יוני המנחם, צלם הסטילס בה"א הידיעה של הקולנוע הישראלי שחוגג היום את יום הולדתו ה־80, נקלע לעולם הצילום בנסיבות קרביות. “עד שירות המילואים ברצועת עזה, במלחמת ששת הימים, בהנדסה קרבית, בכלל לא צילמתי ולא היה לי שום קשר לנושא", הוא משחזר. “רצה הגורל ונהג הג'יפ שלנו היה צלם חובב, שהדביק אותי באהבת הצילום שלו. אז כתבתי להוריי וביקשתי שיגרדו לי איזו מצלמה. לא הבנתי דבר מדף ההסברים שהיה מצורף למצלמת ה'קנונט' שהם שלחו אליי. לבקשתי, הנהג היה מכוון לי את המצלמה, ולי לא נותר אלא ללחוץ. אולי לא יאמינו לי, אבל כך התחלתי קריירת צילום מסביב לעולם".

כעבור שנים אחדות המנחם, בנם של סופר ושל מרצה לכימיה, ניצל את קשריו של דודו, שהיה ממנהלי הסינרמה בתל אביב, עם הקולנוען יורם גלובוס כדי להיכנס לתעשיית הקולנוע. “הגעתי למשרדי חברת ‘סרטי נח', שהייתה ליורם עם דודנו, מנחם גולן", מספר המנחם. “במקרה נקלעתי לקטטה שהתלקחה שם עם אחד הצלמים ולמזלי לא ברחתי, כפי שהתכוונתי לעשות. יורם לא שאל כלום ואפילו לא הסתכל עליי, כשהטיל עליי להדפיס לו עד למחרת אלף תמונות כדי לשלוח לפסטיבל קאן.

מנחם גולן (צילום: שמואל רחמני)
מנחם גולן (צילום: שמואל רחמני)

הוא לא ידע שכבר היה לי חדר חושך וידעתי את העבודה. גייסתי את מי שניתן היה לגייס כדי לעזור לי ועמדתי במשימה. הודות לכך הוא הטיל עליי לצלם את צילומי הסטילס לסרט ‘הבית ברחוב שלוש', כשמטרתם של הצילומים הייתה לסייע בהפצת הסרטים. באותו יום פגשתי את מנחם (גולן), והתחיל בינינו קשר שנמשך כמעט עד מותו. אם טכנית לא הייתי מגיע לאן שהגעתי אלמלא יורם, מקצועית לא הייתי מגיע להישגים שלי בלי מנחם, במאי ומפיק קולנוע, שאהב סטילס ולפעמים נתן לי הרגשה שהוא ביים סצינות בסרטים שלו באמצעות סטילס. יצא לו שם של אדם קשה, אבל אני הולך להרוס את התדמית שדבקה בו, לאחר שהכרתי מקרוב את הצדדים האחרים שלו. הם לא היו כפי שסיפרו עליו".

איך היו הצילומים של “הבית ברחוב שלוש"?
“כשהגעתי להסרטה של ‘הבית ברחוב שלוש' ופגשתי לראשונה את הבמאי משה מזרחי, בכלל לא ידעתי מיהו. כשהוא שאל אותי אם אני יודע מה זה לצלם סטילס, אמרתי בכנות ‘לא' וכשהוא הוסיף ושאל אם עבדתי פעם בסרט, אמרתי את האמת. במקום לשלוח אותי הביתה, מזרחי לימד אותי את כל התורה על רגל אחת ועם הרבה סבלנות. כשהגענו לצילומי הסרט, גם אני התחלתי לצלם והמצלמה שלי עשתה רעש, אל תשאל. מזרחי קרא ‘קאט!', ונתן לי צ'פחה קלה. כששאלתי אותו אם לא פעלתי כפי שלימד אותי, הוא אמר: ‘הלכת בדיוק לפי איך שלימדתי אותך, רק שכחתי להגיד לך שמעל כולם יש צלם ראשי שמסריט את הסרט, ולא מפריעים לו'".

משה מזרחי (צילום: יעל קלופמן)
משה מזרחי (צילום: יעל קלופמן)

המנחם למד מהר מאוד שלא כל הבמאים הם כמו מזרחי. “באחד הסרטים, שצולם ביפו, ב־87', נתקלתי בבמאי מייקל וינר. כשהוא ראה לפי דרישתו מה שצילמתי, הוא הטיח בי שאני לא יודע לצלם ואמר שמה שצילמתי לא יעניין איש. בלונדון, אמר, יצפו לראות רק צילומים של אדם אחד - וזה הוא, הבמאי. יצאתי משם נבוך. הוא רצה שמנחם יפטר אותי, אבל מנחם ידע איך לשים אותו במקום".

הבית ברחוב שלוש (צילום: יוני המנחם)
הבית ברחוב שלוש (צילום: יוני המנחם)

גור נמרים

במסגרת עבודתו עבד המנחם עם שלל כוכבים הוליוודיים. על שלי וינטרס, מכוכבי “הקוסם מלובלין", סרטו של גולן, הוא מספר: “לאחר שצילמתי אותה ואפילו התיידדנו, לפתע היא שאלה את מנחם עליי: ‘מי זה? למה הוא מצלם פה? שלא יצלם אותי'. מנחם לא נבהל ממנה. ‘צלֵם!', הוא הורה לי. אחרי כן היא ניגשה אליי ואמרה: ‘שלום יוני, מה שלומך? איזה יופי שאתה פה'".

על אינגריד ברגמן, כוכבת סרט הטלוויזיה “גולדה", הוא אומר: “שחקנית אגדה. הערצתי אותה ודי הייתי בפאניקה למצוא את עצמי מול מי שכיכבה עם המפרי בוגרט ב'קזבלנקה'. למרות זאת, לא היה מסובך להתיידד איתה. יום אחד היא הציעה לי לצלם אותה בקרוון שלה בשעה שאיפרו אותה, וזאת למרות שהייתה עם יד נפוחה וחבושה בגלל המחלה שלה. ‘תפרסם את הצילום הזה אחרי מותי', היא ביקשה. ברגמן הייתה נהדרת, אבל אני הייתי הגבר היחיד שהיא הזמינה אותו לארוחת ערב והוא הגיע אחריה בגלל אי־הבנה. לא רק שהיא סלחה לי, אלא גם העניקה לי את הספר על חייה עם הקדשה".

בסרט טלוויזיה אחר, “זיכרונות אהבה", פגש המנחם את קירק דאגלס, “שהתגלה לי כיהודי טוב, לבבי באופן מיוחד, שפטפט קצת בעברית", הוא מספר. ואילו בצילומי “אוהבי מריה", סרטו של אנדריי קונצ'לובסקי, שבר המנחם את הראש במה יוכל לחדש בצילום של רוברט מיצ'ם, “עד שתפסתי כי היה לי צילום שלו עם זקן כפי שלא היה לאף אחד".

בין היתר פגש המנחם גם את ברוק שילדס בת ה־17 בצילומי הסרט “סהרה". “אמה, טרי, לא זזה ממנה", הוא מספר. “נדרשתי להתייצב עם התמונות מדי ערב אצלה במלון באילת. ‘אני רוצה את הכי טובות', היא אמרה. ואילו שרון סטון, שכיכבה עם ריצ'רד צ'מברליין בסרט ‘מכרות המלך שלמה' שצולם בזימבבואה, הייתה נורא מפונקת ומלאת טענות נגד כולם. היא התעקשה שאצלם אותה גם לצילומי פרסומת, ואליהם היא הגיעה כשבידיה גור נמרים. זה התפרסם בכל העולם".

התגלגל מצחוק

מלבד הכוכבים הבינלאומיים, צילם המנחם - מי שקיפץ לא פעם אפילו בין שבע־שמונה הפקות קולנוע וטלוויזיה בשנה - סטילס בלמעלה מ־150 סרטי קולנוע ישראליים במשך 40 שנה. לדבריו, בעודו מצלם, הוא התגלגל מצחוק בהסרטת סרטיו של בעז דוידזון “צ'רלי וחצי'' ו"סנוקר". את זאב רווח, מכוכביהם, הוא ליווה מסרטו הראשון כבמאי, “רק היום" (1976), ו"מבחינתי הוא לא היה רק מצחיק, אלא ממש חבר. בגלל האופי הנוח שלי, כפי שאומרים, יכולתי להסתדר עם כולם, כולל שחקנים זרים כמו לי ואן־קליף וצ'אק נוריס.

צ'ארלי וחצי (צילום: יוני המנחם)
צ'ארלי וחצי (צילום: יוני המנחם)

היום אין כבר דברים כאלה. קרנו של צילום הסטילס ירדה מאז שהתחיל העידן הדיגיטלי בצילום. כשאין כבר חלונות ראווה בחזיתות בתי הקולנוע עם צילומי הסרטים המוקרנים בהם, כדי למשוך קהל, מקצוע צלם הסטילס נמנה עם המקצועות שזמנם עבר. הטכניקה והתהליך הדיגיטלי גרמו לכך שמקצוע צלם הסטילס ילך ויגווע וימצא את עצמו במקצועות שכבר לא צריך אותם. מה שהכי גווע הוא שמחת החיים שהייתה באתרי ההסרטה. ככה זה כשהכל נהיה מתוכנת. כאן הייתי רוצה להעלות על נס את מפיק הקולנוע והטלוויזיה מיכה שרפשטיין, שנפטר לאחרונה וידע לתת את המשקל הנכון לצילומי הסטילס".

זאב רווח (צילום: רמי זינגר)
זאב רווח (צילום: רמי זינגר)

ארבעת הסרטים האחרונים שהמנחם צילם בהם סטילס - “כידון", בבימוי עמנואל נקש; “זינוק בעלייה", בבימוי אורן שטרן; “תפוחים מן המדבר" בבימוי אריק לובצקי ומתי הררי ו"ציפורי חול" בבימוי אמיר וולף - היו בהפקה משותפת של שרפשטיין עם האחים אדרי. בראשית 2014 הודיע המנחם על פרישתו מצילומי הסטילס. “הכל טוב ויפה, אבל אני כבר לא נהנה כפי שנהניתי בעבר, כשלפני העידן הדיגיטלי הייתי חלק אורגני מהצוות והכרתי מבעוד מועד את התסריט", נימק אז.

המנחם מתגורר כיום עם רעייתו שוש, מזכירה רפואית בעבר, בגבעת שמואל. הם הורים לשניים וסבים לשישה נכדים. לדבריו, הוא אינו מבלה רבות בבתי קולנוע. “לאחר כל הזמן שהעברתי באתרי הסרטה, זה כבר מושך אותי פחות. הרבה פעמים אם אני יוצא מהבית, אז זה כבייביסיטר", הוא אומר.

בשנותיך כצלם סטילס, לא התפתית להתנסות בתפקיד אחר בענף הקולנוע?
“לא, מעולם לא היה לי שום פיתוי כזה. אומנם לצלם הסטילס אין השפעה על מה שקורה על המסך, אבל בהסרטה הוא היחיד שהוא עצמאי ואף אחד לא אומר לו מה לעשות. העצמאות הזאת הייתה שווה הכל, מה גם שהיה מעניין עם הכוכבים הגדולים. זכיתי בעבודה שאיתה הגעתי לכל העולם ודרכה הגשמתי חלומות שאפילו לא העזתי לחלום".

אם לא צלם סטילס, בתור מה היינו פוגשים אותך היום?
“בתור בעל חנות ספרים ואם לא, כבעל חנות לכלי עבודה".