולי דווקא משום שהיא לא רודפת אחרי כבוד ואהבה, כל כך אוהבים אותה במולדתה. העיתון "ז'ורנל דה דימנש" מקיים כל שנה סקר ובו הוא שואל את הציבור מיהן האושיות המקומיות האהובות עליו, ומרסו תופסת בקביעות את המקום הראשון מבין הנשים.
"אני שחקנית במובן הזה שאני משחקת בסרטים, אבל אני לא שחקנית במובן שבו מתארים שחקניות אחרות בתקשורת", היא אומרת. "אני לא שופטת אף אחד ואף אחת, אבל אני קוראת על התנהלות של כוכבות, ואני לא מזהה בזה את עצמי. אני לא אוהבת שיש מסביבי אנשים שמסדרים לי את החיים. אני אוהבת לעשות דברים בכוחות עצמי".
שלא כמו רבות מהקולגות שלה בצרפת, מרסו לא נולדה לתוך עולם הזוהר. הוריה, שעמם הייתה בקשר קרוב מאוד, היו בני מעמד הפועלים: אביה היה נהג משאית, אמה עבדה בחנות ואז במסעדה, והם לא לקחו אותה לראות סרטים ובטח שלא עודדו אותה לשחק בהם. "כבר כילדה־שחקנית, עשיתי את הכל לבד", היא אומרת לי. "לא הייתה לי סוכנת, לא הייתה לי סטייליסטית, לא היה לי כלום. כשנסעתי להצטלם לראיונות לרגל 'שיגעון של מסיבה' או ההמשכון שלו, אז לקחתי את המטרו, ולבשתי בגדים שלי מהבית".
"לא, אני לא חושבת שאנחנו כשחקניות מקריבות משהו. אני כן חושבת שסבלתי, ואני בסדר עם זה. החיים זה לא פיקניק. יש בהם סבל, ויש לו תפקיד חשוב. הרי אחרי הגשם באה הקשת בענן. בכי יכול להיות תהליך חיובי. הסרט מדבר על דמעות מהסוג הטוב, כי הן מחברות אותך למשהו".
אחת העיתונאיות מחמיאה למרסו, ואומרת לה שכעת היא נראית טוב עוד יותר מאשר בפעם הקודמת שנפגשו. "תודה רבה לך, זה נחמד מצדך", היא עונה. "אמא שלי הייתה כל כך יפה. אחותה, דודה שלי, עדיין בחיים. היא בת 80, ועדיין כל כך יפה. היא נראית כל כך צעירה, היא מדהימה. יש לי מזל. זה כנראה הגנים, וגם התזונה שלי - אני לא אוכלת שטויות".
התרעות פיקוד העורף