בסוף השבוע האחרון יצא הסרט "אלביס" החוזר לסיפורו של הזמר האמריקאי המצליח. מדובר בעוד אחד מתוך מגמה של יצירות קולנועיות שחוזרות לסיפוריהם של מוזיקאים גדולים: "רפסודיה בוהמית" אודות פרדי מרקורי, "רוקטמן" אודות אלטון ג'ון, "ריספקט" אודות אריתה פרנקלין ואחרים.
הסרטים זוכים לתהודה גדולה והצלחה בקופות, ומעלים את השאלות מה עומד מהאחורי גל הנוסטלגיה הנוכחי? למה דווקא עכשיו אנחנו מתרפקים כל כך על העבר? ומתי נראה פיצ'ר באורך מלא אודות חייה של אנה זק?
"בעת האחרונה אמצעי התקשורת השונים מוצפים בסרטים ותזכורות שונות לדמויות שונות שהפכו לאייקוניות. נשאלת השאלה מה מקורו של גל הנוסטלגיה הזה שפוקד אותנו", אומרת ד"ר (PHD) ענבל לוסטיג, עובדת סוציאלית מומחית בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY. "נתחיל מההבנה מהי נוסטלגיה כפי שמוגדרת על ידי האקדמיה ללשון עברית: נוסטלגיה היא געגועים לאירועים, לחוויות, לחפצים ולמקומות מן העבר - המלווים בהתרפקות עליהם, לרוב מתוך ייפוי הזיכרון".
"מקור המילה ביוונית: νόστος (קרי: nostos, שיבה הביתה) שאליה חברה הסיומת αλγία (קרי: algia, כאב) – מעין כאב רגשי שחש האדם המתגעגע לביתו או מתרפק על זכר הימים שחלפו", מוסיפה לוסטיג. "ההווה קרי חיי היום יום של כולנו מוצף פעמים רבות בתחושה של תסכול, קושי והתמודדויות לא בהכרח נעימות עם אירועים שקשורים עלינו ולקרובים לנו: בני משפחה, חברים, קולגות ובוסים בעבודה. התחושה הזו שמתפתחת בנו של התמודדויות אינסופיות יכולה ליצור תחושה של עייפות, לאות ובעיקר רצון לברוח למקום בו הרגשנו מצליחים, מתמודדים, רגועים, ובעיקר מלאי תחושה של מסוגלות".
"הנוסטלגיה – אותו חיבור חמקמק לעבר רחוק אותו מזמינה הנוסטלגיה, מזמין אותנו לחוות רגע של פנטזיה. לדמיין שבעבר הרחוק בו ראינו הופעה של זמרים אהובים או שמענו אותם באמצעי התקשורת הרגשנו משהו אחר", מסכמת לוסטיג. "תחושה טובה, נקיה ממתחים והתמודדויות. כך שהנוסטלגיה מזמינה אותנו לדמיין שהתמודדויות הווה והתחושות של התסכול שמלוות אותה אינן הכרח. כוחה של הנוסטלגיה היא ביכולת שלה לייצר משב רוח שמרחיק אותנו מהווה המאתגר לעבר המרגיע והרחוק. וככול שהווה יותר קשה ומאתגר כך גדלה הכמיהה לחוות את אותו רגע נוסטלגי בעבר".
מלחמות, מגפות ויוקר מחיה
"בתקופות של אי ודאות כמו שחווינו בשנים האחרונות, עם המגיפה, הסגרים, המלחמה המשוגעת באוקראינה ועוד, יש לנו נטייה להתגעגע לימים רחוקים, שכאילו היו פחות מטלטלים", אומר יונתן בר גיורא, מלחין קולנוע ומרצה בכיר בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. מתמחה בהיסטוריה של המוזיקה לקולנוע. "שירים הם אולי סוכני הגעגוע הכי אפקטיביים. מספיק שמשמע כמה צלילים מתוך 'דרך האבנים הצהובות' או 'רפסודיה בוהמית' כדי להיזרק תוך שניות לזמנים אחרים".
"יש מי שמייחסים את ההצפה הנוסטלגית הזו בכך שאם אנחנו מסתכלים על העולם סביבנו אז המצה מאוד מדכדך, ממלחמות ועד יוקר המחייה (שלא לדבר על החלטות נוראיות בארה"ב שמחזירות אותנו שנים אחורה באופן ממש לא חיובי), מההשלכות המתמשכות של הקורונה ועד מצבו האקלימי של כדור הארץ אז זה לא ממש מפתיע שהקהל צמא לנחמה וחושב שהיא נמצאת בעבר – כך בכל אופן נראה שהאולפנים הגדולים בארה"ב חושבים. העבר צבוע לנו כנראה קצת בוורוד ומשם נובעת הנוסטלגיה, התחושה שפעם היה יותר טוב", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל.
"עוד היבט אולי הוא שסרטים על דמויות מפורסמות כמו אלביס, פרדי מרקורי או מרילין מונרו הם משהו שאנחנו כצופים (וכנראה גם האולפנים) מוכנים להשקיע בו זמן וכסף, זה תוכן שאנחנו יודעים מה לצפות ממנו", מוסיפה ברנשטיין "ובאמת אחרי הקורונה הרבה אנשים מוכנים לצאת מהבית רק בשביל מה שבאמת שווה את זה מבחינתם. יכול להיות שזה אפילו מתחזק מההיצע העצום של תוכן בקולנוע ובטלוויזיה ולכן יש שוב, גם מבחינת האולפנים וגם מבחינת הקהל, משהו יותר בטוח בללכת על סיפורים מוכרים ודמויות אהובות".
"בנוסף, קולנוע שמבוסס על אנשים וסיפורים אמתיים תמיד היה הימור די בטוח", מסכמת ברנשטיין. "רואים את זה לא רק בסרטי קולנוע, הנוסטלגיה באה לידי ביטוי בדרכים שונות כולל החזרה דרך תכנים שמתרחשים בתקופות אחרות כמו "ברידג'רטון" ו"דברים מוזרים" שאפילו החזירה לתודעה את קייט בוש ואת השיר שלה "Running Up That Hill".
תנועות אגן שהן פורנו
"במקרה של אלביס הגעגוע כפול: זו לא רק המוזיקה, אלא גם הסרטים", מוסיף בר גיורא. "אלביס כיכב ב-33 סרטים בסך הכל, והמוני אנשים זוכרים את החוויה של שירי אלביס+סרט+פופקורן כיחידה אחת, שעכשיו תזכה לצונאמי של נוסטלגיה עם הסרט החדש".
"אלביס היה גם אליל מין, שתנועות האגן שלו בהופעה נחשבו בזמנו נועזות יותר מסרט פורנו קשה", מוסיף בר גיורא. "ברבות מהופעותיו בטלוויזיה הוא צולם מהמותניים למעלה, כדי לא לפגוע ברגשות הצופים השמרנים", מוסיף בר גיורא. "הוא גם ניצל את העובדה שתחנות רדיו ארציות רבות לא שידרו מוזיקה שחורה, כדי להקליט להיטי ענק שנכתבו ובוצעו במקור על ידי אמנים אפרו אמריקאים, כדי לפרוץ לצמרת. שני האלמנטים האלה, המיניות וההישענות על מוזיקה שחורה, צריכים היום לקבל טיפול מרחיק לכת הרבה יותר משהיה, אם בכלל, בשנות פעילותו".
"הוליווד נמצאת בחיפוש תמידי אחר ההצלחה - יצירת שוברי קופות - וזו נותרה עבורם תעלומה למצוא את האקס פקטור שמוביל למשיכה של קהל ולהצלחה בקופות", אומר מסביר ד"ר מתן אהרוני מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל. "גם בתוך השימוש הקבוע בנוסחאות שהיא כל כך אוהבת בכל סוגה (ז'אנר) קשה עדיין לאתר את הגורם להצלחה. במקרה של סרטי הזמרים נראה שנוצרה כאן קודם כל סוגה חדשה ומצליחה".
"המעניין והמיוחד בה הוא שהיא שילוב של כמה סוגות אחרות: יש כאן גם סיפורים רומנטיים יחד עם מחזות זמר (לא קיטשיים) בזכות הזמרים והזמרות המחוספסים.ות. לזה משולבים גם סיפורים דרמטיים עם אלמנטים מלודרמטיים", מוסיף אהרוני. "כלומר, מכניסים הרבה רגשות, שהן תמיד נחוצות לשם הצלחה. הרגשות נובעים גם מהסיפורים עצמם וגם מהנוסטלגיה שמיד מופעלת על צופים שמכירים את הזמרים. ולכל הסלט הזה גם הדוקומטרי נכנס, מכיוון שאלה סרטים שמשחזרים פרקים מחייהם של אותם זמרים אהובים. ומראש, עצם השימוש בדמותם של הזמרים הישנים, שהם כוכבים שאורם עדיין לא כבה, כבר הסרטים זוכים להילה של יוקרה. בשביל הוליווד זו הבטחה וערובה להצלחה".
הסוף הוא רק התחלה
"אחרי ההצלחה של 'רפסודיה בוהמית' וההצלחה הצפויה של 'אלביס' יש בדרך עוד סדרות על דמויות אייקוניות כמו מרילין מונרו (בנטפליקס) יש שמועות גם על סרט של מדונה שהיא עצמה תביים וסרטים מתוכננים גם על ויטני יוסטון, בוב דילן, בוב מרלי ומייקל ג'קסון", מסכמת ברנשטיין.