כל מה שאני יכולה" הוא סרט נוקב וכואב על מערכת המשפט הישראלית ועל הצורה שבה היא מתייחסת לעבירות מין, לאשמים בהן ולקורבנות שלהן. זה סרט עלילתי ולא תיעודי, ומככבים בו שמות כמו אניה בוקשטיין ומוני מושונוב, אבל למרבה הצער, כל העוולות שמתוארות בו קרו וקורות במציאות. שירי נבו פרידנטל, שכתבה את התסריט שלו וביימה אותו, יודעת על מה היא מדברת. היא חוותה מקרוב את המציאות שהוא מתאר.
ראינו כבר כמה סרטים עלילתיים תוצרת הארץ על תרבות האונס ועל תקיפות מיניות, למשל “אישה עובדת" המצוין של מיכל אביעד. “כל מה שאני יכולה" נבדל מהם, כיוון שהוא עוסק בסוגיות הללו מנקודת המבט של פרקליטה המייצגת קורבן של עבירות מין. זה סיפור סמי־אוטוביוגרפי, כי התסריטאית־במאית נבו פרידנטל הייתה פרקליטה כזו בעצמה, עד שעזבה את אולם המשפט ועברה אל מאחורי המצלמה.
“הגעתי לפרקליטות עם תפיסת עולם נאיבית", אומרת היוצרת בראיון לקראת עליית סרטה לאקרנים בסוף השבוע. “עם הזמן הבנתי שזו מערכת עבשה וקפקאית. אין דבר קפקאי יותר ממנה. לא בגלל שרודפים אחרייך, אלא בגלל שזה מנגנון סופר־מורכב. לעתים נדירות יצאתי בתחושה של סיפוק. עזוב ‘צדק'. ‘צדק' זו בכלל מילה גסה, ויש פרקליטים שעל הדלת שלהם יש מדבקה: ‘צדק זה שם של כוכב'. לכל היותר ניסיתי להשיג משהו קרוב לזה, אבל הייתי בורג קטן מאוד במערכת גדולה".
אז נבו פרידנטל פרשה מהפרקליטות והלכה ללמוד קולנוע במנשר. “ההחלטה לעזוב התבשלה אצלי הרבה זמן. זו הייתה מבחינתי שאלה של להיות או לחדול", היא משחזרת. “אף אחד לא היה בהלם מזה שעזבתי. הריחו את הדבר הזה מתבשל. כשניגשתי לפרקליטת המחוז דאז, היא הבינה מה אני הולכת להגיד לה לפני שפתחתי את הפה".
הפרקליטה בסרט, בגילומה של בוקשטיין, מגינה על צעירה שהשכן שלה תקף אותה. זה קרה בנעוריה, אבל רק כעת, בעידודה של זוגתה החדשה, היא אזרה אומץ להעיד. מולה עומדים שופט לא ידידותי במיוחד ושני סנגורים בגילומם של מוני מושונוב וגל פרידמן, שנוקטים האשמת הקורבן ומנסים לצלוב אותה על הדוכן.
“הדמות הזו מבוססת באופן חלקי על מישהי שייצגתי, אם כי התיק שלה היה שונה לחלוטין ממה שאני מתארת בסרט", מספרת היוצרת. “היה בדמות שלה משהו מעורר השראה, כי היה בה משהו כל כך בועט ולא מתנצל. היא הייתה פשוט גדולה מהחיים, והסתכלתי עליה בהערצה. השיטה הישראלית נותנת המון מקום לחקירות נגדיות. הסנגורים נכנסו בה ונכנסו בה, והיא פשוט עמדה שם וירקה אש כמו דרקון. היא לא ניסתה להתחנף לאף אחד. לא לשופטת וגם לא אליי. גם שנים לאחר מכן הייתי מחפשת את הפנים שלה ברחוב. זו דמות שנצרבה בי עמוקות. אין פרקליטה בלי טראומה משנית".
הגיבורה מתחילה קשר זוגי עם עורך דין בגילומו של רועי אסף, אבל היא לא התמסדה ואין לה ילדים, משהו שאמא שלה לוחצת לגביו, וזה גם הופך לנושא מרכזי בסרט. “הילדים שלי הם הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אני יכולה להבין למה לגיבורה אין משפחה", אומרת על כך התסריטאית־במאית. “אל־הורות זה טאבו בחברה הישראלית, זה כמעט פשע, אבל מבחינת הדמות זה מרד אולטימטיבי, ואני יכולה להזדהות עם המרד הזה. כשאת עובדת במקום כמו הפרקליטות, רמת האמון שלך בעולם יורדת. את מגלה דברים כל כך איומים על העולם, שאפשר להבין מישהי שלא רוצה להביא ילדים לתוכו".
התרעות פיקוד העורף