עד גיל 60־65 לא ידעתי מיהם ההורים שלי", אומר עו"ד שמעון לביא (לוקביצקי), בנם של מונדק וחנה לוקביצקי ז"ל, שעל סמך סיפורם המיוחד הופק הסרט "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", המתמודד במסגרת התחרות לקולנוע ישראלי תיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה־39. "ידעתי שהוריי ניצולי שואה. ידעתי שהם היו פרטיזנים. אבל למה שידענו קראנו 'הומור שחור'. היינו משפחה מאוד קטנה, ארבעה בארוחות שישי.
ההורים היו מספרים מעין אנקדוטות על תקופות הפרטיזניות, אבל בסגנון של 'כמה אמא גיבורה ואבא גיבור'. צוחקים ועוברים הלאה. מעולם הם לא נכנסו לפרטים. לא הבנתי אפילו מה זה פרטיזנים. הם מיעטו לספר, מיעטו לדבר. לא דיברו בבית על השואה".
שנינו נקראנו על שם הסבים שנרצחו בשואה: יוסף, הנקרא על שם סבא מצד אבא; ואני, שמעון, על שם סבא מצד אמא. לאורך השנים אבא עסק בארץ בצילום, הדבר שידע לעשות מצוין, עוד מתקופת הפרטיזנים".
הסיפור של חנה ומונדק מתחיל בעצם בשנת 1941, "אז אבא הצטרף למחתרת הפולנית והפך לפרטיזן ביערות", מספר הבן שמעון. "ואילו אמא, בסוף 1941, כשהגרמנים נכנסו, נלקחה להיות שפחת מין של ראש משטרת העזר האוקראינית שהייתה בקרבת מקום מגוריה. היא הייתה יפה, והוא אנס אותה במשך שלושה ימים. היא הצליחה לרצוח את האוקראיני, הציתה את המפקדה האוקראינית בלובצ'וב וברחה להורים שלה.
"על אלבום התמונות ידעתי כל הזמן, אבל אף פעם לא הסתכלנו בו כמו שהיום מסתכלים בו. לא התייחסנו לזה. חברת משפחה מלובצ'וב, שהכירה את ההורים שלי סיפרה לי על מישהי נוספת מלובצ'וב, שעשתה מעין עבודת שורשים על משפחתה בשואה, ושאלה אם אני רוצה לבוא איתה. בסוף המצגת החברה אמרה לאישה המארחת: 'תשמעי, הסיפור שלך באמת יפה, אבל הסיפור של אבא שלו - ומצביעה עליי - את לא מגיעה לשם בכלל. אני אז בן 62־63 ולא מבין על מה היא מדברת בכלל. זה הכה בי כרעם ביום בהיר".
ביקשתי מגברת נחמדה דפי עד, ואז פתאום היא אומרת, 'אבא שלך נתן פה עדות'. היא לוחצת על הכפתור ושמעתי את הקול שלו בפולנית. הזדעזעתי. אמרתי לה: 'תעצרי, אני יכול לקבל תמלול?'. לקח לי שלושה חודשים עד שהייתי מסוגל לקרוא את זה".
בהמשך, מספר שמעון, "גם נסעתי ללובצ'וב עם הבן שלי, אור, והגעתי לבית המשפחה. יצאה גברת זקנה, הסתכלה על הבן שלי ואמרה: 'מונדק, מונדק' (מפני שהיו דומים בגיל הזה), כאילו המת קם לתחייה. נפגשתי גם עם איזה היסטוריון שאמר לי: 'מונדק לוקביצקי, גיבור לאומי פולני'. זו הפעם הראשונה שטפחה המציאות על פניי. עד אז לא באמת ידעתי מה הוא עשה במלחמה".
בין התמונות נמצאות תמונות שבהן מופיעים חנה ומונדק. באחת התמונות נראית קבוצת פרטיזנים שיושבים בקרחת יער ואוכלים, כשלצדם אישה יהודייה שהוצאה זמן קצר לאחר מכן להורג בגלל שיתוף פעולה עם הנאצים. "הגרמנים והאוקראינים ידעו על הפעילות שלהם, ידעו שביערות האלה יש קבוצת פרטיזנים, ולא הצליחו לתפוס אותם", מספר שמעון.
"בשלב מסוים הנאצים תפסו אישה צעירה, גם היא מלובצ'וב, עם התינוק שלה. הנאצים רצחו את אביה ואת בעלה, ונשארו רק היא והתינוק. הם ידעו שזו נקודת התורפה שלה, ושלחו אותה ליערות כאילו היא רוצה לברוח ולהסתתר, על מנת שתדווח להם. באיזשהו שלב אבא חשד בה וביקש מאחד הבכירים שבקבוצה לבדוק את הסיפור שלה. התברר שהיא משתפת פעולה, וכשאבא התעמת איתה, היא הודתה".
"אבל אמא, לעומת אבא", מוסיף שמעון, "ידעה לשים לזה סוף כשנגמרה המלחמה. ואילו אבא במשך תקופה מסוימת לאחר תום המלחמה המשיך להוציא להורג משתפי פעולה, כשהיה בקרקוב לפני שהחליט לעלות לארץ. היו להם הרבה ויכוחים בבית על הדבר הזה. אבל למרות שאמא הפסיקה עם זה, היא לא יכלה לחזור לעצמה ולהיות אם רגשנית, מחבקת ועוטפת".
התרעות פיקוד העורף